א.

נחלקו רבא ואביי בביאור המש’ (נ”א.) שאומרת שנותנים עליו חומרי מקום שבא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואח”כ כתוב במש’ שלא לשנות מפני המחלוקת. כי אם בא למקום שעושים מלאכה בערב פסח יש סתירה, שלפי הרישא של המש’ לא יעשה מלאכה כי יצא ממקום שאין עושין, ולפי הסיפא יעשה כדי לא לשנות מפני המחלוקת. ואביי מתרץ שהסיפא קאי דוקא על הולך למקום שלא עושים, אך בהולך למקום שעושים יעדיף את החומרא של מקום שבא משם ולא יעשה, אע”פ שישנה, ולא יחשוש למחלוקת. ורבא מתרץ שהכוונה שלא יעשה מלאכה, ואף שמשנה בפועל מ”מ אין בזו מפני מחלוקת כיוון שיש בטלנים בשוק.

ולפני כן בגמ’ כתוב שרבה בר בר חנה נהג קולא של א”י (אכל דאייתרא, עיי”ש ברש”י) בבבל אף שבבבל מחמירים, וכשראו אותו החביא מהם. ואמר אביי (יש שם עוד גירסאות) שווינכו ככותאי (כלו’ שלא מתירים בפניהם גם דברים המותרים). והגמ’ שאלה איך התיר לעצמו זאת והרי בא למקום שנוהגים איסור. ואביי מתרץ שבני א”י לא מחויבים לחומרות של בני בבל כי בני א”י חשובים יותר, ורב אשי מתרץ שרבב”ח היתה דעתו לחזור ורק בדעתו להשתקע נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם. ותוס’ מסבירים שלפי”ז המש’ לצדדין קתני – חומרי מקום שיצא משם דוקא בדעתו לחזור, וחומרי מקום שהלך לשם באין דעתו לחזור.

ויש עוד גמרא בסוגיה שאומרת שמי שבא ממקום שלא נוהגים שני יו”ט למקום שנוהגים, יעשה מלאכה רק במדבר, ומשמע שאפ’ בצנעא אסור (כי אל”כ לא צריך להגיע עד המדבר).

ב.

ובתוס’ וברא”ש בסוגיה משמע שבבא להשתקע יש חובה לנהוג כחומרי אותו מקום מדינא ולא מפני המחלוקת, כי הופך להיחשב כשייך לאותו מקום והמנהגים מחייבים אותו. וממילא גם לא חייב עוד בחומרות מקום שיצא משם כי הוא כבר בן המקום החדש. כך למשל רואים בתוס’ בריש נ”ב. שלא יכלו להסביר את העניין שלא עושה מלאכה ביישוב במקום שנוהגים שני יו”ט אלא רק בדעתו לחזור. וכנראה טעמם, שאם באין דעתו לחזור אין כלל חידוש, ועוד שאם אין דעתו לחזור גם מחוץ לתחום היה אסור כי זה כבר חיוב אקרקפתא דגברא (וכ”כ הר”ן), ולכן פירשו בדעתו לחזור.

ונדחקו בשאלה א”כ (שמיירי בדעתו לחזור) למה לא יעשה בצנעא, כמו שרבב”ח אכל דאייתרא, ורק מפני המחלוקת כיסה מהם (ועיין בנק’ זו לקמן). ותירצו שמלאכה יש לה קול וא”א להצניע אותה ולא דומה לאכילה, והיא אסורה מפני המחלוקת גם בצנעא. וכ”כ הר”ן את הכול בפירוש.

ולפי הראשונים האלה צ”ל שרב אשי סובר כרבא בביאור המש’, כי לא מובן לפי רב אשי מה זה מפני המחלוקת במש’, כי לעניין חומרי מקום שבא לשם א”א לפרש כאביי, כי אם רב אשי מסביר שמיירי בדעתו להשתקע א”צ לטעם של מפני המחלוקת אלא זה חיוב מדינא. וע”כ הולך על חומרי מקום שיצא משם ואז חייב לפרש כרבא. ואביי שחולק על רב אשי, לשיטתו.

וע”כ רב אשי חייב להודות שבבא בלי להשתקע למקום שמחמירים אסור לשנות מפני המחלוקת כי מדברי רבא יוצא שאפ’ לנהוג כאנשי המקום לקולא צריך אם יש חשש מחלוקת, וכ”ש לנהוג כמותם לחומרא. ולכן פירש הרא”ש שרב אשי יפרש שמה שרבב”ח עשה זה לאכול בצנעא וסבר שבצנעא אין חשש מחלוקת. ומכאן הגיעה הסתירה לעניין הנ”ל עם יו”ט שני, ולכן מחלקים בין מלאכה לאכילה וכד’.

ועיין בר”ן שנוטה מדברי הרא”ש בנק’ אחת, שהרא”ש מסביר שמה שרבב”ח כיסה זה כנ”ל שלא רצה לעשות בפרהסיה, אך הר”ן מסביר שמה שכיסה זה עוד חידוש ולא רק ההלכה הרגילה שצריך לעשות בצנעה, עיי”ש בדבריו. ולפיו רב אשי מסכים למש”כ בגמ’ קודם לכן שוינכו ככותאי.

אך לפי הרא”ש נראה שרב אשי יחלוק ולא יאמר שווינכו ככותאי, כי לא צריך לכך עוד, כי כיוון שעושה זאת כדי להימנע ממחלוקת, צריך להימנע עד כמה שאפשר. ואין במקרה כאן סברא מיוחדת להקל. ורק לפי אביי נזקקנו לכך, כי לפי אביי האיסור הוא לא בבא להשתקע דוקא אלא רק מצד מחלוקת גם בדעתו לחזור (ובכ”ז אסור גם בצנעא, כמש”כ הרמב”ן ורבנו דוד), ובמקרה של רבב”ח יש סברא מיוחדת שאין מחלוקת כי בא מא”י, אז היה יכול לאכול גם בלי לכסות לולא שוינכו ככותאי.

