הראשונים בדף מ”ג הקשו סתירה, שמצד אחד פוסקים על פי הגמרא ב-מ”ג שטלטול מן הצד שמיה טלטול, ומצד שני רואים בכמה גמרות שמותר. והתירוץ הרווח בראשונים הוא לחלק בין טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, שמותר, לבין לצורך דבר האסור שאסור. אך מצאנו עוד שיטות בראשונים בחילוקי הדינים של טלטול מן הצד, ונביאן ונעיר בהן בעז”ה.

א.

דעת התוס’ רי”ד נראית שלמעשה כל פעם שיש צורך מסוים התירו חז”ל טלטול מן הצד, ולא משנה אם זה טלטול בשינוי או טלטול ע”י דבר אחר אפי’ כדרכו [וכן כל פעם שלא נחלק בזה בדברינו הכוונה שמסתמא אין בזה חילוק]. ורק לצורך מת, שזה המקרה בדף מ”ג אסור, וזה משום שלצורך המת לא נחשב כלל לצורך. אך כל צורך אחר, כולל הפסד ממון, מתיר לטלטל טלטול מן הצד.

דבר זה נלמד גם מסתימת לשונו, שבכל מקום שכותב שאת ההיתר מזכיר סתם ‘לצורך’ ולא מפרט את מהות הצורך. וביותר, כשבא לחלוק על רש”י (בפרק נוטל) שגעגועין של תינוק זה לא סכנת חולי, אלא גם פחות מכך, לא אומר שזה טלטול מן הצד לצורך דבר המותר ורק א”א לנער את האבן. אלא אומר במפורש שצריך לאבן כדי להרגיע את התינוק, ובכ”ז מתיר כי זה נחשב צורך, ואומר שלא צריך להגיע למקצת חולי כדי להתיר.

ב.

דעת הריטב”א דומה לתוס’ רי”ד, אך לא כל צורך מתיר אלא רק צורך גדול כמו סכנת חולי (כמו שמדגיש שרק בגלל שגעגועין זה סכנת חולי מותר ולא סתם צורך) או צורך מצוות עונג שבת. וזה מפורש בדבריו בכמה מקומות בפרק נוטל, עיין במיוחד בד”ה ופרקינן הכא בתינוק. וכן מפורש בדבריו (בדף ק”מ בהוצאת מוסד הרב קוק, ובהוצאת אור החכמה זה נמצא בדף קמ”א) לגבי הקש שע”ג המיטה שמותר לטלטל מן הצד לצורך עונג שבת. והן אמת שאם היתה רק ההתבטאות הזאת בלבד היה מקום לדחוק ולהסביר שצורך שבת זה רק דוגמא לחילוק של הראשונים בין צורך דבר המותר או האסור. אבל בסברא דחוק לומר שזה ייחשב כצורך דבר המותר, כי דבר המותר פירושו שפעולת הטלטול מתייחסת לדבר המותר, ואין זה ביטוי למגמת הטלטול (ועוד נעיר בעז”ה בנק’ זו לקמן באות ה’). וביותר, שאחרי שראינו בפרק נוטל את דבריו המפורשים, ודאי נסביר גם כאן שהוא מתכוון להיתר חדש ולא כראשונים האחרים.

אלא שקשה, שבדף מ”ד הריטב”א מזכיר את החילוק של הראשונים בין צורך דבר המותר לצורך דבר האסור, ועוד שגם שם מזכיר צורך שבת, ונראה בפשט דבריו שזה דוגמא לצורך דבר המותר. וי”ל שבאמת מה שכתב שם “ולצורך שבת” זה לא עוד דוגמא, אלא פרושי קא מפרש למה שכתב בסמוך לצורך דבר המותר.

אלא שעדיין קשה למה בכלל נזקק להשתמש בביטוי כזה של הראשונים שהוא בעצם טעם אחר. והרב מיכאל צוריאל אמר בזה שייתכן שהריטב”א ראה לשון זו בראשונים שקדמו לו ורצה להרוויח שבדעת אלה שכתבו כן בקיצור ולא פרשו יותר מזה יוכל לפרש שכוונתם גם כן לדבריו הוא.

ודעת הרי”ף נראה פשוט שהיא כריטב”א, ונראה שהרא”ש ועוד שהסבירו את הרי”ף כמו הראשונים שמחלקים בין לצורך דבר המותר או דבר אסור, עשו זאת מתוך שלא סברו כריטב”א, וייתכן שכלל לא העלו בדעתם את התירוץ של הריטב”א.

ג.

