הגמ’ (ה’:) אומרת שאם קיבל אחריות על חמץ של גוי עובר עליו למרות שזה לא שלו, והגמ’ לומדת את זה מהפס’ לא ימצא.

ובהסבר הגדר כאן שמעתי להסביר שהתורה הקפידה שאדם לא ירצה בקיום החמץ, ולכן המושג של ביטול זה לא לרצות בקיום. ואם הוא חייב בתשלומין במקרה של איבוד החמץ – הרי שהוא רוצה בקיומו של החמץ.

אך דברים אלו צ”ע, גם כי הפוסקים לא כתבו כך, וגם שזה רק למאן דאמר שביטול זה לא לרצות בקיום, אך למ”ד שביטול זה הפקר אין ראיה שזה העניין של איסור ב”י וב”י. ועוד, שא”כ יש ואדם יעבור על חמץ של אחר, כגון שחברו הבטיחו לתת לו את החמץ, אז רוצה בקיומו. ויש ליישב שאלה זו שהלימוד מהפס’ מצטמצם למקרה שבו ברור תמיד שרוצה בקיומו ולא למקרים שיש לדון בהם ומשתנים לפי המציאות. אך עדיין צ”ב מניין לחז”ל ללמוד כך דווקא למקרה כזה. ועוד קשה שלכאו’ זה לא נכנס טוב בלימוד מהפס’ לא ימצא. ועוד קשה שהגמ’ מדמה זאת לדבר הגורם לממון שהוא כלל ממוני בכל התורה ולאו דוקא באיסור חמץ.

ומהמ”ב משמע בבירור (ת”מ, י”ט) שלמד שקבלת האחריות היא סוג של בעלות.

אלא שקשה, היכן מצאנו בש”ס שאחריות היא בעלות. ומש”כ בסוף תרומות ישראל ששם פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה, ולהיפך – להיפך, שם שאני שמקבל עליו יוקרא וזולא (ועיין גם בסי’ רמ”ו באו”ח) ואז נחשב כשלו ממש.

אך נראה שהעניין הוא שודאי שרק כששם זה נחשב שלו ממש, אך מ”מ יש דרגות בבעלות, כעין שותפות באיכות, שלאחד יש בעלות על החפץ לענין דבר אחד, ולשני יש בעלות לענין נ”מ אחרת של החפץ כמו בעז לחלבה וכד’. וגם כאן, אם יש לאדם אחריות על מקרים מסוימים, וכלפיהם הוא מתנהג כבעלים שההפסד נופל עליו, יש לראות בו בעלים באופן חלקי. ואם שם את החפץ אז האחריות גדולה כ”כ עד שנחשב שלו ממש מבחינה הלכתית. אך אם רק חייב באחריות גנבה ואבדה (או אפ’ רק בפשיעה – לדעות שאומרות שגם ש”ח עובר כמו שמובא בשו”ע, ומ”ב אומר שלכתחילה יש לחוש לדעה זו) יש לו קצת בעלות, באופן שלא יכול לממש אותה למכירה וכד’, אך יש קצת בעלות.

ומ”ד דבר הגורם לממון כממון סובר שבעלות כזו מספיקה כדי להגדירו כבעלים גם בשאר התורה, והחולקים לומדים כאן מלא ימצא שלעניין חמץ התורה החשיבה יותר את הבעלות החלקית הזו (וללישנא השניה בגמ’ יש כאן חידוש גם למ”ד דבר הגורם לממון – עיי”ש). וכן רואים בגנב שכתוב שהתורה העמידה ברשותו לעניין שבח הגנבה וכד’ (במטלטלין) כדי לחייבו באחריות גדולה יותר על כל מה שיקרה, אז רואים שיש קשר בין רמת החיוב לרמת הבעלות, אף שכאן זה לא באמת שלו כמו במקרה ששם בהמה.

וכן רואים למשל בב”ב קמ”ו שהגמ’ דנה שם בסבלונות שנשלחו לאשה והשביחו, האם השבח של הסבלונות שייך למקדש, או לאשה מצד שחייבת באחריות גניבה ואבידה.

ויש לדחות ששם ניתן לה במתנה, אלא שהמתנה לא חלוטה עד שיאכל שם ועד שישא אותה.

והנה מבואר בתוס’ בשם ר”ת בדף ו’. ד”ה יחד, שאם קיבל אחריות על חמצו של הגוי בבית הגוי לא עובר עליו. תוס’ שם מתווכחים עם רש”י אם ייחד לו בית מועיל רק בלא קיבל אחריות או גם בקיבל, ותוס’ אומרים שמועיל גם בקיבל כי זה כמו לקבל אחריות על חמצו של גוי בבית הגוי. ומשמע שעל הנק’ האחרונה לא צריכה להיות מחלוקת. ובשלט”ג כתוב שאם קיבל אחריות על חמצו של גוי וחזר והפקידו אצל גוי אחר עובר עליו, ונפסק ברמ”א. ובשו”ע (ת”מ, ד’) נפסק שהמפקיד חמץ אצל יהודי אחר המפקיד עובר (בנוסף לנפקד, עיי”ש במ”ב) וזה כדעת הרא”ש. והרמב”ן סובר שהמפקיד לא עובר כי זה לא ברשותו. והנה לפי הרמב”ן ודאי שהדין של שלט”ג לא נכון. אך לפי מה שקיי”ל כשו”ע בסע’ ד’ הדין מובן היטב, שכן קבלת אחריות דינה כבעלות, וכמו שאם החמץ היה שלו והפקידו היה עובר, כך אם קיבל אחריות והפקידו עובר.

