א.

המש’ (מ”ב.) אומרת ואלו עוברין בפסח, ומביאה דוגמאות של חמץ בתערובת ושל חמץ נוקשה (עמילן זומן וקולן זה נוקשה, והראשונים הם תערובת – כך בר”ן ועוד). ואח”כ כתוב הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת.

חמץ נוקשה זה חמץ שלא החמיץ כ”כ ולא ראוי כ”כ לאכילה (ועיין לקמן אות ד’), ותערובת זה שאין כזית בכדי א”פ, או שבפועל אכל רק כזית ולא פרס, ובלבד שיש בנ”ט.

ובגמ’ (מ”ג.) מחפשים מיהו התנא של המש’ שאומר שיש לאו דאו’ על אכילת תערובת ועל נוקשה, ובתוך הדיון מובאת ברייתא שר”א אומר שיש לאו על תערובת חמץ (ואין כרת) [עיין ברא”ש שהרי”ף פוסק כחכמים ולא כר”א על אף שהגמ’ אומרת שמשנתנו כר”א, ומסכים לו, אך מ”מ גם לרבנן אסור מדרבנן].

ובביאור המושג ואלו עוברין מצאנו ג’ פירושים: לפרש”י עוברים בב”י וב”י. לפירוש ריב”א בתוס’ – עוברין מן העולם (ונראה שיכול להסכים לרש”י ורק חולק בביאור המילה, מבחינה לשונית בלבד). ולפי ר”ת אין ב”י וב”י, ומפרש הלשון ואלו עוברין –עוברין מן השולחן, כלומר שאסור לאכלם בפסח, אך משמע שחובת ביעור אין אפ’ מדרבנן. ר”ת אומר שאם אפ’ לאכילה צריך בגמ’ ריבוי מפס’ לתערובת או נוקשה, כ”ש לב”י וב”י, ולא שמענו כזה פס’.

והנה מצאנו כמה שיטות בעניין היחס שבין ב”י וב”י לאיסור האכילה בתערובת ונוקשה, וכיצד לפסוק.

 ב.

הטור אומר שלפי ר”א עוברים על תערובת חמץ ועל חמץ נוקשה בלאו דאו’ [נק’ זו קשה בטור כי בגמ’ מוכח שלפי ר”א יש לאו רק בתערובת ולא בנוקשה, ועיין בב”י ובחידושי הגהות], ולפיו יש איסור דרבנן להשהות דברים אלו בפסח. ולפי רבנן תערובת ונוקשה זה רק איסור דרבנן, ולפיהם מותר גם מדרבנן להשהות אותם בפסח.

והנה יש בדבריו שני עקרונות. ראשית, ברור לו שאיסור ההשהיה של אלו קל מאיסור האכילה, כר”ת בתוס’. ועוד שיש נחית חד דרגא בין איסור האכילה לאיסור השהייה. וזה שסובר כר”ת מובן, והסברא שלהם בנויה על זה שעל איסור אכילה יש כרת בחמץ גמור בעין, ולאיסור ב”י וב”י רק לאו. אך יש לברר מניין הוציא הטור את החובת ביעור דרבנן, ואת התלות בין איסור האכילה לחובת הביעור דרבנן.

ונראה שהטור פירש את המילה עוברין במש’ כפירוש הריב”א – עוברין מן העולם, כלו’ יש חובת ביעור דרבנן. ובסיפא כתוב הרי אלו באזהרה. והטור למד את המש’ שיש חובת ביעור דרבנן לנוקשה ותערובת, כיוון שיש עליהן איסור דאו’ באכילתם. ומינה, שאם אין איסור דאו’ אין חובת ביעור אפ’ דרבנן. והטור סובר שכשכתוב עוברין זה מדרבנן, כי אם דאו’ היה צריך לפרש במש’ את הלאו, כמו שמפורש הלאו דאכילה בסיפא של המש’.

ג.

ובדעת הרמב”ם, הנה אע”פ שכתב הטור שדעת הרמב”ם לפסוק כר”א, מ”מ זה דחוק. יש עוד כמה מפרשים שמפרשים שהרמב”ם פסק כר”א, ונסמכים על זה שכתוב ברמב”ם (פ”א ה”ו) שלוקים על תערובת חמץ, ומביא את הפס’ שר”א מביא לדבריו – כל מחמצת. אלא שמיד אח”כ הרמב”ם כותב שלוקים דוקא על כזית בכדי אכילת פרס, וזה פשוט בסוגיה שלזה גם חכמים מודים. וכך זה בכל התורה כולה, ומה שר”א מחדש זה דוקא כשאין כזית בכדי א”פ, או שלא אכל בפועל את כל הפרס.

