תוס’ (ב-מ’:) אמרו שההבדל בין הכלים הוא שבכ”ר הדפנות חמות ושומרות על החום של התבשיל שבתוכם, ובכ”ש הדפנות קרות, ומתוך שהן קרות, מה שבתוכם גם כן הולך ומתקרר ולכן אין בו כח לבשל.

ובאמת שקשה על זה מבישול של נוזל בכלי שני, כאשר נותנים אותו בתוך מים מיד לאחר שעורו לכ”ש, שבכזה סוג של בישול אין צריך תהליך לכאורה. והסברא של תוס’ מספיקה רק לדבר שדורש תהליך של בישול, וברור שדוחק לומר שתוס’ דיברו רק באופן שיש זמן שעובר בין נתינת המים המבשלים לכלי שני עד שניתנים בהם המים המתבשלים, כי לא שמענו כזה חילוק. ולפי דרכנו בסימן י”ג ועוד, מתורצת קושיה זו ע”פ היסוד שבישול המים הוא הריכוך שלהם ולא העלאת החום. ובנוגע לריכוך הזה י”ל שהוא לוקח זמן ככל תהליך של ריכוך במוצק.

ואם היינו מסבירים שאין כוונת תוס’ בדוקא שזה תהליך שלוקח זמן, אלא ברגע אחד מצטנן קצת ע”י המגע עם הדפנות, והצינון הנקודתי הזה הוא המשמעותי ומה שכתבו תוס’ שהולך ומתקרר אין זה עיקר הסברא; לפי”ז לא קשה הקושיה כלל. אך באמת זה דוחק גדול לבאר כך בדבריהם.

אך נראה שהרשב”א לא הבין כתוס’, כי תוס’ אומרים שאמבטי כ”ש זה גזרה דרבנן, וא”ש לשיטתם, כי סוף סוף גם לאמבטי יש דפנות קרות. אך הרשב”א (וכך בטור) אומר שאמבטי כ”ש זה דאורייתא כי זו מציאות אמיתית של בישול ולא גזרה, ומזה נראה שחולק על תוס’ בענין ההסבר על הדפנות.

ונראה להסביר בדעת הרשב”א שאין זה דין בכלי אלא במים, שמים בכ”ר מבשלים, אך כשעוברים לכ”ש יש בהם רעותא שאין הם יכולים לבשל. ומסתבר שהרעותא היא הצינון שלהם ע”י האויר בזמן שהם מועברים לכלי שני. וכן נראה במאירי שכותב שהמים שהגיעו לכ”ש הם כבר צוננים, ולא כתוס’ שהדפנות יצננו אותם מכאן ולהבא.

ולפי הרשב”א אמבטי שאני כי שם מחמם לרחיצה, וכשמחממים לרחיצה מחממים הרבה [וי”ל שזה שילוב של העובדה שיש כמות גדולה של מים, עם העובדה שפעם לא ידעו שיש גבול מקסימלי להרתחת המים, והפיזיקה שלהם נמדדה לפי תחושתיות, והתחושה היא שמים מרובים רותחים הם חמים יותר ממים מועטים רותחים]. ואז גם המגע עם האויר לא מספיק מצנן, ומים כאלה מבשלים גם בכ”ש.

ולפי”ז תצא נ”מ בכ”ש שדפנותיו חוממו על האש, שלפי תוס’ יהיה הדין ככ”ר ולפי הרשב”א ככ”ש. אא”כ נדחה שהרשב”א יודה כאן שזה כ”ר כי ייתכן שכלי שהיה על האש נותן למים בחום של י”ס שבתוכו כוח לבשל הגם שהמים הם כ”ש. וכן ייתכן שתהיה נ”מ במצקת שמכניסים אותה לתוך כלי ראשון ומוציאים אותה עם חלק מהתבשיל, שדפנותיה של המצקת קרים, אך אין מגע עם האויר, אז לתוס’ עשוי להיות ככ”ש ולרשב”א ככ”ר. אלא א”כ נגיד שגם לתוס’ כאן זה ככלי ראשון כי התחמם בתוך הכלי ראשון כמו שכתבו הפוסקים סברא כזו. ועוד צ”ע בכל זה.

ונראה שיסוד לדברי הרשב”א כתוב גם בר’ יונה (מובא בר”ן פרק במה טומנים ובב”י ב-רנ”ג) שאומר שאסור לערות מכ”ר לכ”ר שעל האש, למ”ד ערוי כ”ר לא מבשל. וא”כ רואים שהמגע עם האויר הוא הגורם לצינון.

ובאמת שיש לשאול איך הרשב”א ותוס’ נחלקים בזה, וגם אם ההסבר הנ”ל ברשב”א לא נכון מ”מ קשה איך תוס’ כותב שההבדל בין כ”ר לכ”ש הוא הדפנות, והרי לכאורה מ”ד עירוי ככ”ר ומ”ד ערוי ככ”ש (בירושלמי) נחלקים בזה גופא. ודוחק לומר שתוס’ כתבו זאת רק לפי הפוסקים שערוי ככ”ר, כי בדף ל”ט. הביאו מחלוקת בזה (הרשב”א א”ש כי פוסק שערוי ככ”ש).

ואולי תוס’ סברו שמ”ד ערוי ככ”ש לא סובר זאת מצד שההבדל בין כ”ר לכ”ש הוא המעבר באויר, אלא שערוי לא יכול לבשל כ”כ מהר ואף לא בצירוף עוד זמן של שהות בכ”ש, שלא מבשל.