ואף רש”י נראה שסבר כריטב”א, שכן במש’ של הקש שע”ג המיטה (דף קמ”א) נאמרו בראשונים שני הסברים איך הציור במש’: לפי הר”ן לדף מ”ג מדובר שמזיז את הקש כדי שיוכל לשכב על המיטה [והר”ן על הרי”ף במש’ עצמה סותר עצמו, וצ”ל שהעתיק לשון רש”י אגב שיטפיה]. וזה טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, כשיטת הראשונים שנזכיר בהמשך בעז”ה. ולפי הרא”ש מיירי שרוצה להזיז ולסדר את הקש עצמו כדי לשכב עליו, ואף שזה לצורך דבר האסור, אומר הרא”ש שטלטול בגופו מותר אפילו לצורך דבר האסור. ובגדר טלטול בגופו כתוב ברא”ש שזה כלאחר יד, ומשמע שכל שינוי מתיר לכתחילה, אפ’ אם עושה זאת בידו, וכן פסק בשש”כ לפי שיטה זו שנפסקה בשו”ע. ולפי זה טלטול מן הצד זה דוקא ע”י דבר אחר [כמו שכותב הר”ן בדף מ”ג בהגדרת טלטול מן הצד. אלא שלפי הר”ן זה לא רק כך, כי לא סובר כרא”ש לגבי טלטול בגופו, שהרי נצרך לפרש אחרת במש’ בקש שע”ג המיטה, ולכן כותב שגם שינוי ייחשב רק לטלטול מן הצד, ולא עדיף מיניה].

והנה רש”י בדף מ”ג כתב שטלטול מן הצד שנחלקים עליו רב ושמואל זה טלטול בשינוי. הרי להדיא שלא סובר כרא”ש לגבי טלטול בגופו. אלא שגם לא מסביר כר”ן את האוקימתא במשנה, כי אומר בפירוש שבא לשכב על הקש עצמו, כביאור הרא”ש. וא”כ קשה, איך יפרש רש”י את המש’ ב-קמ”א, אחר שמסביר אותה בצורה שלא תתורץ כר”ן, וגם לא סובר את התירוץ של הרא”ש.

ולכן נראה שודאי רש”י ס”ל כריטב”א ורי”ף, שלצורך גדול התירו טלטול מן הצד, כגון לצורך מצות עונג שבת או מקום חולי (כמו בתחילת פרק נוטל). וכמו שלפי החילוק של הראשונים בין לצורך דבר המותר או האסור בכל גמ’ שמתירה נסביר שמיירי לצורך דבר המותר, ומסקנת הגמ’ ב-מ”ג (כמו שהוכיחו הראשונים שם שכך המסקנה) שטלטול מן הצד שמיה טלטול מיירי לצורך דבר האסור דוקא, כך לפי רש”י והרי”ף והריטב”א נסביר שב-מ”ג מיירי שלא לצורך חשוב, ובגמ’ המתירות מיירי לצורך חשוב. וכמו שלפי המחלקים בין דבר המותר לאסור רב נחמן שנדחה בדף קמ”א (וחוזר בו ב-קכ”ג) נדחה כי חלק לאסור גם בלצורך דבר המותר, כך לפי השיטה הזו נסביר שרב נחמן רצה לאסור גם לצורך עונג שבת.

ועיין לקמן בסימן הבא שיש מחלוקת בין המ”ב לשש”כ, שלפי המ”ב טלטול בגופו שהתיר הרא”ש לא כולל כל שינוי. ולפי השש”כ כל שינוי נחשב לטלטול בגופו. והרב מיכאל צוריאל אמר שלפי המ”ב יש לדחות את ההכרח שאמרנו בדעת רש”י, ולומר שרש”י סובר כרא”ש לגבי טלטול בגופו, ובכ”ז סובר שיש שינויים שלא נחשבים טלטול בגופו. ואולי יחלק בין טלטול באמצעות האיבר יד, ואפ’ בשינוי, לבין שאר האיברים שבהם מותר לטלטל בשינוי.

אך עם זאת נראה שההסבר שכתבנו ברש”י מתקבל יותר שכן רש”י לא הזכיר חילוקים בתוך טלטול בשינוי, ולא טרח כלל לבאר את סוג הטלטול החדש שנלמד במש’ של הקש שעל גבי המיטה. ועוד שפשטות לשון הרא”ש נראית כשש”כ ולא כמ”ב.

ד.

דעת רוב הראשונים (תוס’, רא”ש, רשב”א, ר”ן ועוד), וכך להלכה בשו”ע, שטלטול מן הצד לצורך דבר האסור אסור, וטלטול מן הצד לצורך דבר המותר מותר. וסברת חילוק זה נראית, שאם לא מתעסק בטלטול לצורך המוקצה אלא לצורך דבר אחר המותר, הרי שהטלטול של המוקצה הוא עראי כיון שכל עצמו לא בא אלא כדי שיוכל להשתמש בדבר אחר (כמי שמסלק דבר שמפריע לו, שהסילוק הוא פעולה טפלה). ובפעולה עראית כזו לא שייכים הטעמים שכתבו לאיסור מוקצה. והן אמת שלא הקילו בכך בטלטול גמור שהוא לצורך דבר המותר, אך בזה י”ל שלא פלוג בטלטולים, אך בטלטול מן הצד שחולק הגדרה לעצמו, בזה לא חשו חז”ל ללא פלוג כי זה פחות מצוי מטלטול רגיל.

