הגמ’ ב-ל”ז: אומרת שר’ יוחנן סובר מתניתין להחזיר תנן, ולהשהות מותר גם בלי גרו”ק. וכתב על זה רש”י (בד”ה להחזיר תנן) וז”ל: “דלא שרו ב”ה להחזיר עד שיגרוף ופירוקא דמתניתין כדאמרינן לעיל חיסורא מחסרא הלכך עקר לא יחזיר הואיל ואינה גרופה”.

והקשו האחרונים בדברי רש”י מה טעם כתב “הלכך”, כאילו שדוקא למ”ד להחזיר תנן אם עקר לא יחזיר; וכי לדעה שלשהות תנן אם עקר יחזיר גם על שאינה גרו”ק. ומהרש”ל כתב שהלשון מגומגם, והכוונה היא כמו: הלכך דוקא עקר לא יחזיר, כלומר אבל לשהות מותר גם באינו גרו”ק. 

ומהרש”א כתב שברור לרש”י שר’ יוחנן בא לאשמועינן תרתי, ולכן רבא מקשה שתרוייהו תננהי, ולכן רש”י מסביר שיש כאן חידוש שנובע דוקא מדברי ר’ יוחנן. והפנ”י הקשה, שדברי מהרש”א אלו הם קושיא ולא תירוץ, כי מה שהתקשינו עד עתה ברש”י, אמר המהרש”א שזו קושיה כבר בגמ’. וע”ש בפנ”י שהאריך לבאר את החידוש בדברי ר’ יוחנן, אלא שהדברים לא כתובים בפשט הגמ’ ורש”י.

ונראה לומר שהלשון ברש”י היא בדקדוק גדול [ודלא כמהרש”ל, וייתכן שמה שנגיד בזה יכול להיות גם דעת המהרש”א בעצמו, אלא שלא נחת לבאר זאת כל הצורך, ורק עמד על מבנה הגמ’]. וההסבר הוא שרש”י התקשה מה הטעם שר’ יוחנן אמר דין שמוסכם על כולם בפשט המש’, שכדי להחזיר צריך גרו”ק. וכן מה שאמר מהרש”א שמתשובת רבא נראה שר’ יוחנן בא לומר שני חידושים שחשב שאינם פשיטא.

והס”ד היא לומר שדוקא בשהייה צריך גו”ק כדי שלא יבוא לחתות על מנת לזרז את סיום הבישול, אך בהחזרה, שהתבשיל כבר מבושל, ואין חשש שיחתה אין עוד סברא למה לא להחזיר. ואמנם ב”ש ס”ל שלא יחזיר משום שמיחזי כמבשל (וזה יכול להיות גם בגו”ק לדעתם כמו שאליבא דאמת אנחנו מסבירים את מחל’ ב”ש וב”ה בגו”ק), אך אין זו סברא מוכרחת. וגם סברת התוס’ שמא יחתה כדי לחמם, אחר שהקדרה לפעמים מצטננת בהסרתה מהכירה אינה סברא מוכרחת, גם אם נגיד שחוששים לחיתוי כדי למהר בישול (איסור שהיה).

ולכן אם לשהות תנן, הרי שיש מקום לפרש את הסיפא באינה גרו”ק. וקמ”ל ר’ יוחנן שמותר לשהות, ומתניתין להחזיר תנן, וא”כ מה שכתוב בסיפא זהו רק סיוג למחלוקת של הרישא (כמו שמבואר בגמ’ בתחילת דף ל”ח). וברישא, שמיירי בלהחזיר, הרי מבואר להדיא שדוקא על גרו”ק מותר. וזה מה שכתב רש”י “הלכך”, כי רק בגלל שמותר לשהות, כלומר שלהחזיר תנן, רק בגלל זה מוכח שאסור להחזיר על אינה גרו”ק (הדין השני של ר’ יוחנן נובע מהראשון).

והמשך הגמ’ יבואר כמין חומר לפי זה, שרבא אומר תרוויהו תננהי, ואומר שמוכח ממשנתנו שמותר להחזיר רק בגו”ק, אך בעצם לא מבאר הראיה, אלא רק אומר: “ועד כאן לא קשרו ב”ה אלא בגו”ק אבל בשאינה גרו”ק לא” [דברי רבא אלו הם ראית המהרש”א לכך שצ”ל שר’ יוחנן בא לפי דעתם לומר חידוש גם בדין החזרה, ורבא משיב שהדין מוכח גם ללא דבריו. אך לא ברור מה תוכן ראייתו של רבא].

ורש”י מסביר, וז”ל: “דמתניתין אלאחר שיגרוף קאי דקתני לא יתן עד שיגרוף ובין למ”ד לא ישהה ובין למ”ד לא יחזיר מ”מ חזרה בסיפא אגרוף וקטום מהדר”. כלומר רש”י מסביר שרבא עונה שלא צריך את מ”ד להחזיר כדי להוכיח שמותר להחזיר רק על גרו”ק. כי אף שבסברא היה אפשר לומר שלמ”ד לשהות תנן מותר להחזיר גם על שאינה גרו”ק, מ”מ הלשון מורה לא כך, כי הסיפא מוסבת כולה על הגרו”ק של הרישא, בין אם הרישא עוסקת בהחזרה או בשהייה. והלשון של רש”י ממש כפתור ופרח. וצ”ל שכאן בסוגיה מתחדש שיש הו”א בסברא לומר לא כמו תחילת הסוגיה, ששם כתוב שאם בשהייה צריך גרו”ק, כ”ש בהחזרה.