א.

כתב הרמב”ם (פ”א ה”ו): “אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים אף על פי שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות”.

והקשה המגיד משנה פלא גדול, שהרי כאן מיירי שיש כזית בכא”פ ובכל זאת אין כרת והרי זה נקרא טעמו וממשו ודינו בכל מקום כאיסור עצמו בעין, כמו שהרמב”ם בעצמו פסק בהל’ מאכלות אסורות פט”ו ה”ג, שכתב לגבי חלב: “אם אכל מן הגריסים האלו כשלש ביצים הואיל ויש בהן כזית מן החלב לוקה”.

ועוד קשה, שבסוגית הגמ’ מבואר שר”א הוא זה שדורש מכל מחמצת שלוקים גם על אכילת תערובת חמץ, והרמב”ם הרי לא פוסק כמותו (עיין בסימן הקודם שכתבנו כך בשם הרבה מפרשים, ודלא כטור ועוד שפרשו ברמב”ם שפוסק כר”א) כי אומר בפירוש שאם אין כזית בכדי א”פ זה רק דרבנן, ובסוגית הגמ’ מבואר שבכזית בכדי א”פ גם חכמים מודים שלוקה וחולקים רק על פחות.

והשאלה השניה לא כ”כ קשה, כי הרמב”ם בספר במצוות מביא לזה מקור מהמכילתא וייתכן באמת שזה חולק על סוגיית הגמ’ ופוסק כמותו.

והנה הגר”א (בסי’ תנ”ג סע’ ב’) מיישב את השאלה הראשונה שאה”נ שיטת הרמב”ם בכל מקום, גם במאכלות אסורות, שכה”ג זה רק מלקות ולא כרת, כמו שגם לגבי חלב כתב שם לוקה ולא כתב כרת. ומביא לכך גם מקור מגמ’, בהסתמך על אותו דיוק שאם כתוב לוקה זה רק מלקות ולא כרת. ולגבי סוגיית הגמ’ מתרץ שם, שזה רק לפי ההו”א בסוגיה ובמסקנה הלימוד משתנה, עיי”ש.

ונראה שיש ליישב את הרמב”ם באופן אחר, לפי הבנת הרב המגיד שלוקה שכתוב בהל’ מאכלות אסורות זה כרת.

ויש עוד רמב”ם שאומר דבר דומה למש”כ על חמץ, בהלכות נזירות (פ”ה ה”ה) שמצריך פס’ “וכל משרת” לרבות רביעית יין ששרה בתוכה פת ואכלו בכדי א”פ, ורואים שלולא הפס’ המיוחד לא היה לוקה.

ונראה בהקדם דברי המש’ במעשר שני (פ”ה מ”ו) שכתוב שם לעניין ביעור מע”ש שלפי ב”ה תבשיל נקרא מבוער וא”צ לבערו (וב”ש חולקים שם). ופירשו שם הר”ש והרע”ב שזה מבוער כי יש שם תערובת בין פירות המעשר שני לעוד דברים. ואף שיש שם ודאי בנ”ט, מ”מ זה נקרא מבוער.

ובחמץ כתוב “תשביתו” והתרגום הוא תבערון, וא”כ כוונת התורה כמו שכיוונה במע”ש (ששם כתוב “ביערתי הקודש”), וא”כ גם בחמץ מועיל ביעור כזה שהוא ערבוב בתוך תבשיל. וא”כ אם עושה כך, ומבער בערבוב בתוך תבשיל, קיים מצוות תשביתו וזה כבר לא החמץ שמדובר עליו שיש בו איסורי חמץ, וגם באכילה היה צריך להיות מותר. אלא שבא פס’ אחר וריבה “כל מחמצת” ואסר גם תערובת. ואין לך בו אלא חידושו, ואסור דוקא כזית בכדי א”פ שכך מצאנו בשאר איסורים. אלא שכשאהדריה קרא לא אהדריה לאיסורא קמא כעין גילוי מילתא שזה ג”כ בכלל הכרת, אלא אסר רק במדרגה של לאו. וכל חד כדאית ליה – באכילה כנ”ל, ובב”י וב”י אפ’ אם אין כזית בכדי א”פ כפי שכבר הבאנו בסימן הקודם שזה גדר ששייך רק לדרך אכילה, אך באיסור הימצאות חמץ אין כזה גדר וכל זמן שהוא נמצא ויש כזית – אסור (ובלבד שיימצא, כי אם לא נותן טעם נחשב שאינו בעולם).