ומתוך כך המ”מ במקום, והגאון (תמ”ב, ב’) וב”י בשם מצאתי כתוב, והרמ”ך (פ”ד ה”ח) ועוד, מפרשים ברמב”ם שפוסק כחכמים ולא כר”א [ומה שהרמב”ם קורא לזה תערובת חמץ ומביא פס’ מיוחד, ועוד שזה אותו פס’ של ר”א, אף שכזית בכדי א”פ תמיד דאו’ – ביאור לכל זה עיין בסימן הבא באריכות].

ומאידך, בפ”ד הל’ ח’ כתוב ברמב”ם שעוברים בב”י וב”י דאו’ על תערובת חמץ. והיה אפשר לפרש כמו שפירש המ”מ שם בפירושו הראשון שמיירי שיש כזית בכדי א”פ ולכן זה דאו’ (וכך סובר המ”מ לעיקר, כמו שמביא בסתמא בסוף הפרק, ולזה רומז הגר”א כנראה), אך הרמ”ך שם מפרש ברמב”ם שמיירי שאין כזית בכדי א”פ, והגר”א (הנ”ל) מצדד כך גם כן, משום שבגמ’ כתוב שבסתמא במורייס וכותח ודומיהם אין כזית בכדי א”פ (הגמ’ מיירי בכותח, אך ה”ה לאחרים שנשנים יחד איתו). ועוד שבפרק א’ הרמב”ם הדגיש וכתב דוקא כשיש במורייס וכותח כזית בכדי א”פ, וכאן לעניין ב”י וב”י לא כתב כך.

וא”כ יוצא דבר פלא, כיצד יהיה חמור איסור ב”י וב”י מאיסור האכילה, וכמו שר”ת (הובא לעיל) אומר לדבר פשוט שצריך להיות הפוך. ומתרץ הרמ”ך שם (בתוספת קצת ביאור) שלעניין ב”י וב”י אין צורך בכזית בכדי א”פ, כי סו”ס יש מציאות של כזית בביתו. ותערובת חמץ זה בעיה רק בדבר שקשור לאכילה, שאכילה שמצריכה יותר מזמן של פרס לא מצטרפת לכזית, ואז כדי לחייב צריך לצרף עוד דברים עם החמץ, וזה חידוש שזוקק לימוד מיוחד מפס’, כי סו”ס לא אכל כזית חמץ. אך לעניין ב”י וב”י כל זמן שיש טעם חמץ באופן שלא בטל בשישים החמץ קיים, ומה אכפת לי אם מעורב עם עוד דברים.

וכמו כן לעניין חמץ נוקשה, הגר”א שם מוכיח שדעת הרמב”ם שגם על חמץ נוקשה עוברים בלאו דאו’ דב”י וב”י – מההלכות שכתב הרמב”ם (בפ”ד הי”א) על ניירות שדיבקו בחמץ ובגדים שכובסו בחלב חיטה שמותר לקיימן כיוון שאין צורת החמץ עומדת. ומשמע שאם צורת החמץ עומדת יש ב”י וב”י על אף שזה לא יותר מחמץ נוקשה כמש”כ במש’ קולן של סופרים.

[בביאור המושג אין צורת החמץ עומדת שכתב הרמב”ם, הגר”א (באות ט’) מפרש שהכוונה שהחמץ התקלקל ונפסד מאוד, כמו שהמ”מ אומר שהרמב”ם למד זאת מעריבת העבדנין, ומוכיח כן מזה שהרמב”ם כתב לשון דומה לגבי קילור (בהל’ י’) ושם החמץ בעין, אז אין לפרש שאין צורת החמץ עומדת זה שהחמץ לא בעין. וצ”ב קצת, שנראה שלפי”ז לא מוכרח שיש מחל’ בין הרמב”ם לראב”ד שמשיג שם (בהל’ י”א). וזה דלא כר’ מנוח שמפרש שניירות שדיבקו אותם וכו’ זה סתם דוגמא לנוקשה, ומזה מחלק שלפי הרמב”ם אין לאו על נוקשה (וגם לא איסור דרבנן). ולפי ר’ מנוח צ”ע איך יסביר את הגדר של אין צורת החמץ עומדת, כי לכאו’ ע”כ צ”ל שהכוונה לפיו היא שזה תיאור לנוקשה, שאל”כ תחזור ראיית הגר”א. אך צ”ע איך זה נכנס במילים, כי חמץ נוקשה זה דבר שמעולם לא הגיע להיות חמץ. ועיין עוד בענין אין צורת החמץ עומדת לקמן בסימן ז’]

וא”כ עכ”פ לפירוש הגאון, יוצא אותו חשבון בנוקשה, שב”י וב”י שלו חמור מאכילה כמש”כ (פ”ה הי”ג) ברמב”ם שלא לוקים על אכילת נוקשה (שם כתוב שאין כרת, אך הכוונה גם שאין לאו).