אך צ”ע בדין של ר”ת, איך פשוט לו שאם מפקיד אצל הגוי שהוא הבעלים של החמץ לא עובר. ובשלמא בלא הדין של הרמ”א אולי היינו אומרים איזה חילוק בין בעלות גמורה לקבלת אחריות, שמשום מה בקבלת אחריות זה כ”כ שלו עד שאם הוציא מרשותו והפקיד עוד יעבור. אך כעת ברור שז”א, אלא שיש חילוק בין אותו גוי הבעלים למפקיד אצל גוי אחר, כמו שמתבאר במג”א בס”ק א’. ועיי”ש במג”א שאם העכו”ם האחר יקבל אחריות אין עוד איסור לישראל כי מה שהיה לו – כלומר חיוב האחריות – נתן לגוי השני, אך במפקיד אצל הגוי שהוא הבעלים יועיל גם בלי שיקבל אחריות, כי אחרת אין חילוק בין גוי אחר לאותו גוי שהוא הבעלים.

ומריש הו”א שמכיוון שהחיוב כאן בקבלת האחריות הוא מכוח היות האחראי בעלים, הרי שזה תלוי באומדנא, ואם תהיה אומדנא שלא רוצה לקבל חלק בחמץ באמת לא יעבור. ובשלמא בסתמא דמילתא מניחים שאם אין גילוי דעת הפוך נוח לו לאדם להיחשב כבעלים-קצת מכוח חיוב האחריות. ואף שאדם לא נותן דעתו על כך, סתמא דמילתא הוא כך, כמו שאמרנו שחיוב האחריות מגדיר רמה של בעלות. ומסתמא יש לאדם סיבה להתחייב, כמו שאפ’ בנותן מתנה הגמ’ אומרת שנחשב שגם מקבל כי יש לו טובת הנאה, וכ”כ כאן, ואותו רווח שאדם חושב עליו כשמתחייב באחריות הוא המקנה לו בסתמא בעלות קצת, אף שאין לו שום רווח בעצם הבעלות.

ובמקרה שאדם קיבל אחריות והפקיד אצל גוי אחר ההפקדה לא מבטלת את הבעלות של הישראל מצד שהוא החייב באחריות. אך אם קיבל אחריות והחפץ נשאר בבית הגוי – בזה י”ל שישנה אומדנא ברורה שאדם לא מתכוון לזכות חלק בבעלות על החפץ, כי החפץ לא יצא מרשות בעליו כלל, אפ’ לא פיזית (או שיצא אך הוחזר לשם, שבכה”ג יהיה מסתמא אותו דין). ובזה האומדנא היא שרק מתכוון לשלם וכאילו רק התחייב כסף ולא חושב על החפץ.

אלא שיוצא מההסבר הזה חידוש גדול, שאם אדם יגיד שלא רוצה לזכות בעלות בגוף החמץ יועיל לו להיפטר מהאיסור, וזה לא שמענו. ועוד, שהמ”ב אומר (בס”ק ד’) שיש מחל’ אם מועיל ביטול ומכירה בקיבל אחריות, ולפי מי שאומר שלא מועיל לכאו’ זה לא כדברינו כי לדברינו עובר מצד חלק של בעלות אז למה שלא ימכור או יפקיר אותו. כי לכאו’ בחלק שהוא בעלים צריך להיות שיוכל למכרו, אף שאין לו זכות בגוף החפץ ברמה שיוכל למכרו או להפקירו. וכן קשה שלכאו’ לפי דברינו צריכה להיות אומדנא שאף אחד לא רוצה לזכות בעלות כי בעלות זו תוביל אותו רק לסיכון של לעבור על ב”י וב”י. אך את השאלה הזו יש לדחות שאם יש איזו סיבה להניח שאדם מעוניין לזכות בחפץ בלי הבעיה של איסורי ב”י וב”י, לא נגיד שמכוח האיסור לבד הוא מוגדר כלא מעונין לזכות ואז ממילא לא יחול עליו האיסור, כי אם תגיד כך מיד יחזור להיחשב מעונין, כי כעת זה כבר לא אסור, ויש כאן גלגל החוזר. ועיין כעין זה בתוס’ ב”מ ל’. ד”ה אף עובד.

ולכן לכאו’ מוכח שהבעלות כאן מוגדרת לפי התורה ולא תלויה בדעת האדם, ולא כמו שסברתי לומר. ואף שא”א לכפות על האדם להיות בעלים, מ”מ כאן הוא מרצונו התחייב באחריות החמץ, והתורה רק מגדירה את החיוב הזה של האחריות כבעלות ברמה מסוימת, שחל מכוחה איסור ב”י וב”י.

