בגמ’ (כ”ז:) יוצא שבשורף עצי הקדש העצים יוצאים לחולין ועל זה מקשה הגמ’ א”כ למה לאסור הנאה אח”כ מפת שנאפתה מהיסק זה, והגמ’ אומרת שמיירי באופן שאין דין מעילה. והקשה הבית מאיר, שהרי המזיק את ההקדש ולא נהנה זה לא דין מעילה. ומביא שמוכח ברש”י ותוס’ בב”ק כ’:, ועוד ראיות, שהמשנה את ההקדש שינוי שאינו חוזר לברייתו מוציאו לחולין, וכ”ש שורף ההקדש.

אך עדיין יש להקשות סוף סוף מה יעשו רש”י ותוס’ עם המש’ במעילה (תחילת פ”ה) שכתוב שם שאין דין מעילה במזיק הקדש שלא נהנה ממנו.

והיה מקום לחלק בין דין מעילה שזוקק קרבן לבין יציאה לחולין, שכדי שיווצר דין מעילה גמור צריך הנאה, אך יציאה לחולין יש גם במשנה ומזיק. אך עכ”פ ברש”י בסוגיין א”א לומר כן, כי רש”י כתב (בד”ה והלא מעל) שחייב קרבן על ההיסק הזה, כלו’ זו מעילה גמורה, ואיך יפרנס את המש’.

ולכן נראה שגדר ההנאה בחיוב מעילה שונה מההנאה שמחייבת באיסור הנאה מעצי ערלה שבזה מיירי הסוגיה, וכן בשאר איסורי הנאה. שבכל איסורי הנאה צריך שההנאה תהיה מהדבר האסור, אך בנשרפים לאחר שנשרף (למשל לאחר שנעשה גחלים עוממות, לכו”ע) אין דין איסור הנאה ממנו (חוץ מהרחקה דרבנן שנזכרת בתוס’ ד”ה בישלה, ב-כ”ו:). אך בהקדש כל שאנשים מבינים שלא שרף סתם בתורת היזק אלא בשריפה זו עשה תיקון שיעזור לו אח”כ להכין פת וכד’ – נחשב הנאה ויש דין מעילה.

והטעם הוא שבאיסורי הנאה ההנאה היא גוף האיסור, ולכן אם היא מגיעה כאשר אין האיסור כבר בעולם אי אפשר לומר שעבר את העבירה. אך בהקדש האיסור הוא למעול, וההנאה היא רק תנאי שללא הנאה זה רק מזיק ולא התחדשה פרשת מעילה. אך אם המזיק הזה הוא בדרך של הנאה מקובלת, כבר לא אכפת לי אם בפועל יהנה אחרי שההקדש כלה או לפני.