והנה נחלק החזו”א (ונראה ששו”ע הרב בכמה מקומות נוקט כחזו”א) עם הט”ז והמ”ב (בס”ק קט”ו ב-ש”ח), האם מותר לטלטל טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, באופן שפעולת הטלטול כולה נעשית בדבר האסור, והדבר המותר הוא רק סיבת הטלטול. כגון לפנות מוקצה משולחן שרוצים להשתמש בו, בטלטול מן הצד ע”י דבר אחר, כגון ע”י מטלית וכדו’. כי יש מקום לומר שהגמרא בפרק נוטל התירה טלטול מן הצד לצורך מקומו רק כאשר בפעולת הטלטול עצמה מטלטל דבר היתר, כגון כלכלה שיש בה גם פירות מוקצה וגם פירות שאינן מוקצה. אך אם כל עצמה של פעולת הטלטול מתבצעת במוקצה אולי אסור לצורך מקומו.

ודעת החזו”א שמותר באמת רק כשבפעולת הטלטול מטלטל גם דבר היתר, והבו דלא לוסיף על הדוגמאות שכתובות בגמ’. אך האחרונים חלקו והתירו, והגרשז”א (בהע’ שבסוף שש”כ) הוכיח דלא כחזו”א, מהקש שע”ג המיטה שהר”ן כתב שמטלטל את הקש מן הצד כדי להשתמש במיטה שהיא הדבר המותר. וזו ראיה שאין עליה תשובה. וכן מוכח בשו”ע שי”א, ה’, שמתיר לטלטל את המת מן הצד בצריך למקומו, וזה דומה למקרה של הט”ז ומ”ב שמטלטל קליפות מן הצד כי צריך למקומם.

וכן הוכיח הרב מיכאל צוריאל מדברי הרא”ש בפרק רביעי, שכתוב שם בגמ’ (דף נ’) שאסור לפי ראב”ע ליטול אם לא מטה את הקופה על צידה, שמא תתקלקל הגומא ואז לא יוכל להחזיר את הקדרה להטמנה. ותוס’ שם שואלים שלכאורה יכול להחזיר על אף שתתקלקל הגומא, כי יזיז את הגיזים ע”י הקדרה תוך כדי שמכניס אותה והוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר שמותר. ועונים תוס’ שעלול להצטרך להזיז את הגיזים אנה ואנה ע”י הקדרה וזה כבר אסור. והרא”ש שם לא מתרץ כתוס’, ואומר שבמציאות לא יטלטל את הגיזים ע”י הקדרה, שמא יישפך התבשיל, אלא יעשה זאת בידיו ולכן גזרו. ומזה מוכח שהרא”ש סובר כט”ז ומ”ב, שמותר לטלטל טלטול מן הצד לצורך דבר המותר גם כשפעולת הטלטול עצמה מתבצעת כולה בדבר האסור [ועיין עוד לקמן אות ח’]. ומראיות אלה ברור שהאמת עם הט”ז ומ”ב ודלא חזו”א. וכן מוכח מר’ ירוחם שהובא בב”י ב-שי”א, ה’, עיי”ש.

ובדעת תוס’ שחולקים על הרא”ש נראה שסוברים כחזו”א באמת, ואין מניעה עקרונית לומר כן, כי במש’ של הקש שע”ג המיטה לא פרשו כר”ן וגם לא הזכירו זאת בדף מ”ג. ואולי מפרשים בה כרא”ש, שמותר מצד טלטול בגופו (למרות שקצת קשה שנראה שכל כי הא הו”ל לפרש). אך לקמן באות ז’ עוד נדבר בשיטת התוס’ ונרצה לטעון שתוס’ הוא שיטה אמצעית, ולא לגמרי כחזו”א.

ה.

והנה מחלוקת נוספת מצאנו בין האחרונים בביאור חילוק זה של הראשונים, שלפי הפמ”ג (ש”ח, י”ח) ובית מאיר (ב-רע”ו) טלטול מן הצד לצורך גופו מותר. וכן הוכיח הפמ”ג שכן דעת מג”א ב-רע”ט, ט’. כלומר, הגמ’ אמרה שמותר לטלטל מן הצד לצורך מקומו, כגון כלכלה מלאכה פירות שחלקם מוקצים וחלקם לא, וצריך את המקום (כך שלא יכול לנער שם את המוקצים). והפמ”ג אומר שבכל מקום צורך גופו מותר יותר מצורך מקומו, כמו שיש המתירים טלטול כלים שמלאכתו לאיסור דוקא לצורך גופו ולא לצורך מקומו, בפרק כל הכלים. וא”כ אם התירו לצורך מקומו כ”ש שהתירו לצורך גופו.

והנה הק”ו הזה ניתן להיפרך בקלות, שכן כבר ביארנו שסברת החילוק בין צורך דבר האסור והמותר הוא שכאשר מטלטל לצורך דבר המותר הרי שהטלטול המתלווה של הדבר האסור הוא טלטול עראי ולא חשוב ולכן לא גזרו בו במן הצד, אך אם מטלטל דבר כדי להשתמש בו בגופו אין לך טלטול חשוב מזה.

