כתב ר”ת בספר הישר (חלק התשובות סימן צ”ט) שהעוסק במצוה פטור דוקא ממצוות עשה שהזמן גרמא. הוא לא מביא לכך מקור שם, אך יש לומר שהמקור הוא מזה שאלה הדוגמאות שמצאנו שעליהן כתוב שהעוסק במצוה פטור. הפסוקים שהגמ’ מביאה מדברים על פטור מק”ש ומקרבן פסח, והמשנה מדברת על פטור מסוכה, ובברייתא מוזכרים עוד תפילין ותפילה. ואף שכתוב שם בהמשך הברייתא ב-כ”ו. שפטורים מכל המצוות, צ”ל או שלא גרס זאת, או שכל לאו דוקא, והכוונה דומיא דמה שהוזכר – שהזמן גרמא. אכן, צ”ע בסברת הדין הזה לפי ר”ת.

עוד כתב שם ר”ת שאין הלכה כברייתא ב-כ”ו. “תניא אמר רבי חנניא בן עקביא כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת פטורין מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה”. והטעם הוא, שברייתא זו הולכת לפי הסוברים שלימוד תורה דוחה את כל המצוות, אך אנחנו פוסקים לא כך (בפ”ק דשבת ובמו”ק ט’:). ואם לימוד תורה לא דוחה, כל שכן הני. ולכאורה לא מובן, שמה שלימוד תורה לא דוחה זה בגלל שזוהי מצווה תמידית והעוסק במצווה זו פטור מקרי. או מצד שזה עניינו של התלמוד, שמביא לידי מעשה (עיין העמק שאלה קנ”ט), אז לא שייך לעשות ק”ו. ואף שהיה מקום לומר שמה שר”ת לא פוסק כברייתא זו הוא משום שגם אלה עיסוקים תמידיים של בעלי המלאכה האלה, ואין זה פטור מקרי. ז”א, כי בדברים שלו אין רמז לכך, אלא רק אומר שאם ת”ת שהוא מצוה חשובה מאוד לא פוטרת ממצוות, כ”ש אלה שהם פחות חשובים, אז רואים שלמד שהטעם שונה. ועוד, שעדין אם יהיה מקרה מיוחד שיזדמן שא”א באחר וצריך לצורך המצווה דוקא את הסופר הזה שיכתוב דוקא כעת (עיין כך במ”ב בסי’ ל”ח) צריך להיות פטור ממצוות לפי הסברא הזו, ובר”ת משמע שבכל גווני חייב, מצד שאין בכוח המצוות הללו לדחות מצוות אחרות.

ונראה שר”ת למד שכל העוסק במצווה שדוחה מצווה זה מצד שהוא כעת עוסק בדבר חשוב, ודבר קל יידחה מפני החמור. ולכן דווקא מצוות עשה שהזמן גרמן נדחות, כי הן קלות יותר שהרי נשים פטורות מהן. וגם ת”ת לא דוחה על אף שהוא חשוב ביותר, וכ”ש כותבי תפילין וכו’, שעיסוקם עוד פחות חשוב מת”ת.

והדוגמאות שר”ת מביא לדברים שיכולים לדחות מצוות זה ללכת לדרוש לרבים ובכך לאפרושי מאיסורא, ללכת למול את בנו, וללכת לעבר את השנה. ונראה שהמשותף לכל אלה הוא שאלה מצוות חשובות (מצד עצמן, או מצד הצורך הציבורי שבהן) שאינן סובלות דיחוי. ואלה ידחו מצוות אחרות שהזמן גרמן, שאף שזמנן עובר, מ”מ אין להן את החשיבות של אלה. ולימוד תורה אף שהוא חשוב, מ”מ אין בו את הסברא שלא סובל דיחוי.

וע”כ לומר שלפי ר”ת מדובר אפילו שיכול לקיים את שתיהן, כי אל”כ אין חידוש בפסוק, כי א”א לומר שהחידוש הוא שמצווה חשובה לא תדחה מצוה קלה שהחל בה, כי לפי ר”ת רק מצוות חשובות דוחות קלות, ולא להיפך (אכן, בדבריו על כותבי תפילין מסתבר שמיירי שלא יכול לקיים שתיהן ולכן מפסיק לק”ש וכו’, כי אם יכול לקיים שתיהן למה יפסיק). וגם קשה לומר בר”ת כמו הריטב”א, שהחידוש בפס’ הוא שלא יכול לבחור לעבור למצווה השניה, וחייב להמשיך בזו הראשונה, כי הריטב”א אומר את החידוש הזה באופן שהמצווה השניה חשובה מזו הראשונה, אך לפי ר”ת שהחשובה דוחה את הפחות חשובה באמת (למשל בכותבי תפילין), זה לא שייך.

וכן מבואר לכאורה בדבריו שם בסוף, שאומר שההולכים למצווה פטורים גם בלילה כיוון שהחיוב (במצווה אליה הולכים) רובץ עליהם בכל רגע. ובזה שחידש סברא זו, ולא הזכיר כתוס’ שמדובר שיתבטל ממצוותו אם יעסוק בעוד מצוה בשעת החנייה, נראה שלמד שמדובר שיכול לקיים שתיהן.

ונראה שהסברא היא על דרך הר”ן, שכתב שמיירי שיכול לקיים שתיהן, ומה שפטור הוא משום שבכל הזמן שעוסק במצוותו עוסק במלאכת שמים, אז גם אם יכול להוסיף עוד מצווה אין בזה ענין. ונראה שר”ת סובר על זו הדרך, אך לא בכל מצוה, אלא שאם הוא עסוק במצוה חשובה, אין צורך להוסיף עסק של מצוה קלה. אך אם הוא עוסק במצוה קלה, יש לו לקיים עוד מצוה. וזו כוונתו במה שכתב שהחיוב רובץ עליהם גם בשעת החנייה, כלומר שהם עוסקים במלאכת שמים בכל רגע.

והרב שלום סולטן הביא ראיה מהירושלמי (ברכות פ”א ה”ב) לר”ת, שהירושלמי שם אומר שיש מחלוקת אם העוסק בתורה פוסק לתפילה או לא, ובזה נחלקו ר’ חנניא בן עקביא שאומר שכותבי תפילין וכו’ פוסקים לתפילה וכו’, והחולקים עליו שסוברים שלא פוסקים (והסביר שם הפני משה שהכותבים ד”ת נחשבים כלומדים תורה). אז רואים שממש תלוי במה שאמר ר”ת שלפי ההלכה שהלומד תורה פוסק גם אלה יפסקו.

ויש להוסיף שאם נגיד שהבבלי והירושלמי לא חולקים, הרי שדברי ר”ת מוכחים עוד יותר, שהרי לדחיה הזו של המצוה את הלימוד הבבלי אצלנו קורא העוסק במצוה פטור מן המצוה. אז רואים שהעוסק במצוה שפוטר שייך למי יותר חשוב ממי (ורק אין הל’ כר’ חנניא כי פוסקים שמצוה חשובה מתורה כמש”כ שם בירושלמי).