א.

הפוסקים מביאים מהיראים שיש בישול אחר אפיה, וה”ה למצבים האחרים כמו אפיה אחר בישול ועוד. וטעמו שהרי מצאנו שלפי ר’ יוסי (פסחים מ”א:) לא יוצאים במצה מבושלת, למרות שהיה רגע אחד שהיא היתה מצה אפויה כדינה (ור”מ חולק). ומזה נשמע שבישול מבטל את האפיה, וה”ה לענין שבת שיש כאן סוג חדש של בישול, וכלפיו הסוג הראשון נחשב כלא מבושל.

והראבי”ה דחה את היראים שהגמ’ בברכות ל”ח אומרת שדוקא במצה אומר כן כי בעינן טעם מצה וליכא אחרי הבישול, וא”כ אין לדמות לכך הלכות שבת. וזו עצמה לא כ”כ קושיה כי מצד שני הגמ’ בפסחים מדמה קרבן פסח לענין שהוא צריך להיות צלי ולא מבושל לדברי ר’ יוסי הללו על מצה, והתוס’ כתבו שזו סתירה וזו מחלוקת הסוגיות. וא”כ ייתכן שהיראים רוצה לפחות לחוש לגמ’ שכן מדמה עוד דברים לדברי ר’ יוסי. אך ייתכן שהראבי”ה מפרש שאין סתירה בין הסוגיות, ודברים ששייך בהם טעם אפשר לדמות זה לזה, וגם בקרבן פסח יש לפרש שהתורה הקפידה על טעם של צלי לעומת טעם של מבושל, ועכ”פ להלכות שבת זה לא שייך.

וראיה לכך שגם הדין של קרבן פסח בנוי על כך שצריך טעם של צלי ולא על כך שהבישול מפקיע מהמציאות את הצלי הראשון, מזה שהגמ’ שם בפסחים אומרת שכמו שאסור לאכול קרבן פסח שמתחילה צלו אותו ואח”כ בישולו אותו, כך אסור גם להיפך, במבושל ואח”כ צלוי. ואם השלב השני מפקיע את הראשון בהגדרה הלכתית לא מובן, ורק אם נגיד שהענין הוא הטעם מובן, כי סו”ס גם אם בסוף צלו עדין גם הבישול הראשון משפיע בטעם.

ומרש”י שם רואים שמפרש לא כך, ולפיו כנראה צ”ל שהגמ’ סוברת שאם מתחילה בישל ודאי שייאסר כי כשהתורה אמרה לצלות היא דיברה על בשר חי שכעת באים להכשיר אותו לאכילה בפעם הראשונה, והרי בישל ולא צלה וא”כ אין לו עוד תקנה. אך הראבי”ה ייתכן שלמד כנ”ל.

אך הב”י אומר שעוד יותר קשה איך היראים פוסק מצד אחד כר’ יוסי ומדמה לכך הלכות שבת, ומצד שני כל הפוסקים אומרים שעל שלקות מברך שהכול. והגמ’ הנ”ל בברכות אומרת מתחילה שהשאלה האם על שלקות מברך בפה”א או שהכול תלויה במחלוקת ר’ יוסי ור”מ על מצה, כלומר השאלה היא האם הבישול משנה את הדבר כך שלא נחשב עוד שהוא מה שהיה קודם לכן, ודוחה הגמ’ כנ”ל, שר’ יוסי אומר דוקא במצה מצד שבעינן טעם מצה וליכא, אך בשלקות מודה לברך בפה”א. ואם כיראים היה צריך לפסוק שמברך שהכול. וצ”ע למה זו קושיה על היראים, שהוא אולי פוסק לברך באמת שהכול [כעת לא מצאתי התייחסות ביראים]. ואולי בעיקר בא לומר שלדידן שפוסקים בפה”א לא נוכל לפסוק כיראים. ואין לומר שנפסוק כמותו מספק, כי אם היינו מסופקים היה לנו לברך שהכול מספק. אע”כ ברור לנו שאין לדמות שאר דברים לדין של מצה, וזה דלא כיראים.

והב”ח מתרץ שהגמ’ בברכות נקטה כך לרווחא דמילתא, ובאמת היה אפשר לתרץ אחרת, שהגם שבישול מפקיע אפיה מ”מ הוא לא מפקיע את טעם עיקר הדבר בצורתו הטבעית ולכן בכל אופן צריך לברך על שלקות בפה”א. ודביו צ”ע כי למה שהגמ’ לא תגיד את האמת, ותשמיע תירוץ שהוא אולי מסלק את הקושיה מעיקרא יותר, אבל הוא לא נכון.

ב.