והבית מאיר כותב כפמ”ג מצד אחר, שמכניס זאת למילים ‘לצורך דבר המותר’, ואומר שלמשל לטלטל מן הצד נר כדי להאיר בו זה צורך דבר המותר, כי מותר להאיר בשבת אם לא מבעיר אש. וגם זה צע”ג, כי פשט החילוק בין צורך דבר המותר לאסור איננו מטרת הפעולה אלא חילוק בין סוגי חפצים, כמו כל הדוגמאות בגמרא, וא”כ “דבר” המותר פירושו דוקא חפץ המותר ולא פעולה המותרת לעשותה ע”י המוקצה.

ופלא עליהם, שלבד מזה שראיותיהם צריכות עיון גדול גם יוצא דבר משונה, שהדוגמא היחידה של לצורך דבר האסור זה לצורך שמירה על דבר המוקצה כמו שהגמ’ מציירת במת (ב-מ”ג). כי לכל פעולה שמותרת להיעשות ע”י המוקצה מותר לדעתם לטלטל מן הצד, וודאי אין כוונתם לומר שלצורך דבר האסור פירושו לצורך פעולה האסורה, כי הא פשיטא שאסור לטלטל כדי לעבור איסור בשבת, ועוד שלא גרע מטלטול שלא לצורך כלל שאסור לרוה”פ גם בדבר שאיננו מוקצה כלל [ואמנם גם בתוס’ רי”ד נראה שיוצא שרק לצורך מת אסור מן הצד, אך ז”א, כי לפיו החילוק הוא אם יש צורך קצת או לא, וא”כ אם אין צורך, הרי שגם לצורך דבר המותר יהיה אסור לפיו, ופשוט. וכן להיפך, אם יהיה צורך שבת בשמירה על המוקצה, כגון לשמור על הפלטה מפני נזק, אם נניח שפלטה היא מוקצה, צריך להיות מותר לפיו].

ועוד קשה עליהם שיוצא שלצורך דבר המותר איננו כמו הלצורך דבר האסור, כי לצורך דבר המותר זה לצורך שימוש מותר ע”י המוקצה, אך לצורך דבר האסור זה לצורך החפץ המוקצה (לשם שמירתו), וא”כ פעם זה לצורך פעולה ופעם לצורך חפץ.

ועוד קשה עליהם קושיה גדולה מכל הראשונים שאמרו את החילוק בין דבר המותר לאסור, והקשו מקש שע”ג המיטה, כי לדבריהם לא קשה משם כלל, כי מטלטל את הקש מן הצד לצורך שימוש בו לדבר המותר.

ועוד קשה עליהם בסברא טובא, שאת סברת הראשונים בארנו מצד שטלטול לצורך דבר המותר הוא טלטול עראי ואין חשיבות גדול לטלטול המוקצה ובזה לא גזרו במן הצד, אך לפי דבריהם לא מובן טעם החילוק בין שימוש במוקצה, שהותר במן הצד, לבין טלטול לצורך שמירת המוקצה שלא הותר, כי גם שמירת המוקצה היא פעולה המותרת, כיוון שפוסקים להלכה שמותר לטלטל כלי לצורך דבר שאינו ניטל, ודלא כר’ יצחק. ואפ’ לר’ יצחק י”ל שאם גוף הטלטול יותר בגלל שזה מן הצד, הרי שאין כאן עוד דבר האסור בשבת.

ועוד ראיה ברורה נגדם, שהגמ’ בפרק נוטל מדברת על טלטול תינוק עם אבן. והנה לא ברור מדוע לא יטלטל את האבן עם התינוק כדי שהתינוק לא יבכה, ומדוע נצרכו לגעגועין (שזה מקצת חולי) כדי להתיר. וע”כ כחזו”א שם, שההגדרה של המצב היא שהוא משתמש באבן על מנת להרגיע את התינוק, וא”כ זה טלטול מן הצד לצורך דבר האסור, כלומר לצורך שימוש באבן. ולבד שרואים מכאן שחזו”א חולק על האחרונים הנ”ל, זו ראיה ברורה מן הגמ’ כנגדם.

וכן יש להוכיח מהרא”ש כחזו”א, כי הרא”ש מקשה על החילוק הזה של תוס’ (שגם הרא”ש הוא אחד מהסוברים אותו), מהמשנה של קש שעל גבי המיטה איך זה מותר מצד טלטול מן הצד, והרי זה טלטול מן הצד לצורך דבר האסור (ומזה מחדש את ההיתר של טלטול בגופו). ולפי הפמ”ג ודעימיה לא קשה כלל כי זה לצורך דבר המותר כי משתמש שימוש של היתר במוקצה (לשכב עליו), ולפי החזו”א מובן היטב.