והיה אפשר לומר שזו סתם גזה”כ בלי טעם, ולא צריך להגדירו כבעלים. אך לבד שזה לא נוח לומר כך, גם בגמ’ מוכח שיש טעם כי הגמ’ אומרת שלמ”ד דבר הגורם לממון כממון דמי לא היה צריך את הפס’ שיחדש את האיסור כאן. וכן בלישנא קמא הגמ’ אומרת שהדין מובן לפי מ”ד דבר הגורם לממון. אז רואים שהגמ’ מפרשת את הטעם של הדין לפי ההיגיון של דבר הגורם לממון (שהוא סוג של בעלות כמובן) ולא כגזה”כ ללא טעם.

וא”כ חוזרת השאלה מאי שנא חמץ של גוי שקיבל עליו אחריות בביתו של הגוי ממקרה שהפקידו אצל גוי אחר.

ואמר בזה הרב מיכאל צוריאל תירוץ טוב, שהרא”ש (בסי’ ד’) שהוא המקור לשו”ע בסע’ ד’ שישראל שהפקיד אצל ישראל אחר עובר, אומר שהטעם שעובר על חמץ מופקד הוא מצד שכיוון שהנפקד השאיל למפקיד את הבית קרינן ביה “ביתו” של המפקיד. וכן אם הפקיד אצל גוי אחר חמץ שקיבל עליו אחריות נקרא ביתו של הישראל, שמכוח קבלת האחריות נחשב כבעלים. אך אם קיבל אחריות על חמץ של גוי בביתו של הגוי, אף שמצד קבלת האחריות היה צריך לעבור, מ”מ לא ייתכן לומר שנחשב ביתו של הישראל, אלא ודאי קרינן ביה ביתו של הנכרי, ולכן פשוט שלא עובר.

והבה”ל (על סע’ ד’) הביא שלפי שו”ע הרב אם יהודי הפקיד חמץ אצל יהודי אחר שלא מדעתו, באופן שלא השאיל לו מקום אינו עובר מדאו’ כי לא קרינן ביה ביתו, כנ”ל. והביא הבה”ל שהט”ז חולק, אך הט”ז חולק לגמרי על הרא”ש ולא רק על הנ”מ של הגר”ז. והט”ז סובר שישראל שהפקיד אצל ישראל אחר עובר בכל גווני, ואין לנו מקור למעט אדם שהוא בעלים על החמץ, וכל מה שדרשו שצריך בתיכם זה דוקא במה שחייב עליו רק מצד אחריות, עיי”ש.

והגר”ז מקשה על הט”ז שלפיו אין מקום לדין של הרמ”א בישראל שקיבל אחריות והפקיד אצל נכרי אחר שאסור, כי לט”ז בכה”ג שרק קיבל אחריות, אם סו”ס זה לא בביתו לא עובר, והט”ז הרי חולק על החידוש של הרא”ש שכיוון שהשאיל לו ביתו קרינן בו ביתו של המפקיד.

ומעתה לפי הט”ז ודאי שאין קושיה מעיקרא, אך זה בגלל שסובר (כמו שאומר שו”ע הרב בדעתו) דלא כרמ”א, וא”כ כל הפקדה מותרת באם רק קיבל אחריות ולא בבעלים ממש. אך אם נרצה ליישב את הרמ”א עם הדין של ר”ת צריך לומר כנ”ל.

ואף שהגר”ז אומר שלא עובר מדאו’ אך מדרבנן כן, י”ל שזה דוקא בישראל שהוא בעלים ממש, שבזה הוכיח הר”ן ב’: (ד”ה ומיהו) שיש איסור דרבנן גם במקום שמדאו’ מותר מצד שאינו בביתו. אך בחמץ שהוא רק אחראי עליו והפקיד באופן שמועיל לא שמענו שיש איסור.

ובגוף דברי הגר”ז הללו, הנה הר”ן סובר כרמב”ן שמדאו’ לא עובר ישראל על חמצו ממש המופקד אצל חברו, ובזה הוכיח שאסור מ”מ מדרבנן. והיה אפשר לחלק שמ”מ לפי הרא”ש שעובר מצד נתינת הרשות הראיות נופלות כי שם מדובר בהפקדה, עיי”ש בר”ן, וא”כ ייתכן שלפי הרא”ש אין כלל איסור דרבנן אם לא נשלמו התנאים לחיוב דאו’ – כגון במקרה של שו”ע הרב שהפקיד שלא מדעת הנפקד.

אך כנראה לא נראה לשו”ע הרב לחלק בכך, וסובר שמהר”ן נלמד לרא”ש באופן שלא קרינן בו ביתו שיש איסור דרבנן עכ”פ. ועדין יש כאן דוחק לכאורה.

אך עוד י”ל, שהראיה של הר”ן מדף כ”א יכולה להיות אולי גם לפי הרא”ש, שהר”ן אומר שמב”ש שאוסרים למכור לגוי נשמע לב”ה שאף שמתירים למכור, מ”מ אם לא מכר אלא רק הפקיד אסור עכ”פ מדרבנן. וה”ה לפי הרא”ש נגיד שאסור גם אם לא הרשה לו לשים חמצו.