ז”ל הרא”ש (פ”ג סי’ י”א): “ורש”י פירש לעיל גזירה שמא ירתיח קדירה שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה בתחלה באור ונמצא מבשל בשבת ופריך אי הכי בין השמשות נמי נגזר דהא שבות מעליא הוי דהא איכא גזירת איסור דאורייתא וכן לעיל בפרק קמא (דף י”ח:) גבי יורה עקורה דפריך והלא מגיס ופירש רש”י ובמבושל הוי בשול מדרבנן למדנו שאף בתבשיל שנתבשל ונצטנן שייך ביה בישול כיון שיש בו משקה… ואיכא למידחי דעד שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי כל המקרב בישולו חייב ואחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אפשר דאין בישול אחר בישול ומסתברא דעד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי כל המקרב בישולו חייב ואחר שהגיע למאכל בן דרוסאי אם נצטנן והרתיחו חייב כדפי’ רש”י לעיל גבי שמא ירתיח והא דפריך בפרק קמא והלא מגיס אפילו ביורה רותחת איכא למימר סמנין לצבוע בהן צריך בישול לעולם אי נמי לאו משום בישול פריך אלא משום צובע כשהוא מגיס מכניס הסממנין בצמר”.

נראה שהרא”ש הבין ברש”י שני דברים: גם שיש בישול אחר בישול בלח מדאורייתא [כך מפורש ברא”ש, שזה דאורייתא, ומסתבר שהטעם שמוכרח כך הוא שאחרת לא היו גוזרים לזה גזרת שמא ירתיח בהטמנה באינו מוסיף הבל]. וגם שיש חיוב בישול על כל מי שמוסיף בבישול, בין לפני שהגיע לבן דרוסאי ובין אחרי ב”ד עד גמר בישולה. וברש”י בדף י”ח: מבין הרא”ש שיש תמיד בישול בדבר מבושל שהורד מהאש, כי מיד לאחר ההורדה מהאש מתחיל תהליך של התקררות התבשיל, וכמו שבדבר יבש שיש בו בישול עד גמר הבישול (גם אחרי ב”ד) לפרש”י, לו יצוייר שהיה חוזר להיות קצת פחות מבושל ודאי היה שייך בו שוב בישול עד גמר בישולו, כך גם בנוזל, בהנחה שהחום של נוזל משמש כמו ריכוך המוצק והכנתו לאכילה.

ולכן נראה שההגהה של הקרבן נתנאל שמוחק את המילה “ונצטנן” במשפט בו הרא”ש מסביר את רש”י היא אולי נכונה, אך לא מצד שהמילה לא נכונה בהסבר דברי רש”י, אלא רק מצד שבסוף דבריו הרא”ש משתמש במילה “ונצטנן” כדי לומר שזה פחות מי”ס כמו שכותב הוא שם.

וכן נראה שמה שכתבו בהגהות והערות על הטור בסי’ רמ”ג באות ב’, שצריך לגרוס ברא”ש “ובמבשל” ולא “ובמבושל” (כשמסביר את רש”י) ז”א, כי גם אם כך הגירסא ברש”י, ברור לפי הענין שהרא”ש הסביר את רש”י כנ”ל, שמיירי במבושל. כי אם הבין ברש”י שמיירי בלא מבושל, והחידוש הוא רק שיש איסור לגמור בישול גם של דבר נוזלי שמעל י”ס, מה ענין זה למה שהרא”ש עוסק בללמוד מרש”י שיש איסור לחמם נוזל שהצטנן. וגם אם יוכח בבירור שהגירסא ברש”י וברא”ש “ובמבשל”, צ”ל שעכ”פ הרא”ש פירש שמיירי במבושל כ”צ, ואולי הסיק זאת מתוך העובדה שהתבשיל הורד מן האש [אך בדברי הרא”ש עצמו, שמסביר בסוף דלא כרש”י, ששייך בישול לעולם בסממנים, או מצד צביעה, הדקדוק מן העובדה שהורידו מעל האש לא שייך].