וכן יש להוכיח מהרשב”א, שהוא אחד מהסוברים כתוס’, והרשב”א סובר בענין בסיס לדבר האסור כבעה”מ שבאופן שמוקצה משמש את הבסיס, הגם שהמוקצה יושב על הבסיס, אין דין בסיס. וקשה עליו מהאבן שבקירויה, שפשוט שהאבן משמשת את הקירויה להכביד עליה כדי שיוכלו לדלות בה מים, כמו שרש”י פירש שם. ורש”י כתב שם שהאיסור לטלטל את הקירויה הוא מדין שנעשית בסיס לאבן, אך לפי הרשב”א א”א לומר כן, כנ”ל. וע”כ צ”ל שהרשב”א מפרש שטעם האיסור שם איננו מצד בסיס, אלא מטעם טלטול האסור, כלומר לטלטל את האבן ע”י הקירויה זה טלטול האסור, למרות שזה טלטול מן הצד (כי הקירויה לא נעשית בסיס בעצמה). ולפי הפמ”ג טלטול זה צריך להיות מותר כי זה טלטול מן הצד לצורך שימוש של היתר במוקצה. אך לחזו”א א”ש, כי מטלטל את שני הדברים, האסור והמותר, לצורך שימוש בשניהם גם יחד, וי”ל שזה גם כן אסור (כמו שרואים גם בטלטול תינוק והאבן שאסור הגם שודאי מתכוון גם לצורך התינוק).

סוף דבר דבריהם צ”ע רב, וחזו”א חולק עליהם, וכן דעת תהל”ד, וכמותם נראה פשוט וברור. אלא שמה נעשה וגם המ”ב ב-רע”ו, ל”א, פוסק כפמ”ג. ואמנם שגם הגאון כותב שם מעין דברי המ”ב, אך נראה שבגר”א עוד היה אפשר לדחוק שאין הכוונה שהישראל מותר לטלטל מן הצד לצורך גופו, אלא בגלל שייתכן והיה היתר בישראל, אפי’ רק לצורך מקומו, ואז אחרי שהגיע לידו יכול לטלטל כמה שרוצה עד שיניח, כידוע ממה שכתבו הראשונים (עיין תוס’ ביצה ג’:, ורשב”א ב-קכ”ד ד”ה מדאקשו לרבה) שאם הגיע לידו בהיתר של צורך מקומו יכול להמשיך ולטלטל, בגלל זה אפ’ אם הגוי הביא לצורך גופו מותר. אך לא כמו שפרשו שם הפמ”ג ומ”ב שהישראל עצמו יכול היה לטלטל מן הצד לצורך גופו.

וע”כ צריך להידחק ולומר שהאחרונים המתירים סברו כריטב”א, שטלטול מן הצד מותר לצורך שבת או לצורך מצווה, והיה פשוט להם כ”כ כן עד שלא הוצרכו לבאר ולהזכיר זכר לכך, וכן לא סברו שהראשונים היו צריכים לבאר זאת. ועל אף שהבית מאיר מכניס זאת בלשון הראשונים צריך להידחק כמו שאמרנו בריטב”א שהוא מכניס את החילוק של לצורך שבת בלשון הפוסקים שקדמו לו, כדי שלא לחלוק עליהם. והכול דוחק גדול ביותר, ועוד, שיוצא שהראשונים לפי האחרונים האלה יקלו בדבר שלא הזכירו ממנו כלל, וכן ע”כ יחמירו בטלטול מן הצד שאין בו כ”כ צורך לשבת או למצוה, על אף שמטרת טלטול המוקצה מן הצד איננה לשם שמירה עליו, וכל זה הראשונים סוברים בלי להזכיר מזה כלום. ואדרבה, המעיין בדבריהם ודאי יטעה לסבור שהדין האחרון מותר, ולא הסירו מכשול, וזה דבר שא”א לפה לומר ולאוזן לשמוע.  

ומכל זה נראה שלהל’ יש להחמיר בזה כחזו”א ותהל”ד.

ויש להוסיף בעיקר שיטה זו בראשונים, שלפחות מתוס’ ב-קמ”ב. עולה שרק לצורך התירו טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, וכן העתיק בשו”ע הרב. ועיין מה שנכתוב בזה בעז”ה לקמן בסימן ל”ט.

 ו.

והרמב”ם נראה שסובר כחזו”א, שאמנם הרמב”ם מחלק כראשונים בין לצורך דבר האסור או לצורך דבר המותר, אך בלשונו מבואר היטב שכל מה שהותר זה טלטול המוקצה אגב ההיתר, כגון לצורך מקומו, או כמו במקרה של פגה וחררה (קכ”ג), שבעצם זה שמושך אותם מהמוקצה שהם טמונים בו המוקצה זז. אך לטלטל מן הצד באופן שעיקר הטלטול נסוב על המוקצה ורק מטרת הטלטול היא לצורך חפץ המותר – זה אין לנו. ולא רק שלא מצאנו שהרמב”ם יכתוב כך, אלא שנראה שבזה שהרמב”ם מצייר דוקא כנ”ל, הוא בא לאפוקי מזה. ולכן לפי הרמב”ם יהיה אסור לנקות שולחן מהמוקצה שעליו בטלטול מן הצד, גם אם צריך למקום המוקצה.

ויש להביא ראיה נוספת שהרמב”ם כחזו”א, מזה שהוא מתיר לטלטל גרף של רעי רק מדין היתר גרף, אך לא מן הדין. ולכאורה לרמב”ם כלי הצואה אינם מוקצים (כנ”ל בסימן ל”ד), וא”כ הוי טלטול מן הצד לצורך נקיות המקום; אע”כ כחזו”א. אא”כ נחלק בין טלטול ע”י דבר אחר למן הצד, כמו שנכתוב בדעת תוס’ לקמן. אך לכאורה מהיכא תיתי זאת ברמב”ם, ועוד שכבר הוכחנו מלשונו כחזו”א. ולכאורה קשה למה הכלי אינו בסיס לרעי, ומוכח שאכן איננו בסיס מזה שא”צ מים בחזרתו לפי הרמב”ם. וי”ל כראשונים ב-קמ”ג שמה שעשוי כבסיס רק ע”מ לזרוק ממנו את המוקצה לא נעשה בסיס.

