ר’ ירוחם (מובא בב”י בסי’ רנ”ג) אומר שיש בישול אחר בישול בלח רק אם רוב התבשיל רוטב, ומשמע שאם רק מיעוטו רוטב אין בישול אחר בישול. וכך הבין המנחת כהן, וכך פוסק הרב עובדיה יוסף. והרבה חולקים.

ואם נגיד כמ”כ והרב עובדיה נראה שבודאי יקשה על שיטתנו בבישול דבר לח, כי אם הולכים לפי רוב ומיעוט בודאי שזה נובע מתוך שהגדרת הבישול היא עצם החימום, וכדי לתת מדד מתי החום הוא דבר חשוב ביותר (כמו בלח צלול) ומתי לא מספיק כדי לחייב (כמו במוצק), אמר ר’ ירוחם מדד של רוב ומיעוט.

ונראה שיש לבאר דבריו בהקדם קושיה. לכאורה לפי ר’ ירוחם יוצא שמותר לחמם למשל קציצות עם רוטב, כל שנפח הרוטב קטן מזה של הקציצות. וכך באמת ההלכה לפי הילקוט יוסף. ואם כן קשה, שאמור להיות שכ”כ יהיה מותר לחמם קציצות מבושלות כל צרכן, עם מיעוט רוטב, כאשר הרוטב מעולם לא היה מבושל. וקשה להאמין שיש מי שפוסק כך. ועוד, שא”כ יוצא לכאורה שמותר לתת מים שלא התבשלו לתוך תבשיל שלא יישרף, ובכל הפוסקים מבואר שדוקא במים שחמים כדי י”ס מותר לעשות זאת. והעירו לי שיש ליישב את הקושיה השניה שאם בשעת הנתינה על האש המים ניכרים לעצמם נחשב כאילו מבשל אותם לבדם. וצ”ב בזה.

וחכ”א אמר שכוונת ר’ ירוחם היא דוקא לתבשיל כמו צ’ולנט שהוא גוף אחד, ורק אז שייך לדבר על עיקר וטפל ורוב ומיעוט, ואמר שלא משכחת לה השאלה ששאלנו כי רק אחרי שהנוזל והמוצק התבשלו יחד נחשבים הם דבר אחד.

אך אין זה ברור כלל להכריח שר’ ירוחם דיבר דוקא בגוונא הזו. ובכל אופן הרב עובדיה אומר לא כך, ויש ליישב דבריו. ועוד, שגם אם נגיד את החילוק הזה עדיין קשה על ההנחה השניה, כי מי קובע שדוקא אם המוצק והנוזל התבשלו פעם יחד נחשבים גוף אחד, ולמה לא נגיד שערבוב וכדומה יהפוך אותם בדעת בנ”א לדבר אחד.

ונראה שיש להסביר בר’ ירוחם שבאמת בפעם הראשונה חייבים על שינוי המרקם של המים, כמו שטענו אנחנו. אלא שהוא סובר שהשינוי במרקם לא חוזר לקדמותו לאחר ההצטננות, ומצד זה אין בישול אחר בישול בלח. והחיוב בחימום השני הוא על עצם החימום, ובפעם הראשונה לא חייבים על עצם החימום כי הולכים תמיד לפי עיקר הבישול, וכשיש שינוי במרקם הרי שזה בישול גמור ויכול להיחשב גם כאב (לפי הרמב”ם בפ”ט ה”א), ולכן הולכים לפיו. כמו שלפי מי שסובר שיש חיוב גם על בן דרוסאי וגם על כ”צ, אם אדם יבשל משלב של מאכל חי לגמרי עד כ”צ יהיה חייב רק אחת. וכן לר’ יונה שחייבים בחימום מים על עצם חימומם וגם על הוספת כוח בישול למים (עיין לעיל סימן י”ז) ברור שיהיה חייב רק אחת. ובפעם השניה שאין את שינוי המרקם הולכים לפי החום.

ומעתה, בבישול הראשון בכל הנוזלים הבישול נקבע בנק’ של י”ס, אך בבישול השני, לפי מה שכתבנו בסימנים הקודמים קשה מאוד לומר שהכול תלוי בי”ס, אם הסברא היא שעצם הוספת החום היא הבישול. אלא שייתכן שר’ ירוחם באמת לא אומר את כל מה שהגמ’ אומרת על הבישול הראשון גם בבישול השני. ולמשל אם אדם ירצה לחמם מים לרחיצה אחרי שכבר הגיעו פעם לי”ס, יהיה חום שונה לחיוב מאשר אם ירצה לחמם כדי לשתות משקה חם. וגם תצא נ”מ שאחרי הרתיחה הראשונה מיד כשירד מהחום של בן דרוסאי של השימוש שלשמו הוא מחמם יהיה חייב שוב על החימום. ויכול להיות באופן עקרוני שהבן-דרוסאי הזה יהיה גם יותר מי”ס, למשל בחימום לשם שתיה חמה. אך זה חידוש גדול ביותר. ואולי גם בשתיה הבן דרוסאי הוא פחות מי”ס, או י”ס עצמו. אלא ששוב יקשה איך קרה שיש אותו ב”ד לשימושים שונים. ועוד צ”ע בכל הענין, וצ”ע אם בכלל נכון להסביר את ר’ ירוחם כמו המנחת כהן והרב עובדיה.

ויש לבאר את ר’ ירוחם הזה באופן שיתאים לדרך של ריכוך הנוזל, שכל בישול צריך להיות דבר שיש בו תועלת, לא מצד משאצל”ג או קלקול, אלא מצד דברי הרמב”ם שדבר שלא רגילים לבשל אותו אין בו משום בישול. ורגילים לבשל רק אם יש תועלת מעשית. וי”ל שדבר שהגיע להיות מצטמק ורע לו חולק רשות לעצמו לחזור ולהיחשב כדבר שאין בו משום בישול, כמו חפצא אחר. אך כל זמן שמצטמק ויפה לו, כך שאנשים רואים תועלת בחימום ועושים זאת בד”כ בפועל, הרי שיש בו בישול, ולא בהצטמקות הזו, אלא בריכוך הנוזל.