הברייתא אומרת (כ”ח:): “תנו רבנן כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסוכה מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושותה ומטייל בסוכה מנא הני מילי דתנו רבנן תשבו כעין תדורו מכאן אמרו כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסוכה מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושותה ומטייל בסוכה”.

והרמב”ם כתב (ו’, ה’): “כיצד היא מצות הישיבה בסוכה שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה כל שבעת הימים בין ביום בין בלילה כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה וכל שבעת הימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע שנאמר בסוכות תשבו שבעת ימים כיצד כלים הנאים ומצעות הנאות בסוכה וכלי שתייה כגון אשישות וכוסות בסוכה אבל כלי אכילה כגון קדרות וקערות חוץ לסוכה המנורה בסוכה ואם היתה סוכה קטנה מניחה חוץ לסוכה”.

ובהלכה ו’ כתב: “אוכלין ושותין וישנין בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה אלא אם כן אכל אכילת עראי כביצה או פחות או יתר מעט ואין ישנין חוץ לסוכה אפילו שינת עראי ומותר לשתות מים ולאכול פירות חוץ לסוכה ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים כ הרי זה משובח”.

הנה מפשט הברייתא היה מקום לומר שאין הבדל איכותי בין חיוב אכילה שתיה ושינה לבין שאר הפעולות בסוכה. אך הרמב”ם מחלק את הדברים לשתי הלכות נפרדות. בהלכה ה’ מביא את החיוב לעשות את כל פעולות המגורים בסוכה, ובהלכה ו’ מביא את האכילה ושינה. בהלכה ה’ הוא לא כותב מה אסור לעשות חוץ לסוכה אלא רק את החיוב, שצריך לדור בסוכה. ובהלכה ו’ כותב שאסור לאכול ולישון חוץ לסוכה.

עוד יש לדקדק ברמב”ם שבהלכה ה’ כבר כתב שיש לאכול ולישון בסוכה (לאכול כתב בפירוש ולישון ודאי נכלל במש”כ לדור), ומדוע בתחילת הלכה ו’ חוזר לומר שצריך לאכול ולישון בסוכה. היה מספיק לומר בהלכה ו’ שאסור לעשות כן מחוץ לסוכה.

ויש לומר שהרמב”ם בא לומר בסדר כתיבת ההלכות גדר מחודש במצוות ישיבת סוכה. וגם בראשונים אחרים שפחות דקדקו בכך יש לומר שמסכימים לגדר הזה. כדי לעמוד על הגדר כאן יש להקדים את דברי הרמב”ן עה”ת (ויקרא כ”ג, כ”ד) לגבי מצוות שבתון בשבת. הרמב”ן אומר שעל אף שהשבותים אסורים בשבת רק מדרבנן, מ”מ יש בהם איסור גם מן התורה. אם אדם יוציא את יום השבת באופן שבמשך היום יעסוק במסחר, במלאכות המותרות מדאו’, על אף שלא יעבור איסור דאו’ בכל מלאכה ומלאכה מ”מ במכלול הוא יעבור איסור דאו’ כיוון שלא שמר על צביון השבת כיום מנוחה. נמצא שיש חילוק בין הצביון הכללי של היום לבין המלאכות הפרטיות האסורות. וחז”ל באו ואסרו את המלאכות הפרטיות גם אם באופן כללי הצביון של שבתון נשמר.

ועל דרך זו יש לומר גם אצלנו, שיש חיוב כללי של ישיבת סוכה, תשבו כעין תדורו וזה דאורייתא. אלא שהפסוק הזה מדבר על הצביון הכללי של ישיבת סוכה, כאשר ייתכן שבפעולה פרטית זו או אחרת יימצא האדם מחוץ לסוכה. כמו שייתכן שיעשה בשבת מלאכה שקשורה למסחר ולא יפגע בכך בצביון המנוחה הכללי של יום השבת.

אך הפעולות המובהקות של דירה, שהן אכילה ושינה חולקות רשות לעצמן וחייבות בסוכה מצד עצמן ולא כחלק מן הצביון הכללי של ישיבת הסוכה בחג. רק פעולות אלה אסורות מחוץ לסוכה גם באופן פרטי, כלומר גם אם בשאר הזמן והפעולות יתקיים הצביון של ישיבת סוכה. ולכן דוקא על פעולות אלה הרמב”ם כותב שאסור לעשותן מחוץ לסוכה. והטעם שחוזר בהלכה ו’ ואומר שיש חיוב לאכול ולישון בסוכה על אף שכבר הזכיר כן בהל’ ה’, הוא שבאכילה ושינה יש שני דינים, האחד שהן חלק מהחיוב של הצביון הכללי, והשני שהן מחוייבות בסוכה מצד עצמן, כפעולות פרטיות.

והנה המקור לכך בגמ’ הוא פשוט וברור, שאם טיול חייב בסוכה אזי אכילת עראי לא גרועה מטיול, ואיך כתוב שפטורה מסוכה. אע”כ שכפעולה פרטית הדברים הללו פטורים, ורק בתוך הצביון הכללי גם הם כלולים.

אלא שיש לשאול מנין לחז”ל החילוק הזה.

וי”ל שהכל נלמד מתשבו כעין תדורו, שאדם באופן כללי דר בבית, ועושה בו גם פעולות שוליות כגון טיול או אכילת עראי. אלא שפעולות אלה לפעמים עשויות להיעשות גם מחוץ לבית. מה שאין כו אכילה ושינה אמדו חז”ל שאלה פעולות שלעולם נעשות בתוך הבית ולכן הן מחוייבות מצד עצמן בסוכה, גם שלא כחלק מן הצביון הכללי.

וכמדומה שיש בדברים כדי ללמד זכות על הציבור שלכאורה לא מקיימים את דברי הברייתא כראוי. כי מי מאיתנו באמת מקפיד להביא לסוכה את כל המצעות הנאות וכליו הנאים. וכמה מן הציבור מקפידים שכל טיול (היינו זמן של בטלה) יהיה בתוך הסוכה. ואם נתפוס את הפעולות הללו כמחוייבות בסוכה מצד עצמן יש כאן בעיה. אך אם נתפוס כמו שהתבאר, י”ל שהגם שאדם יוותר על חלק מן הדברים המנויים בברייתא, כל זמן ששולחן האוכל מצוי בסוכה, וככלל הוא נמצא בסוכה חלק גדול מן הזמן וכד’ – לא מתבטל הצביון הכללי של ישיבת סוכה. והברייתא נקטה את כל הדוגמאות בשלמות, אך ייתכן שגם אם אדם יעשה רק את חלקן יצא י”ח אם הצביון הכללי נשמר.