הגמ’ (מ”ה:) מביאה מחלוקת האם מודה ר”ש בבע”ח שמתו שהם אסורים, או שחלוק גם בזה. והב”י אומר בסי’ שכ”ד שיש לפסוק לקולא בספק דרבנן, ומסתייע מהרי”ף והרא”ש שלא סייגו את המש’ בסוף שבת על מחתכים את הנבלה לפני הכלבים, שמשמע שאפילו בבריאה סוברים כן.

והב”י הקשה על הטור שב-שכ”ד פוסק שר”ש חולק ומתיר בע”ח שמתו ולא מחלק בין בריאה בה”ש למסוכנת (שבמסוכנת גם ר’ יהודה מודה), וב-תקי”ח כותב שר”ש מודה בבע”ח שמתו שהם אסורים, אם הבהמה היתה בריאה בה”ש.

והנה הגר”א ב-שכ”ד מקשה על הב”י שמוכיח מסתימת הרא”ש, שברא”ש לדף מ”ה מוכח שס”ל שר”ש מודה בבע”ח שמתו שהם אסורים. וכוונתו להוכיח מזה שהרא”ש שם העתיק את הגמרא ב-מ”ה: על קינה של תרנגולת ומעתיק את האוקימתא שם שמדובר שיש אפרוח מת על הקינה ולכן אסור גם לפי ר”ש. והגמ’ שאלה על האוקימתא הזו הניחא למר בר אמימר שאומר מודה ר”ש בבע”ח שמתו שהם אסורים, אלא למר בריה דרב יוסף מאי איכא למימר, ולפיו העמידה באוקימתא אחרת. והרא”ש מעתיק רק את האוקימתא של אפרוח מת, אז רואים שסובר שהלכה כמר בר אמימר שמודה ר”ש בבע”ח שמתו. והרי”ף שם לא מעתיק את כל הענין הזה.

אלא שהגאון מקשה שא”כ הרא”ש סותר את עצמו, כי בחולין כתב לגבי לאכול מבהמה שנשחטה לחולה שמותר כיוון שאין לר”ש מוקצה בלי דחיה בידיים, ומובא זה בב”י בתחילת שי”ח. ואין לומר ששוחט יהיה מותר יותר מבהמה שמתה כי ודאי שלשחוט עוד פחות אסיק אדעתיה מסתם מיתה. וא”כ יוצאת סתירה ברא”ש.

והגר”א מוסיף שאין לומר שהסברא היא מצד מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים כי סברא זו נכונה דוקא לפי ר’ יהודה ולא לפי ר”ש.

וכדי ליישב את הרא”ש נראה לומר שהסברא של מוכן לאדם כן נכונה גם לפי ר”ש, כמו שכבר הערנו לעיל סימן ל”ב אות ז’. כי המחלוקת על בע”ח שמתו מובאת גם בביצה כ”ז לגבי יו”ט כמו שמובאת לגבי שבת בדף מ”ה. ובשבת אפשר להסביר שאדם לא חושב על הבהמה ומקצה אותה מדעתו כל זמן שהיא בריאה. אך איך אפשר להסביר את מודה ר”ש בבע”ח שמתו ביו”ט, והרי בה”ש הבהמה היתה ראויה להישחט וא”כ אין כאן התחלה למוקצה.

אע”כ לומר שהוא סובר מצד מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. וצ”ל שזה היסח הדעת גדול במדרגה של גרוגרות וצימוקים. ואף שאין כאן דחיה בידיים ואין כאן סברא מכריחה שאדם יסיח דעתו, צ”ל שבעצם זה שהאוכל עובר להיות מוכן לכלב ולא לשימוש האדם יש היסח הדעת גדול במדרגה של גרו”צ בתוך אוכל שהיה של אדם ונשאר שלו. כלומר שימוש באוכל שמוכן לאדם לצורך בהמה הוא סוג שימוש כזה שאין דעת האדם עליו כלל. ואף שלפחות לפי ר”ש אם דבר מסוים מוכן לשימוש אחד הוא גם מוכן לשימושים אחרים, צ”ל שהכול במסגרת שימושי האדם אך שימוש לצורך בע”ח בדבר שעומד לשימוש אדם הוא חולק רשות לעצמו והוא סוג שימוש כזה שלא נכלל בדעת האדם בה”ש.