אלא שקשה, שלפי”ז ודאי הרמב”ם לא יכול להסביר את המש’ של הקש שע”ג המיטה כמו הר”ן, כי הרי חולק על הדין הזה. וכן אין מקום לומר שיסביר כריטב”א ורי”ף כי אין זה כלל במשמעות דבריו, ולא הזכיר חילוק בין לצורך עונג שבת לבין צורך אחר. ועל כורחנו שהרמב”ם יבאר כרא”ש, שטלטול בגופו שאני וקיל טפי מטלטול מן הצד, ובגופו מותר אפ’ לצורך דבר האסור. אך זה צ”ע, כי הרמב”ם מעתיק את משנת הקש שע”ג המיטה כצורתה, וכמובן שאין דרכו של הרמב”ם להבליע כלל חשוב בטלטול מוקצה בהעתקת מש’ בלי ביאור (ועוד שלא העתיק זאת בתחילת דבריו, ששם היינו מצפים שיבאר את הכלל הזה).

ולכן נראה לומר בהקדם דברי החזו”א בפירוש תירוץ הרא”ש על טלטול בגופו, שהנה רוב האחרונים (וכך המ”ב) הסבירו שכוונת הרא”ש שטלטול באברי הגוף השונים מותר, ורק בידו אסור. וכבר הזכרנו שהשש”כ פוסק שאפ’ באחורי ידיו (“לאחר ידו”) מותר לכתחילה לפי הרא”ש, כי סו”ס זה טלטול בשינוי. אך החזו”א מפרש אחרת ברא”ש, שמה שהותר זה רק טלטול בדרך השתמשות, כגון לסדר בגופו את הקש תוך כדי ששוכב עליו, בתנועות גופו [צ”ע בהגדרה המדויקת בדבריו, אך לפי הנראה העיקר הוא שיהיה גם בדרך השתמשות, וגם בגופו].

ואף שדבריו דחוקים ברא”ש שהזכיר כלאחר יד, כמו שכבר הזכרנו לעיל, וכן בעוד ראשונים שהזכירו תירוץ זה (לפחות באחת האפשרויות בדבריהם), כגון הרמב”ן שאמר זאת לגבי טלטול מוקצה ע”י הראש, ושם לא נזכר כלל דרך השתמשות. ואדרבא, מהמקרה שם מוכח שלאו דוקא בדרך השתמשות, כי מדובר שרוצה לפרוק משא מבהמה (עיין בזה בהע’ של הגרשז”א זצ”ל בסוף שש”כ). אך מ”מ ברמב”ם י”ל שהתכוון לדברי החזו”א. וכעת אפשר להבין שהרמב”ם לא עשה מזה כלל, כי זה מקרה צדדי ולא שכיח, ולכן העתיק את המש’ כצורתה.

וסברת הרמב”ם בעיקר דבריו, שרק אגב היתר הותר לטלטל מובנת מאוד, שאם עיקר הטלטול נסוב על חפץ ההיתר ורק מתלווה לו טלטול איסור מתוך שלא יכול לנער או שאין דרך אחרת להוציא את הפגה וכדו’, הרי שהטלטול מתייחס רק לעיקר הטלטול שהוא ההיתר, וטלטול האיסור הוא פעולה טפלה שרק יוצאת ממילא, ועליה לא גזרו.

ז.

והתוס’ כותבים את החילוק של הראשונים בין לצורך דבר האסור או המותר, וכותבים מה שכבר הזכרנו שאסור לטלטל את ההטמנה המוקצית ע”י קדרה כדי לפנות מקום לקדרה. והיה מקום לבאר שסוברים כחזו”א, כמו שבארנו שכן דעת הרמב”ם. אלא שיש בכך דוחק, כי הרא”ש ועוד שכותבים אותו תירוץ לא הזכירו שזה לא בדיוק כתוס’. ויש לדחות, שהרי הר”ן כתב שהתירוץ הזה כרמב”ם, וברמב”ם אמרנו שסובר כחזו”א, אז רואים שהראשונים לא דקדקו בכך.