ואין להקשות מנין שהפס’ אהדריה גם לענין ב”י וב”י, אחר שהוא מדבר על איסור אכילה. כי י”ל שזה יוצא מגוף החידוש בפס’, כי אם הפסוק אומר שאסור לאכול זה אומר שהוא מפקיע את הביעור שיש בתערובת חמץ. וממילא מונח בזה שחוזר ב”י וב”י כי החמץ חוזר להיחשב לקיים. והגדר ידוע לנו ממק”א, שהוא טעם כעיקר עד שישים, כמו שהגדר של כזית בכא”פ לענין אכילה ידוע לנו ממק”א.

ולכאורה עדין יש כאן דוחק שלענין הכרת אנחנו אומרים שלא אהדריה לאיסור הכרת, אך לענין ב”י וב”י אנחנו אומרים שכן אהדריה לפס’ ההוא, כי בפסוק כאן באמת אין איסור השהייה אלא רק אכילה. ויש לומר שאין זה דוחק כי ב”י וב”י תלוי בעצם מציאות החמץ, כהוראת המילים בפסוק. וממילא אם הפסוק אומר שחמץ בתערובת נחשב קיים ממילא יש ב”י וב”י וא”צ כאן עוד אהדריה. מה שא”כ לענין איסור אכילה, שאותה פעולה יכולה להיחשב לאיסור חמור של כרת או לאיסור פחות חמור של לאו.    

ובאיסור נזיר י”ל סברא אחרת, ששם זה איסור שמתחיל מדעת האדם הנודר, וא”כ היה מקום לומר שהגם שהתורה מגדירה את האסור והמותר לנזיר מ”מ תלך התורה בתר דעתו. ובדעת האדם י”ל שאסר רק את היין בעין ולא את עירובו, ועל זה בא פס’ וכל משרת ומרבה גם תערובת בכדי א”פ, לומר לך שאחרי שנאסר – נאסר בגדרי שאר האיסורים.

ב.

ויש לעיין הרבה בעניין של תבשיל של מע”ש שהבאנו ממנו ראיה לביטול כאן, כי שם בפירוש המש’ הרמב”ם מסביר דלא כר”ש וברטנורא, אלא אומר שהתבשיל א”צ ביעור כי הוא הולך ונפסד, וא”כ אין מקור שוב לנידון דידן. אך אפשר לומר עכ”פ שיכול להסכים לסברת הר”ש וברטנורא אלא שלא הוצרך להגיע לזה שם.

ומ”מ לא ברור שבאמת כך פוסק בהלכות, כי יש ירושלמי שהרמב”ם פוסק אותו (במע”ש פי”א ה”ט) שאומר על המש’ שם שגם ב”ש מודים שיין ותבלין א”צ ביעור, וגם ב”ה מודים שפת ושמן צריכים ביעור וחולקים בתבשיל. ועיין בשושנים לדוד שמקשה לפי שני הפירושים איך יפרנסו את הירושלמי הזה, כי יין ותבלין ודאי לא מתקלקלים יותר מפת ושמן (וגם אם נגיד שיין יכול להחמיץ מ”מ פת ודאי מתקלקלת יותר), וגם לפי הר”ש מה זה משנה אם זה יין או שמן, סו”ס בטלים אותו דבר בתבשיל. ובגוף דברי הרמב”ם ובירושלמי אין זכר לערבוב בתוך תבשיל או עם דברים אחרים, ורוב המפרשים מסבירים את הרמב”ם שהכל בעין ואפ’ התבשיל מסבירים שזה פירות מעוכים וכד’ ולאו דוקא מעורבים (עיין משנה ראשונה ועוד).

