א.

לפי ר”ת בתוס’ ב-ל”ח: שחושש לחיתוי בהחזרת הקדרה צ”ל ששייך חשש חיתוי גם בגו”ק, ואף שבשהייה לא חוששים לכך יש לחלק בין מצב בו החיתוי נועד לקדם את הבישול לבין מצב בו הוא נועד לחמם. שבלקדם את הבישול תמיד הגו”ק מונעת את החשש, אך כשאדם בא לחמם הוא יחתה בכל מקרה, בצורה טבעית מתוך הרגל, כי תמיד רגיל לחתות כשמניח דבר על הקדרה.

וייתכן שיהיה נוח יותר לומר לדעה זו שגריפה זה סילוק הגחלים לצד אחד בתוך התנור ולא להוציא החוצה, וכך יובן איך יחתה בכירה גרופה. אך זה לא מוכרח, כמו שהרמב”ם אומר על תנור שלא גורף את כל האש ויש קצת במה לחתות. אכן, בכירה החום פחות חזק ולכן יותר מסתבר שכדי להסביר את החיתוי שם עדיף לומר שגורף לצד אחד ולא החוצה.

וצ”ב לפי דעת התוס’ כאן, שיש חשש חיתוי בגו”ק, האם יסבירו כך גם בב”ש באיסור החזרה על גו”ק, או שבגלל שממילא צ”ל מיחזי כמבשל בחילוק שבין תוכה לע”ג, יגידו גם הם בדעת ב”ש שזה מיחזי כמבשל (כרש”י ור”ן). אא”כ יש לומר גם חילוק אחר בין תוכה לע”ג, אך צ”ב מה הוא.

ובאמת שלפי סברא זו של תוס’ יש לעיין מה משנה דעתו של האדם, האם דעתו להחזיר או לא.

וצ”ל שחשש חיתוי הוא טעם הגזרה, וחולקים בגמ’ מהי צורת התקנה, כאשר בד”כ כשדעתו להחזיר יעשה זאת בזריזות והתבשיל לא יספיק להתקרר ואז אין צורך לחתות.

ב.

אך עיין בספר הישר (חלק החידושים סי’ ר”מ) שכתוב שם לא כמו שהביאו התוס’ בשם ר”ת, אלא שהצורך בגו”ק באמת הוא כדי שלא יחתה (ודלא כר”ן ורשב”א שאמרו גם בזה מצד מיחזי כמבשל), אך הצורך בשמירה על התנאים של הניח על גבי קרקע וכד’ הוא מצד מחזי כמבשל, כי כותב על הבעיא של פינן ממיחם למיחם שזה מצד מיחזי כמבשל. וגם המ”ב בשעה”צ (רנ”ג, ל”ג) הביא את דברי ר”ת לגבי חשש חיתוי דוקא לגבי הצורך בגו”ק.

והיה מקום לומר שגם לפי ספר הישר זה אמור דוקא על פינן ממיחם למיחם ולא על שאר התנאים שצריך לשמור עליהם בהחזרה, כי במפנה ממיחם למיחם אין חשש חיתוי מצד שאקורי מיקר ליה, אך בהניח ע”ג קרקע וכד’ אסור מצד חשש חיתוי.

אך נראה שז”א, וגם בהניח על קרקע יסביר ר”ת שזה מצד מיחזי כמבשל ולא מצד חשש חיתוי. והטעם הוא שלחדש שיש חשש חיתוי בגו”ק זהו חידוש גדול מאוד, וכמה שאפשר להימלט ממנו עדיף. ולכן אם ר”ת (בספר הישר, ולא כפי שהתוס’ מביאים אותו) כבר מודה לסברת מיחזי כמבשל, ודאי עדיף להסביר כך את כל התנאים בהחזרה. וכבר הזכרנו שכן משמע שהבין המ”ב, שהזכיר את ר”ת על חשש חיתוי רק בהסבר הצורך בגו”ק ולא העיר זאת לגבי הבעיות של הניח על גבי קרקע וכד’.

ג.

ונראה שהרמב”ם יסביר כתוס’ ולא כמו ר”ת בספר הישר (וכ”ש שלא כרשב”א ור”ן שסוברים שגם הצורך בגו”ק זה מצד מיחזי כמבשל), כך שגם הגזרה של הניח ע”ג קרקע וכד’ זה מצד חשש חיתוי. והטעם הוא שהרמב”ם לא מזכיר טעם לאיסור החזרה, אחרי שקודם לכן כותב שטעם איסור שהייה הוא שמא יחתה, ומסתימת הדברים משמע שזו אותה גזרה. ועוד, שבהלכה י”ז כותב סיכום לכל הדינים, וכותב שם שהכול אסור לא מצד בישול אלא שמא יחתה.