אלא שזה נראה דחוק להעמיס כך בכוונת רש”י. ועוד, שקשה במציאות איך ההגסה מחממת כשזה לא על גבי האש. ואפשר לתרץ מציאותית, שהנוזל הקרוב למוצקים שבתוך התבשיל, או שקרוב לסממנים במקרה שלנו, מקבל את טמפרטורת הסממנים יותר מנוזל במקום הרחוק מהמוצקים, כי נוזל ומוצק מתקררים במהירות שונה אחרי שהורדו מהאש, והערבוב משווה את החום, וממילא מחמם את החלק בנוזל שהיה קר יותר. וזה דומה להגסה שעל גבי האש, שעניינה להשוות את החום בין החלק התחתון הקרוב לאש, לחלק העליון.

והיה מקום לומר שאולי אין כוונת הרא”ש למה שכתבנו, אלא לומר שמוכרח שם ברש”י רק שיש בישול אחרי בישול בין ב”ד לסוף, בלי קשר לבישול נוזל שהתקרר. ויש פה שני דיונים שלא קשורים ממש זל”ז, והרא”ש רוצה להסכים לאחד ולחלוק על השני.

אך זה קשה מאוד, כי א”כ אין קשר דוקא ללח ולדיון כאן, והרי הרא”ש מביא את הראיה מדף י”ח, ומיד לאחריה מסכם שלמדנו מרש”י שיש בישול אחרי בישול בתבשיל עם משקה. ולכן עדיף לומר כנ”ל בביאור דברי הרא”ש. אא”כ נגיד שהרא”ש חוזר לראיה הראשונה, ורק עליה אומר שזה דוקא במשקה. אך יותר נראה כנ”ל, ועדיף לסבול הדוחק ההוא מאשר הדוחק הזה. ועוד צ”ב בכוונת הרא”ש.

והרא”ש עצמו חולק על הנק’ של בישול אחרי ב”ד, וממילא מסתבר שחולק על הדין של בישול אחרי י”ס, אך מסכים לדין של בישול אחרי בישול כשנצטנן. וכיוון שלפי הרא”ש אין בישול גם במוצק אחרי ב”ד, לכן אומר שכדי להתחייב על בישול אחר בישול בלח צריך שירד מתחת י”ס בו (ולזה קורא נצטנן, ואז זה כמו יבש שלא הגיע לב”ד, וחייב על בישולו).

[מה שאמרנו שנראה שי”ס זה כמו ב”ד זה מוכרח, כי הגמ’ אומרת שמתחייב על י”ס ואומרת שמתחייב על ב”ד (במנחות דף נ”ז, עיי”ש), אז רואים שאין לפני י”ס שיעור להתחייב. ומסתבר שכמו במוצק כך בנוזל יש שיעור שראוי ע”פ הדחק, ויש שיעור שראוי בצורה מרווחת. ומסתבר שהשיעור שראוי בצורה מרווחת, שחייב לפי רש”י מי שמחמם מי”ס עד אליו, הוא שיעור רתיחה].

עוד יש להעיר שבסוף דבריו אומר הרא”ש שבגלל שחולק על רש”י יפרש אחרת את הגמ’ שם: או שסממנים צריכים בישול לעולם, או שזה משום צובע. וצ”ל שהרא”ש הבין שברור שמדובר שהגיע לב”ד לפחות, שאל”כ למה לא יפרש שהבעיה היא שההגסה תביא את תבשיל לכדי ב”ד, וצ”ב קצת. אך בכל אופן קשה איך התירוץ הראשון שלו מתרץ את הקושיה מה עושה ההגסה, והרי דעת הרא”ש שאחרי ב”ד אין בישול, אז מה אכפת לי אם לעולם צריך בישול. וי”ל שכוונת הרא”ש שבגלל שלעולם צריך בישול הרי שכל הזמן נחשב שלא הגיע לב”ד, אך דבר זה צ”ע בסברא.

ומהרא”ש, בין בביאור דברי רש”י ובין בדברי עצמו, מוכח שיש השוואה בין נוזל למוצק, ואם במוצק יש בישול אחרי ב”ד גם בנוזל יש (כך בדעת רש”י), ואם במוצק אין גם בנוזל אין (ולכן כתב הרא”ש עצמו שצריך שיצטנן).