וייתכן לפרש ביראים שהוא למד באמת כמו שכתבנו לעיל בדעת הראבי”ה, שלדמות עניינים שתלויים בטעם אפשר [והבאנו ראיה שגם הדימוי לקרבן פסח בנוי על הבנת הדין של ר’ יוסי מדין טעם], ורק שלקות שלא תלוי בטעם אלא במהות הירק האם הוא פרי האדמה או לא, לא נדמה לדין של ר’ יוסי. אך הלכות בישול באמת נידונות לפי הטעם כי מה שמגדיר את הדבר כמבושל מספיק הוא דעת בנ”א שסבורים שהבישול כבר הגיע לתכליתו [וכן דעת בנ”א מגדירה במה שייך בכלל בישול, כמו שהבאנו לעיל לגבי דברים שאין בהם משום בישול כלל]. וכיוון שיש שינוי מהותי באיכות הבישול בין אפיה לבישול מבחינת בנ”א התחיל כאן תהליך חדש שלגביו התהליך הקודם כאילו לא קיים כלל. והיראים לומד את הדעת בנ”א הזו בסתמא, מהגדרת התורה לגבי מצה. אך זה עצמו שיש בישול אחר אפיה על הצד שהדבר יוגדר בדעת בנ”א כשינוי משמעותי הוא סברא של היראים ולזה אין מקור.

והראבי”ה שחלק כנראה הבין ביראים שבא להביא מקור לכך שבהגדרת התורה הבישול שאחרי האפיה מבטל מהמציאות את השלב הראשון, ואת זה דחה שהדברים תלויים בטעם של הדבר, במקום שהתורה הקפידה על כך, ולא בהתייחסות לשינוי גוף הדבר. וממילא בהלכות שבת שהתורה לא הקפידה על טעם אלא על יצירת בישול או אפיה זה לא שייך כי את המציאות שכבר נוצרה אין להשיב. ועוד צריך להוסיף שגם בסברא [כלומר גם אם אין מקור מהגמ’] לא נראה לו כיראים לומר שזה תהליך חדש של בישול; אם מצד שאין דעת בנ”א להתייחס לכך כדבר חדש ואין ללמוד זאת מהגדרות התורה לגבי טעמים, ואם מצד שגם אם יש כאן שינוי משמעותי, מ”מ בחפצא הזה כבר נעשה בישול והביא אותו למצב שהוא ראוי לאכילה. והבישול הראשון לא נפקע שהרי המציאות לא התבטלה, אלא רק נוספה לו איכות חדשה ומשמעותית שלא היתה לו קודם לכן, אבל על כה”ג אין חיוב, והדבר דומה לבישול של אחרי בן דרוסאי לפי הרשב”א או לכל צורכו ומצטמק ויפה לו לכו”ע.

ג.

והסמ”ק מביא בשם י”א שאומרים שלפי היראים לא רק בישול אחר אפיה ודומיו ייאסרו אלא גם בישול אחר בישול. והדעה הזו משונה גם בסברא וגם לפי הענין. בסברא קשה שאין כאן תוספת של דבר חדש, וצריך למצוא קו גבול שעובר בין איכות של מלאכה לאיכות עודפת שלא נחשבת עוד למלאכה. וגם לפי הענין קשה כי היראים מביא ראיה מר’ יוסי, ואם דבריו כוללים גם בישול אחר בישול הרי שאין ראיה מר’ יוסי שמדבר על דבר שקודם היה צלוי ולא מבושל, וכאן לא שייך הפן של ביטול הבישול הקודם, וכן לא הפן של טעם בישול שיתחדש כאן [קושיה זו מקשה בסמ”ק עצמו על הדעה הזו שמביא].

וכדי להסביר דעה זו צ”ל שהם סוברים שכל שינוי במרקם של הדבר נחשב בישול, ורק צריך תנאי של הכשר לאכילה או למלאכה שהוא תנאי במלאכה. אך לא שרק מי שמכשיר ממצב של לא ראוי לראוי עובר, אלא העיקר הוא שינוי המרקם, ורק שאם עושה שינוי במרקם בדבר שאינו ראוי וגם לא נהיה ראוי אחרי השינוי – חסר בדמיון למלאכה שהיתה במשכן. אך אם פועל בדבר שכבר ראוי לאכילה ומשנה אותו מעט יש בכך מלאכה גם אם לא הוסיף איכות חדשה. ולגבי מה ששאלנו שקשה מהראיה שמביא היראים, צריך לדחוק שדעה זו לא משועבדת לדבריו ממש אלא רק לקחה ממנו את העיקרון בסברא שכל שינוי אסור, ולא רק ההכשר הראשון לאכילה.

ובזה יש להתלבט בדעתם, אם הבישול הנוסף משנה קצת במרקם אך לא גורם להיות יותר משובח, כגון במצטמק ורע לו, האם מותר, או שכל שינוי ייאסר אחרי שהגיע לב”ד. ומסתבר שצריך שהשנוי עצמו יגרום שיהיה טוב יותר, ולא רק שהשינוי ייעשה בדבר הראוי לאכילה, וגם מציאות ההשבחה שבבישול היא תנאי הכרחי שנלמד מהמלאכה שהיתה במשכן. וגם שאל”כ ודאי מלאכה כזו תהיה משאצל”ג או מקלקל.