א.

כתב רש”י ב-ל”ח:, על דברי האומר שמותר להחזיר ואפילו בשבת: “מחזירין אפילו בשבת – ביום המחרת ולא תימא פלוגתייהו משחשכה והתם הוא דשרו משום דמוכחא מילתא דאדעתא דאהדורי לצורך מחר שקיל ליה אבל ביום לא מוכח דשקיל ליה אדעתא דאהדורי ובטלה לה הטמנה והוה ליה כמטמין לכתחלה”.

והנה ידוע שרש”י לא מחלק בין גזרת שהיה להטמנה, ובכל מקום משווה אותם. וי”ל שלפיו הגזרה הזו של הוה כמטמין, כלו’ מיחזי כמטמין, מחליפה את הצורך בגזירות כמו מיחזי כמבשל או שמא יחתה, שאמרו ראשונים אחרים. כי לפיו מה שאסור לתת לכתחילה בשבת דבר יבש על כירה גו”ק זה משום הטמנה באינו מוסיף. וראשונים אחרים לא אומרים כך כי לפיהם הטמנה זה מצב אחר משהיה ואין בהחזרה דמיון להטמנה.

ומיחזי כמבשל הוזכר במשנה ברש”י רק בשיטת ב”ש שלא מתירים כלל להחזיר והוצרך לכך כי ב”ש ודאי מודים שמותר לקחת קדרה המוטמנת בכרים וכסתות ולהחזיר לתוכם, וא”כ מאי שנא הכא, אלא שזה מצד מיחזי כמבשל. ולב”ה אין גזרה זאת, ולכן רק דנים מצד אם בטלה הטמנה או לא.

ונ”מ גדולה, שלרש”י גם בכרים וכסתות יהיה הדין שאם הניח על קרקע וכד’ אסור להחזיר, ולראשונים אחרים לא כי תלוי דוקא בכירה.

אכן גם לפי רש”י צ”ל לכאורה שיש מיחזי כמבשל גם לב”ה, במחזיר לתוך כירה, כמש”כ בדף ל”ז. שזה אסור אף שעל גבה מותר, ולכאורה צ”ל הטעם מצד מיחזי. אא”כ מדובר שהיתה קודם על גבי כירה וכעת מחזיר לתוך, שאז י”ל שזו הטמנה חדשה ואסור להטמין בשבת גם באינו מוסיף הבל.

ב.

ולפי היסוד שרש”י משוה בין שהייה להטמנה, הוכרח לפרש שקטימה זה צינון הגחלים, כמו שאומר במש’, כי לדעתו ההבדל בין גו”ק לשאינה גו”ק הוא האם במציאות מוסיף הבל או לא. אך אחרים יכולים לפרש שקטימה זה מצד היכר שלא יחתה, ובזה יהיה מובן מדוע אם קטם וחזר והובער מותר.

אך לפי רש”י צ”ע מה מועיל מה שקטם אם סו”ס הובער שוב וכעת זה מוסיף הבל. ורש”י אומר לגבי הדין של קטמה והובערה שגלי דעתיה שלא ניחא ליה בצימוקי, וכנראה כוונתו שלא יבוא לחתות כך. אך לשיטתו מאי נ”מ, הרי סו”ס זה מוסיף הבל, ומה אכפת לי אם דעתו לחתות או לא. ואין לומר שאם בדבר שמטמינים בו לא יבוא לחתות לא גזרו, כי בגפת וכד’ א”א לחתות ובכל זאת גזרו אטו מקום שאפשר. ועוד שסו”ס במשנה רש”י פירש שהקטימה מצננת כך שלא יוסיף הבל וז”א כאן.

ונראה לומר, שרש”י אומר שהגילוי דעת הוא שלא ניחא ליה בצימוקי, כלו’ לא שרש”י מודה במקצת לסברת הראשונים שיש מושג חדש של גילוי דעת שלא יחתה, אלא רק לגבי מצטמק אדם יכול להחליט שלא חשוב לו שיצטמק עוד (מה שאין כן אם לא בשל כ”צ, שאז בטלה דעתו). ואז בדרך של ממילא בטלה גזרת החיתוי וזה נהיה כמו מצטמק ורע לו. כלומר, לפי רש”י הגלי דעתיה מוריד את הצורך בחיתוי, ולראשונים אחרים הוא מונע טכנית שיחתה, על אף שעדין שייך הצורך לחתות.

והראיה לרש”י שיש שני סוגי קטימה היא מזה שכתוב שקטמה והובערה משהין חמין ותבשיל שבשלו כ”צ. ושאלו הראשונים למה דוקא כ”צ, למסקנה. ורש”י לומד מזה שבאמת בקטימה הזו שאחר כך הובערה מותר להלכה רק בבשיל כ”צ כנ”ל.

אך קשה קצת למה רש”י לא פירש מזה כלום לפני כן בקטמה ונתלבתה. ואין לומר ששם זו מציאות אחרת כי רש”י אומר שנתלבתה זה הובערה. וצריך לומר שבנתלבתה הגמ’ הביאה זאת אגב אורחא ורש”י המתין לעיקר הסוגיה.

ג.

נראה שאחד הדברים שהכריחו את רש”י לפרש ששהיה והטמנה זו אותה גזרה הוא שבסברא קשה מאוד לחלק בין השהיה על גבי גחלים לבין השהיה על גבי כסא של ברזל [לפי הרשב”א ושו”ע שסוברים שהטמנה במקצת שמה הטמנה אסור ע”ג גחלים גם בלי הטמנת הקדרה בבגדים, ולפי הרמב”ן שסובר שהטמנה במקצת לא שמה הטמנה אסור ע”ג גחלים או מוסיף הבל אחר רק אם הקדרה טמונה בבגדים]. וכי בגלל ההבדל המציאותי הזה של כסא של ברזל משתנה דעת האדם ולא יבוא עוד להטמין ברמץ ולחתות בו. וזה באמת פלא בסברא על המהלך הרגיל בראשונים.