ומכאן יש להתפלא הרבה על הטור שכותב שבמוצק יש בישול אחרי ב”ד ובנוזל כותב שאם רתח, אף שהצטנן קצת, כל שהוא עדיין רותח לא שייך בו בישול (וביאר הב”י שהכוונה עד שירד מתחת י”ס בו). והוא תמוה, שכן אם במוצק בדרך פלא הדבר המבושל היה חוזר קצת לקדמותו, למצב שבין בן דרוסאי למבושל כ”צ, ודאי שהיה איסור לגמור בישולו לטור (על דרך מה שבמתכת שהותכה וחזרה והתקשתה שייך להתחייב שוב על התכתה כידוע). וא”כ למה בנוזל ז”א, והרי קצת התקררות בנוזל, שווה לכאורה לקצת חזרה לאחור בבישול מוצק.

ובהכרח יוצא מזה שדעת הטור, וכן שו”ע שמעתיקו, שבאמת אין איסור לבשל מים שהגיעו לי”ס עד רתיחה, ולכן גם בהצטננו מותר לשוב ולחמם.

אך עדין קשה ביותר, מהיכא תיתי לחלק בין מוצק לנוזל בגדרי בישול, והלא הרא”ש ורש”י השוו ביניהם; וגם בסברא למה לחלק.

ונראה שהטור סובר כמו שכתבתי לעיל בסימן י”ג בביאור דברי הגמ’ במסקנת שמואל, שבין בשמן ובין במים השיעור הוא י”ס בו. וביארנו שאין זה במקרה שזה אותו שיעור (והרשב”א מוסיף גם יין, כלומר שיש כאן גם סיכה, וגם רחיצה וגם שתיה, והכל באותו השיעור). אלא שהגמ’ מבינה שיש שינוי בין מוצק לנוזל, שבמוצק יש תהליך טבעי של ריכוך, שפועל החום. אך בנוזל אין כזה תהליך, ויש רק תוספת חום, שמצד עצמה אין בה בישול כי אין שינוי בדבר המתבשל, ורק בנק’ של י”ס בו יש איזה שינוי מסוים שקורה במים, עיי”ש. וממילא מובן שאין אחרי י”ס בו בישול נוסף, שדבר זה לא התחדש בגמ’, ואין לנו לחדש זאת מסברא, אחר שאין זה הולך לפי דעת בנ”א של מטרת הבישול כמו במוצק. ולכן לא שייך פה גדר של ב”ד של ע”פ הדחק וגדר של בישול גמור. ורש”י יגיד באמת שהענין הוא ריכוך המים, אלא שככל שעולה החום הם מתרככים יותר, ופשוט.

על כל פנים יוצא להלכה שאין לחוש לבישול מים מי”ס עד רתיחה, ולא מבעיא לכל הני פוסקים (רשב”א, ר”ן רא”ש ועוד) הסוברים שאין איסור בישול אחרי ב”ד ביבש, וכ”ש בלח, אלא אפ’ לטור שפוסק שיש בישול אחרי ב”ד ביבש, בלח מודה שאין. ואין לנו אלא דעת רש”י שסובר שיש בישול בין י”ס לרתיחה (ואולי גם הרמב”ם, אך הרמב”ם לא הזכיר בדבריו לא לכאן ולא לכאן, ואחר שהבאנו ראיה מהגמ’ לטור, אין הכרח כלל שמשווה ביניהם). וביותר שו”ע מעתיק כטור, וא”כ מוכח שמעיקר הדין אין בכך בעיה, אא”כ נרצה לחוש לדעת רש”י, בתורת חומרא.

ועיין שש”כ (פ”א הע’ ט”ו), שכתב שמדברי השביתת שבת משמע שיש להקל בזה, אך לא מביא את הראיה שאמרנו. וכנראה לא מביא זאת כי סובר שיש להסביר בטור ושו”ע כמו שמסבירים חלק מהאחרונים בדעת הרמ”א ב-שי”ח, ט”ו, שלהפקיע את הבישול קשה יותר מלבשל. אך לענ”ד ז”א כי אם הוכרחנו לדוחק גדול זה (שאין לו מקור) ברמ”א, מי הכריחנו לכך בטור ושו”ע, שי”ל ברווח כנ”ל. ועוד שלקמן בסימן כ”ד צידדנו שהאמת בדעת הרמ”א גופיה היא כחזו”א ולא כהסבר הנ”ל. עוד כתב שם בשש”כ שלקולא כה”ג י”ס ייחשב רק 79.4 מעלות ולא קודם לכך (בשם אג”מ).