וגם כאן נגיד מעין התירוץ של הרמ”ך לחלק בין דבר שתלוי באכילה לדבר שתלוי במציאות החמץ, שחמץ נוקשה אפשר להתייחס אליו כחמץ לכל דבר, כי מי מגדיר שדוקא אם נסדק זה נקרא חמץ, והרי אפשר להתייחס גם להכסיפו פניו כחמץ, כי הכסיפו פניו זה רק לאחר תהליך מסוים של התפחה. אלא שחמץ נוקשה החיסרון שלו ביחס לחמץ רגיל זה שהוא לא ראוי כ”כ לאכילה וא”כ חזרנו לחיסרון בדרך אכילה, וזה לא קיים בהשהיית החמץ הנוקשה. ועיין כך בגר”א ל-תנ”ג, ב’, בסופו (מובן שזה חידוש גדול יותר מהחידוש של הרמ”ך).

ד.

ועיין ברש”י במש’ ב-מ”ח על נוקשה שכותב רק שלא החמיץ לגמרי, ובדף מ”ג. כתוב שנוקשה זה גם דבר שלא החמיץ לגמרי וגם שלא ראוי לאכילה כ”כ. והלשון שלו שם –”דנוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר ולהחמיץ עיסות אחרות כשיאור נמי לא חזי”. ורואים מכאן שלפרש”י החיסרון של נוקשה זה מה שהוא לא ראוי לאכילה, וזה שלא גמר להחמיץ זו רק הסיבה שבגללה הוא לא ראוי לאכילה, וכך גם יסבור הרמב”ם.

וייתכן ללמוד מכאן שרש”י סובר כרמב”ם ולכן חידש את הסברא הזו על נוקשה. וגם יתאים לכך מה שרש”י מפרש במש’ ואלו עוברין בב”י וב”י. אך מ”מ אינו מוכרח כמובן כי ייתכן שזה דוקא לפי ר”א. אך אם נגיד כך נצטרך להידחק ולומר שר”א למד מזה שהתורה אסרה באכילה גם לענין ב”י וב”י וזהו דוחק גדול, כי איסור אכילה חמור יותר (כעין סברת ר”ת לעיל אות א’). ולכן עדיף לומר שרש”י כרמב”ם.

ובזה יבוארו היטב דברי רש”י הללו בסיפא, שמסיים שזה גם לא ראוי לחמץ עיסות אחרות, כי אם נגיד שזה שלא החמיץ לגמרי זה עצמו הטעם שזה לא חמץ גמור לכאו’ מה יש עוד להקשות שיהיה דומה לשאור, הרי שאור אדרבא הוא חמץ שהחמיץ הרבה. ולפי הנ”ל מובן היטב, שלפרש”י החיסרון בנוקשה זה לא בהחמצה, שמצד החמצה זה מספיק חמץ, אלא רק שזה לא ראוי לאכילה כי לא גמר את תהליך החימוץ שלו. ולכן אם בכה”ג היה ראוי לחמץ עיסות אחרות, היה דומה באמת לשאור שאינו ראוי לאכילה, ומ”מ בגלל שראוי לחמץ בו עיסות אחרות התורה הוציאה אותו מהגדר הרגיל ואסרה אותו באכילה.

והר”ן, על אף שחולק על רש”י ורמב”ם וסובר שעל תערובת ונוקשה אין ב”י וב”י דאו’, מפרש שהחיסרון של נוקשה הוא שאינו ראוי לאכילה. וצריך עיון מה דחקו לכך ולמה לא יכול היה לפרש שנוקשה הוא שלא גמר להחמיץ וזה עצמו החסרון כפשט המש’ ב-מ”ח ע”ב.

ולהל’ מג”א ומ”ב כותבים שגם אם לא ראוי לאכילה וגם אם לא גמר להחמיץ שניהם זה נוקשה, וזה בעקבות הר”ן הזה. אך צ”ע כנ”ל, מנא לן לחדש שיש שני גדרים. ובשלמא מה שלא החמיץ לגמרי י”ל שתמיד לא ראוי לאכילה, אך אם החמיץ אך משום מה מעולם לא נראה לאכילה (כגון ששמו בו חומרים שפוגמים אותו) זה גדר בפנ”ע ומה המקור לכך בגמ’.

ולפי רש”י ורמב”ם מובן היטב, והמקור שלהם הוא עצם זה שכתוב במש’ ואלו עוברין ומפרשים בב”י וב”י וא”כ ע”כ לחלק שהחיסרון של נוקשה הוא רק בדרך אכילה וכנ”ל, ולכן מפרשים שהמש’ ב-מ”ח: מכוונת לזה בדיוק.