ונראה שא”א בשום אופן לפרש את הירושלמי כדברי הרמב”ם בפירושו למש’. אך כשפסק להלכה, ופסק גם את הירושלמי, ודאי לא מפרש שמיירי בעין אלא בתערובת וכפירוש הר”ש. ולא הוצרך לפרש זאת כי תבשיל בסתמא כך משמע שהפירות מעורבים עם עוד דברים ועוד נוזלים, וכנראה צריך לדחוק ולפרש כמו שכתב הישועות מלכו על הרמב”ם שכשכתב יין ותבלין התכוון בעודם מעורבים בתבשיל. ולפי”ז ביאור דבריו (בפי”א ממעשר שני ה”ט) יהיה כך: תבשיל של פירות מע”ש אינו צריך לבערו שהתבשיל כמבוער, וכן יין ותבלין כשהם מעורבים כעין תבשיל, הרי הן כמבוערין.

ומה שהקשה השושנים לדוד ששמן לא ניכר יותר מיין, י”ל שמיירי בסתמא בתבשיל עם נוזלים ואז השמן כן ניכר כי הוא צף. ופת גם כן ניכרת כי היא מוצק וגם אם פיררו אותה בד”כ מפררים לפירורים הניכרים.

ג.

עוד יש להביא מקור לדרשת הרמב”ם על כל מחמצת, שזה גם לפי רבנן ולא רק לפי ר”א מהמש’ בחלה (פ”א מ”ב) שאומרת לגבי חמשת מיני דגן: “האוכל מהם כזית מצה בפסח יצא ידי חובתו כזית חמץ חייב בהכרת נתערב אחד מהם בכל המינים הרי זה עובר בפסח”. והברטנורא שם מפרש שעובר על תערובתן בב”י וב”י. וכן כתוב שם גם בפירוש של הרמב”ם למש’. אכן, יש כאן קושיה גדולה, שאם המש’ רק רצתה לומר שעוברים בב”י וב”י מדוע נקטה כאן נתערב. וכמדומה שהרמב”ם שם בפירושו רצה לתרץ זאת בזה שכתב שם שהתערב עם עוד דברים שיש בהם מים (וכך החמיץ). וגם זה כמובן דוחק גדול ולא עונה על השאלה בעצם, כי גם לגבי הכרת יכלו לנקוט כך.

ונראה שזה מקור טוב לחילוק בין כרת שזה על חמץ בעין לבין עירוב חמץ שזה רק בלאו. וא”א לומר שזה בעירוב כזה שיש בו פחות מכזית בכדי א”פ כי המש’ הזו לא מובאת בסוגיה באלו עוברין ומזה רואים שהיא איננה עניין לשם. אע”כ היא מיירי ביש בו כזית בכא”פ, ובכל זאת זה בלאו ולא בכרת, והכול כמו שביארנו לעיל [וכנראה ר”א חולק על החשבון הנ”ל וסובר שאין בעירוב כזה ביעור חמץ, וייתכן גם שנשאר בכרת לפיו, והפס’ מיותר לתערובת שאין בה כא”פ], ויוצא לפי”ז שמש”כ במש’ “נתערב וכו’ הרי זה עובר” יכול ללכת בין על אכילה ובין על ב”י וב”י, כמו שכתבנו לעיל, שכל חד לפי הגדר שלו – לעניין אכילה כזית בכא”פ, ולעניין ב”י וב”י אפ’ אם אין כזית בכא”פ). וצ”ל לפי”ז שהרמב”ם חזר בו מפירושו למש’ זו.