ויובן בזה, שמשמע בהלכה י’ שאסור לסמוך לכירה שאינה גו”ק, ואם מצד מיחזי מסתבר שזה לא מיחזי כמבשל. ויש לדחות, שזה דוקא לרי”ף, אך לרשב”א יש סברא שיש בכך מיחזי כמש”כ לקמן בסימן ט’, עיי”ש.

אלא שצ”ע א”כ למה מותר לסמוך לכירה גו”ק בתוך שבת, [עיין בהלכה ז’ שמוכח מהמילה “מבערב” שאסור לסמוך בתוך שבת לכירה שאינה גו”ק], והרי חשש חיתוי שייך גם כה”ג (ומיחזי באמת לא שייך כה”ג). ואולי צ”ל שאף שיש ענין לחתות כדי לחמם, מ”מ כשיש גם גו”ק וגם סמיכה לא יחתה, וצ”ע.

ד.

והיה אפשר לומר שהאמוראים בעצמם חולקים שם בטעם הגזירה, שלמי שאוסר סתם בהניח ע”ג קרקע הטעם הוא משום חשש חיתוי, ולמי שמוסיף תנאים של דעת האדם זה מצד מיחזי כמבשל. והיה א”ש שהרמב”ם פוסק כמי שאומר שהכול תלוי בהניח על הקרקע בלי תנאים נוספים.

אך זה דוחק, ועוד שלפי”ז קשה להסביר גם את הבעיות שם של תלה במקל וכו’. ואף שהיינו יכולים להידחק עוד ולומר שגם הם ס”ל מצד מיחזי, קשה שהרמב”ם לכאורה פוסק שבהניח על מקל ומיטה מותר להחזיר כי לא מזכיר איסור בזה. ולכן יותר נראה כנ”ל.  

ה.

לפי מי שאומר שבהחזרה החשש הוא שמא יחתה י”ל שלהכי אסור להחזיר ביום שישי כשלא יכול להתחמם עד שבת – שמא יחתה בשבת. וזה שגזרו גם בקדרה רותחת לא קשה, כי לא פלוג בתקנה. ואם גזרו בזמן ההוא את התנאים של לא להניח ע”ג קרקע וכו’ – תלוי במש”כ לעיל, שלר”ת בספר הישר לא יגזרו כי אין מיחזי ביום שישי, ולתוס’ בשמו יגזרו כי יש חשש חיתוי. וגזרו גם בקדרה רותחת אטו שאינה רותחת, או אטו חימום ע”י חיתוי בשבת.

אך מ”מ בדעת הרא”ש א”א לומר כך, כי הרא”ש אומר שכל הגזרה של יום שישי זה אטו שבת, אז לא צריך לחפש טעם עצמי.

 ו.

נראה שכל ראשון שיקשה את קושית תוס’ לגבי פינן ממיחם למיחם, גם אם לא יכתוב בתירוצו להדיא כתוס’ שטעם האיסור בע”ג קרקע וכו’ הוא משום חשש חיתוי, ע”כ סובר שיסוד האיסור בהחזרה הוא משום חשש חיתוי ולא מצד מיחזי כמבשל. כי אם מצד מיחזי הרי שכלל אין קושיה, כי בהטמנה אסור פינן ממיחם למיחם, כי שם אקורי מיקר לתבשיל וודאי לא יבוא לחמם (כמו שהסבירו, ועיין מהר”ם) אך בענין החזרה האיסור הוא מצד מיחזי כמבשל והא איכא.

ובשו”ע בסימן רנ”ג הקשו האחרונים סתירה בין סעיף ג’ ל-ה’. שבסעיף ה’ כתוב שמועיל להחזיר על קדרה שנמצאת על הכירה ואין בכך מיחזי כמבשל. ובסעיף ג’ כתוב שקדרה שכפו אותה על הכירה מועילה רק להחשיב את הכירה כגרופה אך אסור להחזיר גם על כירה גרופה בלי לשמור על תנאי ההחזרה. ואמרו בזה כמה תירוצים.

והרב מיכאל צוריאל אמר שלא קשיא כלל, וזה מסוג הסתירות שאין צורך לתרץ בשו”ע (כשיטת הגר”א בכמה מקומות), כי בסע’ ג’ זו דעת הגמ”ר ולית ליה סברת מיחזי כמבשל, ובסע’ ה’ דעת הרשב”א.

וכיוון שבהגמ”ר מקשה את הקושיה שהקשו תוס’ לגבי פינה ממיחם למיחם מוכח שאכן סובר שהאיסור הוא שמא יחתה, וזה סיוע לתירוץ הרב צוריאל.