והביא שם בהערה כמה פוסקים שאוסרים. ראשית הביא שדעת הבינת אדם שבי”ס זה דרבנן וביד נכווית דאורייתא. והדברים הללו אינם מוכרחים ואינם מסתברים כלל, ונראה מהפוסקים ראשונים ואחרונים שלא הסבירו כמותו.

עוד הביא שם שדעת התהילה לדוד שזה אסור, ועיינתי שם בס”ק י”ז, ובס”ק ט”ז, וכל דבריו שם דברי תימה, ואין לו ראיה לשום פרט מדבריו.

עוד הביאו שדעת החידושים המיוחסים לר”ן לאסור (בדף ל”ז: בדברי רב ששת בשם ר’ יוחנן). ודבריו שם לא ברורים כלל, כי דעתו שם שלפחות לענין מאכל יבש, מב”ד עד כ”צ אין בישול. וכותב שם שבנוזל צריך להגיע עד חום של קצת פחות ממה שצריך לו, ואז מותר להמשיך ולחמם בשבת. ומזה למדו שיש לפיו בישול אחרי י”ס, עד נקודה של חום של קצת פחות ממה שצריך לו.

ובאורחות שבת (פ”א הע’ ל’) כתבו שי”ס מקביל למאכל ב”ד. וזה פלא, כנ”ל, שביבש כותב שם שמותר. ובכל מקרה קשה במיוחס לר”ן מה הוא הגדר הזה של חסרו קצת. ובאורחות שבת כתבו שזה הזמן שהמים כבר מעלים אדים בכמות ניכרת וחשיבי מבושלים. ולענ”ד לא דקו בזה, כי הר”ן כותב שחסרו קצת, ולפי דבריהם מה יש עוד להוסיף. ואולי כוונתם שיש להוסיף עוד עד כדי ביעבוע. וצ”ע. ובגוף סברת המיוחס לר”ן, אם נגיד כמותם, צריך למצוא סברא למה נוזל חמור ממוצק.

וחכ”א אמר שזה כדעת ר’ יונה, שאומר שיש מעלה בנתינה למים כוח לבשל (עיין ב”י ס”ס רנ”ג בשם הנ”י, שמביא זאת, ועיין בהגהות והערות שם אות פ”ו), ונגיד לפי המיוחס לר”ן שזו איכות שנוספת רק ברתיחה ממש.

אך להבנתי ז”א, כי לר’ יונה הכל תלוי בכוח לבשל, ואם זה חם כדי י”ס זה כבר בעל כוח לבשל, ומעתה אין ראיה מר’ יונה שיש חיוב על הבאה לרתיחה. וגם אם נגיד כמותו, הרי שאת ר’ יונה הזה לא פסקו, ולכן אין לחשוש גם לדעה זו של המיוחס לר”ן.

אא”כ נגיד שסובר שהכוח לבשל זה רק בשלב שקורא לו קצת פחות ממה שצריך לו, וחולק על כל הפוסקים שאמרו שמים מבשלים בי”ס [ואולי גם רש”י סובר כך בדף מ”ב.] ולפי”ז נוכל להסביר בו כסברא של ר’ יונה, עם השינוי הזה. אך אם כן כ”ש שאין לחשוש לזה להלכה, כי לא רק שלא פוסקים את ר’ יונה, אלא שזה חולק על מה שמבואר בכל הפוסקים שמים מבשלים כשהם י”ס.

וחשבתי בדוחק לומר שחסרו קצת פירושו י”ס והיא היא, ודוחק.

ואיך שלא יהיה, גם אם נגיד שהמיוחס לר”ן אוסר, לא גרע ממה שכתבנו לעיל שרש”י אוסר, ובכל זאת יש לפסוק להתיר, כי הטור ושו”ע מתירים, ועוד, שדעת רוב הראשונים שאפ’ ביבש מותר והבו דלא לוסיף עלה.