ובכל אופן ניתן לומר אפשרות אחרת בתוס’, שתוס’ בדף קכ”ג אומרים שיש ג’ מדרגות: ניעור, טלטול מן הצד וטלטול גמור (טלטול גמור זה למשל כלכלה שיש בה פירות טמאים וטהורים). ותוס’ אומרים שיש נ”מ בין ניעור לבין טלטול מן הצד, עיי”ש. ורע”א אומר בעקבות התוס’ הזה שיש נ”מ להל’ בין טלטול גמור לטלטול מן הצד (לצורך הבהירות נכנה טלטול גמור – טלטול ע”י דבר אחר), שבטלטול ע”י דבר אחר, אם הניח על דעת ליטלו בשבת, אף שאין בזה משום בסיס לשיטת תוס’ (והם השיטה של ה-י”א בסי’ ש”ט), אסור לטלטל. כי לפי רב נחמן אסור כה”ג גם בטלטול מן הצד, כי אסור להכניס עצמו לכתחילה למצב שיצטרך לסמוך על טלטול מן הצד. והגמ’ אמרה שרב נחמן חזר בו, ולכן להל’ מותר להכניס עצמו למצב של טלטול מן הצד. אך למצב של טלטול ע”י דבר אחר אומר רע”א שאסור, כי תוס’ ציינו שזה חמור יותר מטלטול מן הצד, וא”כ כל מה שהתחדש להיתר זה רק בטלטול מן הצד אך בטלטול ע”י דבר אחר אין לנו (והבה”ל מביא את רע”א הזה ב-ש”ט, ד’. ועיין עוד מש”כ בזה לקמן בסימן נ”ז).

ולפי אותו היגיון יש לומר שהחילוק בין לצורך דבר המותר והאסור, גם אם נתפוס כאחרונים ודלא כחזו”א, שהוא מותר גם כשפעולת הטלטול מוסבת על המוקצה בלבד, עדיין אין לנו להתיר כך גם בטלטול ע”י דבר אחר שהוא חמור יותר. וכן תוס’ עצמם כותבים שם לשון זו, של אגב דבר אחר, ולשון זו היא סייעתא לדברינו, כי תוס’ לא  כותבים לגבי טלטול ע”י דבר אחר שמותר לצורך דבר המותר אלא רק אגב דבר אחר המותר.

ולפי”ז מה שכתבו תוס’ על טלטול ההטמנה המוקצית ע”י הקדרה, זה מתוך שמדמים זאת לטלטול ע”י דבר אחר ולא לטלטול מן הצד, והטעם הוא שדנים זאת כאורחיה. ורק באופן שהטלטול ע”י דבר אחר מתבצע דלא כאורחיה זה נקרא מן הצד, כמו בהזזת המוקצה ע”י הרמת הפגה או החררה (או טלטול בגופו בשינוי מטלטול רגיל, אם תוס’ לא סוברים כרא”ש לגבי טלטול בגופו).

ואם חילוק זה בין הלכות טלטול ע”י דבר אחר כאורחיה לבין טלטול מן הצד נכון, נרוויח תירוץ לקושיה גדולה, שהגמ’ בדף מ”ג מציירת את המחל’ של רב ושמואל לגבי טלטול מן הצד לצורך דבר האסור במטלטל מת ע”י שהופכו ממיטה למיטה. ולכאורה קשה טובא, תיפוק ליה שמטלטל אותו ע”י המיטה, שזה טלטול ע”י דבר אחר גם בלי הופכו ממיטה למיטה, וזה עצמו טלטול מן הצד. ולפי רש”י שנביא בעז”ה בסימן הבא לא קשה כי דוקא שינוי הוא טלטול מן הצד עיי”ש. ובדומה לכך קשה קושיית רע”א למה לא תהיה המיטה כמו כיכר או תינוק שמועיל במת. ובה”ל תירץ זאת (ב-שי”א, ד’) שהמיטה טפלה למת השוכב עליה ובטלה כלפיו. וכך גם בנידון דידן י”ל שהמיטה לא נחשבת דבר אחר כדי להגדיר את הטלטול כטלטול מן הצד, כי היא בטלה למת. והן אמת שכך צ”ל בדעת הפוסקים שלא מחלקים כתוס’, אך מ”מ זה דוחק, כי צריך להבין לפי”ז מדוע בכלכלת פירות אין אומרים כך.

ולפי הנ”ל בדעת תוס’, י”ל שתוס’ יתרצו בצורה מרווחת שע”י המיטה זה כלל לא גדר של טלטול מן הצד אלא בגדר טלטול ע”י דבר אחר שתוס’ מכנים טלטול גמור, שהוא חמור מטלטול מן הצד. וכ”כ גם שמואל שמקל בטלטול מן הצד לצורך דבר האסור לא אמר זאת אלא בטלטול מן הצד אך לא בטלטול ע”י דבר אחר.

ואם הדברים נכונים בדעת תוס’, נראה שלפי תוס’ יצא שלטלטל מוקצה מעל שולחן שרוצה לאכול בו, שהט”ז ומ”ב התירו, אם עושה זאת כאורחיה אסור ואם עושה זאת ע”י שינוי מותר.

ונראה שהר”ן חולק על תוס’, כי בהגדרת טלטול מן הצד כתב או שינוי או ע”י דבר אחר, ומשמע שע”י דבר אחר אפ’ כאורחיה זה מן הצד ולא חולק מדרגה לעצמו. וגם בריטב”א לגבי אבן שנעשית כדופן לכלכלה בפרק נוטל (בתירוצו הראשון) קורא לע”י דבר אחר כדרכו ‘מן הצד’. וכנראה אחריהם נמשכו הפוסקים שהתירו ולא חילקו.

