במשנה כתוב שערבה של בעל כשרה. וז”ל הגמרא (ל”ג:): “תנו רבנן ערבי נחל הגדילין על הנחל דבר אחר ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל תניא אידך ערבי נחל אין לי אלא ערבי נחל של בעל ושל הרים מניין תלמוד לומר ערבי נחל מכל מקום אבא שאול אומר ערבי שתים אחת ללולב ואחת למקדש ורבנן למקדש מנא להו הלכתא גמירי להו דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני תנו רבנן ערבי נחל הגדילות על הנחל פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים”.

וכתבו התוס’ (ל”ד. ד”ה ורבנן) שלפי אבא שאול אין מקור לשתי ערבות כי הוא לומד מערבי דרשה אחרת, ורואים בגמ’ שא”א לדרוש שתי דרשות מערבי כי הגמ’ אומרת ורבנן למקדש וכו’. וכן מי שדורש מערבי מנין שתי ערבות ללולב לא יכול לסבור את הדרשה של הברייתא להכשיר ערבה של בעל ושל הרים מריבוי ערבי. וכיוון שאנחנו פוסקים ב-ל”ד: כר”ט שצריך ג’ הדסים, ה”ה ל-ב’ ערבות, ואין לנו מקור להכשיר ערבה של בעל ושל הרים, ולכן אין הלכה כמשנה שמתירה.

והרא”ש חולק על תוס’ ומפרש שהברייתא הראשונה לא חולקת על ההיתר של ערבה של בעל ושל הרים, ורק סוברת שאין צורך לרבות אותה מפסוק, וממילא היא בכלל, וערבי נחל רק מזהה את המין ואינו תנאי. והר”ן חלק על תוס’ מצד שלא ברור שפוסקים כר”ט, וגם באופן עקרוני אומר שאפשר לדרוש כמה דרשות מהפסוק הזה.

ובהמשך הסוגיה כתובים חילוקים בין ערבה לצפצפה, וכתוב שחילפא גילא כשרה למרות שבאחד הסימנים היא דומה לצפצפה (פיה דומה למגל), כיוון שבשנים האחרים דומה לערבה. והגמרא אומרת שם: “אמר אביי שמע מינה האי חילפא גילא כשר להושענא פשיטא מהו דתימא הואיל ואית ליה שם לווי לא נתכשר קא משמע לן ואימא הכי נמי ערבי נחל אמר רחמנא מכל מקום”.

והנה הרי”ף השמיט את הברייתא שמכשירה ערבה של בעל ושל הרים, והביא את הברייתא שממעטת צפצפה, ואת ההכשר של חילפא גילא.

ונראה שהרי”ף פוסק כתוס’ שלא יוצאים י”ח בשל בעל ובשל הרים, וחייבים דוקא ערבה הגדילה על הנחל. והכל כתוס’, שפוסקים כר”ט ואז אין מקור להכשיר. וכן דקדק הרא”ש בדברי הרי”ף [לפחות מתחילה, כי אחרי ההסבר של הרא”ש עצמו יש מקום לומר שיפרש כך גם ברי”ף, ועיין לקמן].

אלא שקשה שא”כ איך הכשירו חילפא גילא, והר”ן הוכיח מזה דלא כתוס’, שרואים שאליבא דהלכתא מכשיר אביי עוד מינים.

וי”ל שהרי”ף סבר שחילפא גילא לא זוקקת ייתור מערבי נחל כדי להכשיר אותה. ואף שכתוב ערבי נחל אמר רחמנא מ”מ, אין זו דרשה מערבי, אלא הגמ’ הביאה את כל הביטוי, אך העיקר להוכיח מזה שגם חילפא גילא נכללת בשם ערבה, והפסוק לא דקדק בסוג הערבה. וצ”ל עכ”פ שחילפא גילא מצוי בנחל לא פחות מערבה רגילה, כי אל”כ הדקדוק של נחל כן היה ממעט אותה כמו שממעטים מזה צפצפה בגמ’.