ומכלל הדברים ברור שהרמב”ם מפרש ואלו עוברים כרש”י בב”י וב”י – וכך כתוב בפירוש המש’ שלו.

ולפי הרמב”ם, ועל פי מה שכתבנו שמסתבר שרש”י כרמב”ם אין סיבה לומר שרש”י לא יסכים – ע”כ לומר שכשהגמ’ שואלת ב-מ”ג. מאן תנא (דמתניתין) כוונתה אך ורק על הסיפא שעוסקת באיסור אכילה, אך על הרישא לא דנו, ולא פקפק מעולם מאן דהו בכך שיש ב”י וב”י דאו’ על תערובת ונוקשה.

ולפי הטור זה לא כך, אלא המש’ היא חדא מחתא, כנ”ל, שהאיסור דרבנן של להשהות תלוי בסיפא – בדאו’ של אכילה, ומאן תנא קאי על כל המש’ יחד.

ה.

והנה השו”ע מעתיק בתחילת סי’ תמ”ב כרמב”ם שחמץ בתערובת אסור דאו’, וכמו שמפרש בב”י למסקנה בשם המ”כ שאפ’ אין כזית בכדי א”פ (כך מפרשו המ”ב). ומאידך ב-תמ”ז, י”ב פוסק את תשובת הריב”ש שחמץ נוקשה לאחר הפסח מותר. והטעם של הדין שם הוא שדבר שאסור להשהות רק מדרבנן לא אסרו אותו אחר הפסח אם עבר ושהה. וזה צ”ע, כי אם מפרש כרש”י ורמב”ם שאלו עוברין זה על ב”י וב”י דאו’, הרי שכלול שם גם נוקשה במש’, ואם לא – איך פוסק שעל תערובת עוברים בב”י וב”י דאו’.

ובאמת שי”ל בפשטות שרק העתיק לשון הרמב”ם, ולא הקפיד בכך כי השו”ע לא נכנס להבחין בין דאו’ לדרבנן, ולעולם ס”ל להלכה שבין תערובת ובין נוקשה זה דרבנן.

אך אם נרצה ליישב בכ”ז שיטה זו, נגיד כדברי מג”א בס”ק א’ שתוס’ בריש המסכת חולקים על הטור וסוברים שי”ל שאף שאיסור האכילה הוא דרבנן בנוקשה, מ”מ גזרו גם על השהייתו משום לא פלוג, וכמו שנראה במש’ ב-מ”ח: שכתוב שפטור על שיאור (נוקשה) אך צריך לשורפו, ולשורפו זה רק דרבנן לפר”ת במושג ואלו עוברין [ועיין במג”א תירוץ לטור ממה שיוצא שקשה עליו מהמש’ ב-מ”ח, ואומר מג”א שמיירי ביו”ט שאם לא ישרוף זה ימשיך ויחמיץ לגמרי, וצונן לא יועיל כי כבר התחילה ההחמצה]. וכך יסבור שו”ע לגבי נוקשה.

אך קשה עדיין כנ”ל, שבשלמא לתוס’ אלו עוברין זה לא דאו’ אך לשו”ע זה דאו’ כמו שפוסק על תערובת, ומנין יצא לשו”ע חילוק בין תערובת לנוקשה.

ועל זה אומר מג”א שלעניין נוקשה פסק כסתם מש’ ב-מ”ח: שזה רק דרבנן. והעדיפות של הסתמא ההיא, כתב מחה”ש שסתמא בתרא עדיף. וי”ל עוד סברא, ששם זה אתריה, שדנים שם מה זה בדיוק נוקשה. אך קשה, שלפי השו”ע שביעור חמץ בתערובת הוא מדאו’, היה צריך לפרש כך גם ב-מ”ח, שדין הביעור שם הוא דאו’, ואז לא היתה כלל סתירה בין המשניות.

ולכן י”ל ששו”ע סובר שא”א לומר כנ”ל, שב”י וב”י חמור מאכילה, אלא שאם יש חידוש מפס’ לרבות אכילת תערובת לומדים בבניין אב שמסתמא ה”ה לב”י וב”י, ונמצא שיש השוואה תמיד בין לאו של תערובת או נוקשה לענין אכילה לבין דין השהיה, וכן בדרבנן בענין זה. ונמצא לפי”ז ששו”ע לא פוסק כחכמים אלא כר”א שיש לאו באכילת חמץ בתערובת.

וכמובן שכל זה דוחק גדול כי לא נזכר כה”ג בב”י, וודאי שעדיף לומר שפוסק שהכול דרבנן, ואסור גם להשהות תערובת או נוקשה מדרבנן, כתוס’, ורק העתיק את לשון הרמב”ם בתערובת. ועדיין צ”ע כי לא הזכיר את דברי התוס’ האלה בב”י. אך זה נראה מ”מ דוחק פחות גדול.