ואם זה הטעם ביו”ט אין סיבה לומר שבשבת הטעם שונה. ולכן גם בשבת הרא”ש סובר שבאמת אין כאן דחיה בידיים ויש רק את הסברא של מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. וכמו שהגר”א הוכיח הרא”ש פוסק כמ”ד מודה ר”ש בבע”ח שמתו שהם אסורים. אך כל זה כאשר השימוש החדש הוא לכלב, בבהמה שמתה או אפרוח שמת. אך בנידון של חולה השימוש הוא לאדם שיאכל את מה שבישלו לחולה וזה מותר.

ואף שהגמרא מביאה את הכלל של מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים בביאור דברי ר’ יהודה לא קשה, כי ר’ יהודה אומר בפירוש במשנה שאסור ולכן מדייקים ממנו. וכל חד לפי מה דאית ליה מעמיד את המש’ – מי שאומר שר”ש חולק בבע”ח שמתו סובר שבאמת חולק לגמרי על הסברא הזו. ומי שאומר שמודה ר”ש מעמיד את המשנה בבהמה מסוכנת או חולה (תלוי בפירושים בסוגיה בביצה) ועל זה ר”ש אומר שמותר ובאופן הזה סובר שהוי מספיק מוכן בדעת האדם כבר אז לכלבים.

[אך בדעת הטור מ”מ תישאר הסתירה שאמר ב”י כי שם בשני המקומות מיירי בבהמה שמתה ולענין להאכילה לכלבים, וצ”ע]

ויש עוד רווח בלומר כך כי הב”י הביא את הרי”ף ורא”ש שכתבו לגבי יו”ט שבהמה בריאה שמתה היא מוקצה עד שתהיה מסוכנת בה”ש. וכתב שדווקא ביו”ט כתבו כן כי ביו”ט קיי”ל כר’ יהודה. אך זה טוב לפי הרי”ף שפוסק כר’ יהודה ביו”ט, אך בדברי הרא”ש בסוף ביצה נראה שהוא נוטה לסברת האומרים שגם ביו”ט קיי”ל כר”ש (גם אם יש לכך כמה סיוגים, עיי”ש).

ולדרכנו ניחא כי באמת הרא”ש כתב זאת שם על להאכיל לכלבים ובזה גם ביו”ט וגם בשבת פוסק שר”ש אוסר.

ולפי”ז נראה שהרא”ש יחלוק על רע”א (למג”א ב-ש”ח, נ”ו) שאומר שבשר חי שמיועד לאדם והוא מוקצה לכן, אם ייעד אותו לבהמה בתוך שבת יהיה מותר בטלטול. ולפי הרא”ש נראה פשוט שכה”ג ייאסר לפי הנ”ל, כי בשר שמיועד בצורה ברורה לאכילת אדם דומה לבהמה חיה בה”ש.

וברשב”א ב-קנ”ה. כתוב כדברי רע”א הללו, ומזה נראה ברור שחולק על הרא”ש. והגר”א מביא מהרשב”א בעבודת הקודש שמסביר את הדין של מודה ר”ש בבע”ח שמתו מצד היסח הדעת רגיל בדומה לגו”צ ולא מסביר מצד הסברא החדשה של מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. וכן נראה גם בדבריו בביצה שם בחידושים. וכנראה הוא לומד שיש היסח הדעת בעצם זה שמשתנה המצב של הבהמה מחיה למתה גם בלי שמשתנה הייעוד שלה. וצ”ב בזה עוד. ולפיו אין חילוק בין אם השימוש יהיה לאדם או לכלב, אלא רק אם בה”ש היתה חיה או מתה. וצ”ע אם יחלוק על ההיתר לטלטל בשר שהתבשל עבור חולה שלא חלה מבעו”י, כי לפי כל זה נראה שיחלוק.     

ואליבא דהלכתא, לפי שו”ע שמקל למעשה ואומר שבהמה בריאה שמתה אינה מוקצה לפי ר”ש ודאי שיהיה מותר לתת אוכל המיועד לאדם לבהמה כדברי הרשב”א ורע”א.