אלא שקשה מלשון הברייתא שממעטת צפצפה הגדילה בהרים, ומשמע שכה”ג בערבה שבהרים כשר, ואת הברייתא הזו הרי”ף מביא.

וי”ל שאין כוונת הברייתא לדקדק בכך, וזה רק חלק מן הדרשה של הפסוק ולא הלכה, כי הלימוד הוא למעט צפצפה מזה שכתוב ערבי נחל, משום שצפצפה בדרך כלל גדלה בהרים. ובאמת לפי הרי”ף עיקר הפסוק נצרך למעט את הצפצפה המשונה שבכל זאת גדלה בנחל, כי אל”כ גם בערבה אמיתית פסול. אך הלשון מכוונת להורות על הטעם שצפצפה לא נכללת בפסוק, מצד שבדרך כלל היא גדלה בהרים ולכן לא אליה כוונה התורה שאמרה ערבי נחל. תדע שכן הוא, שאל”כ עד שנדקדק להכשיר ערבה שבהרים נדקדק להכשיר צפצפה שבנחל, וזה ודאי לא ייתכן.

ואמנם הרא”ש ביאר שי”ל שהברייתא הראשונה לא ממעטת ערבה שלא גדילה בנחל, וכל הערבות בכלל. ולפי”ז גם ברי”ף י”ל כך, ואז יצא שהוא כל לא כתוס’.

אך באמת נראה שהרי”ף כתוס’ וכמש”כ, כיוון שללא תוספת הביאור של הרא”ש קשה מאוד לסבור בפשט הברייתא שהיא מכשירה ערבה של הרים ושל בעל. והפשט הוא שדוקא ערבי נחל כשרות, ואל”כ לא מובן מה חידשה הברייתא. ובשלמא לפי הרא”ש י”ל שבאה למעט צפצפה, אך הרי”ף כבר מביא בסמוך את הברייתא שממעטת צפצפה, אז חמה הביא גם את זאת. וע”כ למעט מה שאינו גדל על הנחל.

ועיין ק”נ שחולק על הרא”ש ואומר שהרי”ף סובר שערבי נחל לאו דוקא. וחיליה מזה שהרי”ף העתיק לשון המשנה כצורתה המכשירה ערבה של בעל. וזו אינה ראיה כיוון שדרכו של הרי”ף להעתיק כל משנה כצורתה, ורק לסייג אם חולק. וכאן כך עשה, שהביא את הברייתא שאומרת ערבי נחל הגדילות על הנחל.

עוד הביא שהסימנים שהברייתא נותנת לערבה מתאימים גם לערבה שבהרים (והרי”ף מעתיק את הסימנים). ופלא, שבסמוך מביא את הריטב”א שמוכיח מזה שצריך סימנים למעט צפצפה שערבה של בעל ושל הרים כשרה, כי אל”כ מספיק לומר שצריך ערבה של נחל. ודוחה הק”נ שנצרך למעט צפצפה שגדילה על הנחל. וא”כ באותה דחיה יש לדחות גם את דבריו הוא. וצ”ע.

עוד הביא שהברייתא ממעטת רק צפצפה ולא של בעל ושל הרים. ובאמת שאין מכאן ראיה כי הברייתא באה לחדש שיש למעט צפצפה מערבי נחל, מצד שצפצפה בד”כ לא גדילה על הנחל. ובזה יש חידוש יותר גדול מלמעט של הרים ושל בעל שזה ממועט ועומד לפי הענין. ובכל אופן, אפילו אם הברייתא ממעטת רק צפצפה, אין הכרח שהרי”ף ישמיט אותה משום כך, והוא יכול להביאה כצורתה ולסמוך על תחילת דבריו שממעט של בעל ושל הרים בזה שכותב שערבי נחל זה דוקא מה שגדל על הנחל.