ולפי הר”ן צ”ל שהיה ידוע שעשה בצנעא; או מסברא, או מזה שכתוב שנכנסו אליו, ומשמע שהיה לבד ולא בציבור, בחוץ, ודוחק קצת. אך גם לרא”ש יש דוחק, שלכאו’ היה צריך מראש לאכול במקום שלא יראו אותו, וזו הצנעא, ולא לסמוך על זה שיכסה כשיבואו. אך י”ל שכך עשה, ורק בכ”ז באו אליו, וכיסה מאותה סיבה – כדי להימנע ממחלוקת. ואין כאן שתי רבותות כמו לפי הר”ן.

ג.

ודעת הרמב”ם לחלוק על ההנחת יסוד של הראשונים שאדם שמשתקע במקום מסוים יש לו חובת גברא לקיים את מנהגי המקום ההוא. ולפיו המנהגים נקבעים רק לפי מקום שנולד בו, וכנראה הסברא היא שמנהג מחייב מצד אל תטוש תורת אמך ולא מצד מקום שחי בו.

ולפי הרמב”ם אם אדם בא להשתקע במקום שמחמירים בו ינהג כאנשי אותו מקום גם בצנעא, אך חוץ לתחום יכול לעשות. וכן אם נולד במקום שמחמירים צריך להמשיך ולנהוג בחומרא גם במקום שמקילים אף שהשתקע שם, ובלבד שלא יעשה באופן שתהיה מחלוקת. ואם בא ע”מ לחזור אח”כ למקומו – יעשה כחומרי מקום שבא לשם רק בפרהסיה ובצנעא מותר גם במלאכות, ודלא כחילוק של הראשונים בין מלאכות לשאר דברים.

והרמב”ם למד זאת מהדין של רב ספרא ששאל את ר’ אבא, והקל לו ביו”ט שני לעשות מלאכה במדבר. ולא כתוב שם שמיירי בדעתו לחזור, והרמב”ם מפרש שאין דעתו לחזור, ובכ”ז מותר מחוץ לתחום. ולומר שמיירי בדעתו לחזור קשה כמו שהקשו הראשונים שא”כ היה צריך להיות מותר בצנעא, כמו במעשה של רבב”ח. ולא ניחא לרמב”ם לחלק כמותם בין מלאכות לבין מנהגים.

וכן הרמב”ם הוכיח מזה שרב אשי מעמיד את המש’ באין דעתו לחזור ולפי הראשונים צ”ל לפיו שמפני המחלוקת לא קאי על זה אלא רק על הבבא שמגיע למקום שמקילים. ואמנם שזה לא דוחק גדול כי לפי רבא שהסביר שכוונת המש’ היא שאין בזה משום מחלוקת בכל מקרה צ”ל שזה רק כשמגיע למקום שמקילים, אך מ”מ נראה לרמב”ם מרווח יותר לומר שעכ”פ גם אם מגיע למקום שמחמירים טעם המש’ מפני המחלוקת, שזה פשט המש’. ואם דעתו לחזור זה נלמד מרבב”ח שביישוב מותר ורק בפרהסיה אסור, ואין חילוק בין אכילה למלאכה. ואם בא למקום שמקילים ודעתו להשתקע, שכתב הרמב”ם שאסור, ודלא כראשונים שמקילים בזה כי הולכים מדינא לפי מקום שגר בו כעת – זה למד מהתירוץ של רב אשי שמיירי בבא להשתקע, והרמב”ם לשיטתו יכול לפרש כך גם את הבבא של בא למקום שמקילים. ורק לפי הראשונים שסוברים שהולכים לפי מקום שגר בו נדחקנו לומר כתוס’ שלצדדין קתני.

והסברא של החילוק בין בא להשתקע או לא, צ”ל שאם בא להשתקע ויעשה בצנעא הדבר יתפרסם ברבות הימים ותהיה מחלוקת. אך אם בא רק לזמן הרשו לו לעשות מלאכה או שאר מנהגים בצנעא ולסמוך על כך שלא יתפרסם ולא תהיה מחלוקת.

והרמב”ם מרויח שלשה רווחים גדולים בפירושו. ראשית שאין צורך להידחק ולומר שלפי רב אשי המש’ לצדדין קתני, כנ”ל. שנית, שא”צ להידחק כתוס’ בחילוק בין מלאכות לשאר דברים, שהוא חילוק קשה בסברא.

ורווח נוסף, שהגמ’ בחולין ק”י אומרת שרמי בר תמרי הקל מחוץ לתחום לאכול כחל. והגמ’ שם שאלה (לפני שהעמידו מחוץ לתחום) איך אכל, והרי שם מחמירים, ותירצה שמדובר חוץ לתחום. ולפי הראשונים קשה שהיה מספיק לתרץ שעשה בצנעא, ודעתו לחזור. וכאן לא יועיל התירוץ לחלק בין מלאכות למנהגים כי כאן מיירי בסתם מנהג [והתשובה לפיהם היא שמיירי באין דעתו לחזור, אך לפיהם א”כ גם חוץ לתחום אסור; ועל זה הם מסבירים שעוד לא הגיע ליישוב ואז עוד לא התחייב בחומרי המקום]. ולפי הרמב”ם מובן בפשטות שמיירי באין דעתו לחזור, ובאמת כבר הגיע ליישוב, ובכ”ז מותר חוץ לתחום.