ד.

ויש לעיין בשיטת רש”י מהו הטעם שאסור להחזיר על גבי גו”ק אחרי שהניח ע”ג קרקע, שהרי לפי רש”י זה אינו מוסיף הבל, וכי יעלה על הדעת שאסור להניח לכתחילה בשבת קדרה על שמיכות או בגדים.

וי”ל שרש”י סובר שבגלל שטעם איסור הטמנה באינו מוסיף הבל הוא שמא ירתיח, בכל דבר שעניינו לחמם את הקדרה יש חשש כזה, בין אם שומר על החום ע”י בגדים ובין אם מחמם ע”י כירה, שבמציאות מחממת גם בלי טמינה, לעומת בגדים שבמציאות ישמרו על החום רק בהטמנה. אך בכל מקרה לפי רש”י אין משמעות למושג הטמנה בדוקא, והשאלה היא רק אם המגמה היא לחמם את התבשיל. ודבר המוסיף הבל חולק רשות לעצמו מצד שהוא עצמו מתגבר ומוסיף הבל, ולא מצד שמחמם.

ה.

עוד יש לברר בשיטת רש”י, שבאופן פשוט לפיו החילוק בין גו”ק לאינה גו”ק לענין החזרה הוא שזה מוסיף הבל וזה לא, ואסור בשבת להחזיר לטמינת מוסיף הבל, ומותר להחזיר לטמינת אינו מוסיף הבל. אך כל זה ניחא דוקא אם נגיד כמו הרבה ראשונים שאסור תמיד לטמון מבעו”י במוסיף הבל, וא”כ ודאי שלא שייך לשאול אם מותר להחזיר לטמינת מוסיף הבל. אך לפרש”י צ”ע, כי יש מציאויות שמותרת לפיו הטמנת מוסיף הבל מבעו”י, למשל אחרי שהגיע לבן דרוסאי לפי חנניה, או במצטמק ורע לו לפי רבנן [שהוכיחו הראשונים שזה מותר, ולא נראה שרש”י יחלוק על זה, וגם בדף ל”ד: נראה שלא חולק על זה. וגם בלי זה יקשה כנ”ל מחנניה, או ממ”ד מצטמק ויפה לו מותר]. וא”כ מה מקום יש לחלק ולומר שלטמינת מוסיף הבל אסור להחזיר ורק לטמינת אינו מוסיף מותר. וצ”ל שבדבר המוסיף הבל החמירו יותר, אך צריך לברר את הסברא.

וי”ל שבדבר שאינו מוסיף הבל, אם כבר היה טמון קודם והחום נשמר, ורק לקח את הקדרה כדי להוציא תבשיל, היא עדין חמה ולא יהיה לו ענין להרתיחה. אך במטמין ברמץ עצמו, ששייך בו חיתוי י”ל שגם אם יקח רק כדי להוציא תבשיל ולהחזיר שייך חשש חיתוי, שבאופן טבעי אדם מחתה כששם על גחלים, מתוך הרגל [וכעין סברא זו י”ל בדעת הסוברים שכל החשש בהחזרה זה שמא יחתה, עיין לקמן בסימן ח’]. וכמו שכן הוא ברמץ עצמו, כך גזרו במה שמיחלף ברמץ, שלא להחזיר להטמנה, הגם שהיתה הטמנה המותרת.

ו.

בדף ל”ד: כתב רש”י שהגזרה שלא להטמין במוסיף הבל היא שמא יטמין ברמץ ויחתה כדי למהר את הבישול.

וי”ל שראשונים אחרים שחולקים על רש”י בסוגיה שלנו יסבירו שם שהחשש הוא שיחתה על מנת לחמם, כדי לרבות גם מקרים שלא שייך בהם למהר בישול, כי הטמנה חמורה לדעתם משהיה ואסור להטמין גם את המבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו.

ויש להעיר פלא בדברי רש”י שם, שכתב שבלא מבושל כל צרכו אסור להטמין במוסיף הבל מבעו”י שמא יחתה ברמץ, כנ”ל, וכתב שגזרו על מבושל אטו אינו מבושל. וכנראה מבין שבמצטמק ויפה לו אין במציאות חשש חיתוי, אם לא מצד גזרה. וכנראה כתב כן כדי למעט במחלוקת, שלא לומר שחכמים חולקים על חנניה לומר שיש חשש חיתוי אמיתי גם אחרי כל צרכו, אלא שגזרו אטו לפני כ”צ. אך מ”מ קשה טובא שזה סותר את מסקנתו ב-ל”ז: לפסוק כחנניה. והיה אולי מקום לומר שרש”י כתב זאת כדי להסביר את כל הדעות, אך זה לא נראה נכון כי רש”י שם כותב והכי מסקינן וכו’. וצ”ע.

עוד קשה שאם זו רק גזרה זה לכאורה סותר מה שכתב רש”י ב-ל”ז:, והבאנו דבריו לעיל באות ב’, שצריך שקטימה אחרי שבשל כ”צ מועילה בשביל היסח הדעת שלא יחתה, עיי”ש; ומשמע שיש רצון לחתות גם אז. ואת השאלה הזו יש ליישב שאין כוונת רש”י שגזרו הא אטו הא, אלא שאמדו חז”ל שטעם הגזרה שייך גם במבושל כ”צ. ולפי”ז לא שייך מש”כ לעיל שכתב כן כדי למעט במחלוקת.