אך מ”מ נראה שיש תלות בין הדין של רע”א בשם תוס’, שהביא בה”ל, לבין הנ”מ שיצאה לנו, ואין היגיון להחמיר באחד מהם ולא בשני. אך מהמ”ב שהביא את שני הדינים נראה שלא סובר כך. וצ”ל שלפיו גם טלטול ע”י דבר אחר כאורחיה מותר לפי תוס’ כמו טלטול מן הצד, ומה שכתבו בדף קכ”ג אגב היתר זה לאו דוקא.

ועיין לקמן בסוף סימן ל”ט שכתבנו באפשרות אחת שדעת תוס’ שצריך גם צורך גדול וגם לצורך דבר המותר כדי להתיר טלטול מן הצד.

ח.

ועיין ברא”ש בפרק כל הכלים (סי’ ד’) שכותב שאסור לטאטא את הבית מצד מוקצה [והזכיר זאת גם בסוף פרק עשירי, אך שם היה אפשר לדון שזה מצד חופר גומא, ובפרק כל הכלים מבואר להדיא שאסור מצד טלטול מוקצה]. ולכאורה נראה שחולק על ההיתר של האחרונים לנקות את השולחן בטלטול מן הצד. ונראה לכאורה שזה בגלל שסובר כחזו”א, שרק איסור אגב היתר הותר ולא שכל הפעולה תתבצע באיסור.

אך אם נגיד כך קשה לכאורה איך פוסקים גם את ההיתר של טלטול מן הצד שלא בדרך אגב היתר ב-שי”א, ה’ לגבי טלטול מן הצד של מת לצורך מקום המת, וגם את ההיתר של טלטול בגופו. אך זה לא קשה באמת, כי ההיתרים לא תלויים אחד בשני, אף שכל ראשון שאומר את אחד ההיתרים חולק על ההיתר של השני. ואף שלפי הרא”ש המקור של הקש שע”ג המיטה תפוס לטלטול בגופו, י”ל שאין צריך מקור לרבותא של החולקים על החזו”א, וזה נלמד בסברא מהגדרת החילוק שבין צורך דבר האסור לצורך דבר המותר.

אך בכל אופן כדי שלא יוכרח שהרא”ש חולק על השו”ע והאחרונים י”ל שגם הוא מחלק כתוס’ בין טלטול ע”י דבר אחר כדרכו לבין טלטול מן הצד, שהוא טלטול ע”י דבר אחר בשינוי, ומבין הרא”ש שטלטול ע”י מטאטא זה אורחיה ממש ובזה מותר רק אגב היתר, ולא מספיק שזה לצורך דבר המותר. וכמו שאמרנו בדעת תוס’ תהיה נ”מ לניקוי השולחן לפי הרא”ש, שיצטרך לעשות זאת בשינוי.

ויש להעיר שאין לבלבל בין טלטול בשינוי שמותר לגמרי לפי הרא”ש (לפחות לפי הבנת השש”כ שהבאנו לעיל וצידדנו בה), לבין השינוי שאנו עוסקים בו כאן בתוך גדרי טלטול מן הצד, כי שם מדובר שאדם לא מטלטל כדרך טלטול רגיל את מה שאוחז בו. וכאן מדובר שאת מה שאוחז בו ודאי מטלטל כדרכו, אלא שהדבר השני שמטולטל ע”י הראשון (שבו הוא אוחז) מטולטל שלא כדרכו. ובזה אין את ההיתר הגורף של טלטול בגופו גם לפי הרא”ש, כיוון שסו”ס יש כאן פעולת טלטול כדרכה (של החפץ בו האוחז).

ואם נגיד כך, נצטרך לחזור בנו ממה שכתבנו לעיל באות ד’, שמהרא”ש בדף נ’ לגבי החזרת הקדרה מוכח דלא כחזו”א (שלכן לא פירש כתוס’), כי כעת אנחנו אומרים שבטלטול ע”י דבר אחר כדרכו כן סובר כחזו”א. אז או שנגיד שם שלכו”ע טלטול ההטמנה ע”י הקדרה איננו אורחיה והוא רק טלטול מן הצד, ולכן נצרך הרא”ש להגיע לחשש שיטלטל בידיו, והתוס’ סוברים לגמרי כחזו”א (כלומר גם בטלטול מן הצד ולא רק בע”י דבר אחר), וזה יהיה דלא כמש”כ לעיל בדעתם. או שנגיד שבזה גופא חולקים, שלפי תוס’ זה אורחיה, ולפי הרא”ש זה לא אורחיה כמו מטאטא, וחשיב רק טלטול מן הצד. ובסברא נראה נכון לחלק כך בדעת הרא”ש.

ובאופן אחר יש לבאר את האיסור של הרא”ש לטאטא, לא מצד שסובר כחזו”א כלל, אלא שהרא”ש סבר כתוס’ בדף קמ”ב שלא כל צורך מתיר טלטול מן הצד, וסבר שניקוי הבית איננו כ”כ צורך. ולפי”ז אולי צורך של שימוש בשולחן האוכל הוא צורך יותר ממשי ואותו כן יתיר. אך זה נראה דחוק, כי מכבוד שבת שיהיה הבית נקי, וצ”ב.