סוכה גזולה פסולה מקרא דחג הסוכות תעשה לך, למעוטי גזול שאינו ‘לך’ (כ”ז:). ועיין בבה”ל (ב-תרל”ז) שהביא שדעת הפמ”ג והביכורי יעקב ששייך פסול זה גם בדפנות ולא רק בסכך. והפמ”ג כתב זאת לדבר פשוט ולא הביא ראיה או תוספת ביאור. והביכורי יעקב כתב שהיה מקום לומר שהפסוק מיירי דוקא בסכך, כמו שרואים שהסיפא דקרא באספך מגרנך ומיקבך מיירי דווקא בסכך, שאין דין של אינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ בדפנות. וכן הקשה הרא”ש על הרמב”ם שאומר שיש דין של מוקצה למצוה גם בדפנות, שנלמד מהיקש של חג לסוכות בפסוק חג הסוכות שבעת ימים ל-ה’, כלומר שהסוכה אסורה כמו קרבן חגיגה שהוא קודש (דף ט’.). והקשה הרא”ש שבפסוק של מגרנך ומיקבך רואים שדורשים את הענין דוקא על סכך, אז מאי שנא כאן. וה”ה בפסול גזול שייכת הוכחת הרא”ש. והביכורי יעקב אומר שסתימת הפוסקים מראה שיש פסול גזול גם בדפנות, ולכן צריך לומר שבאמת הפסוק מדבר דוקא על סכך, ומה שדפנות פסולים מצד גזול זה לא מגזה”כ אלא מצד מצוה הבאה בעברה (כלומר מדרבנן).

ודבריו הם לפי הרא”ש, אך לפי הרמב”ם (וכן דעת תוס’ בביצה ור”ן, וכך נפסק בשו”ע) נראה שכמו שהפסוק על איסור עצי סוכה מדבר גם על דפנות, גם פסול גזול ניתן לדרוש על דפנות. אך באמת יש ליישב את קושית הרא”ש.

ובגוף דבריו שכתב שדפנות סוכה אסורות רק מדרבנן נראה שזה אינו. והראיה מדף ל”א. ונעתיק את לשון הגמ’: “תנו רבנן סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירין אמר רב נחמן מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו ורבי אליעזר לטעמיה דאמר אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא ואי נמי קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא ורבנן לטעמייהו דאמרי אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא”.      

ומזה שהגמ’ בסמוך אומרת שיש להעמיד את המחלוקת בסוכה שאולה (על הצד שקרקע אינה נגזלת גם לפי ר”א), מוכרח שגם הסיפא של הברייתא – המסכך ברה”ר ודאי גם כן מיירי בסוכה שאולה, שהרי כעת הגמ’ סוברת שר”א מודה שאין אפשרות לגזול קרקע. ובסיפא כתוב “המסכך ברה”ר”, כלומר שהוא הביא את הסכך, ואת זה לא גזל או שאל. ואין זו רק ראיה לשונית, אלא לפי הענין כי אם גוזל סכך ומסכך בו כשר כמו שכתוב שם בגמ’. ואם כן למרות הדוחק על כרחנו לפרש שמיירי שסיכך על דפנות ששייכות לרבים, או על תל שעונה על ההגדרה של מחיצות, באופן שהמחיצות אינן שלו. וזה מתאים עם הלשון “המסכך” ולא העושה סוכתו, אם כי אינו מוכרח כמובן. או שנפליג עוד יותר לומר שצריך בעלות גם על הקרקע עצמה, וכל שכן על הדפנות, כי לא ייתכן שיצטרכו בעלות על הקרקע של הסוכה ולא על הדפנות. ואם כן לפי האפשרות הזו בגמ’ מוכח שלפי ר”א יש פסול בדפנות, וממילא לפי רבנן יהיה פסול של גזול בדפנות, שהרי אין סיבה לומר שחולקים בנקודה זו.

ועיין בר’ חיים (בסטנסיל אות ס”ד) שאומר שאף שגזל רק את הקרקע ולא את הדפנות, מ”מ כיוון שקיום המצווה בא על ידי גזלה חל בו פסול גזול, שזה פסול שהולך על קיום המצווה ולא דווקא על החפצא. אך נראה פשוט שבפסול שאול לפי ר”א זה לא שייך, כי דוקא בעברה שייך לומר שכל הענין נגרר אחר העברה שבגזלת הקרקע, אך בתנאי חיובי של הצרכת בעלות לא ייתכן שצריך בעלות על הקרקע ולא על הדפנות שהן יותר שייכות למצווה כמובן.

אלא שלפי זה חוזרת השאלה של הרא”ש על הרמב”ם, איך ייתכן שפעם אחת דורשים מהמילה סוכות דוקא סכך ופעם אחת גם דפנות. וכאן הקושיה מתחזקת, כי הרמב”ם מיירי בפסוק חג הסוכות שבעת ימים ל-ה’ (ויקרא כ”ג), וזה לא אותו פסוק של באספך מגרנך ומיקבך. וכאן זה אותו פסוק ממש, חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך (דברים ט”ז), ומהמילה לך לומדים פסול גזול גם על הדפנות, והמילים מגרנך ומיקבך הולכות רק על סכך.

והנראה בזה, שהמילה סוכה יכולה להתפרש גם על כל הכשר סוכה, כלומר כולל דפנות, וגם על סכך בלבד שעיקר הסוכה נקראת ע”ש הסכך. וכשדורשים פסול כמו גזול (או צורך בבעלות), שהוא פסול שמצאנו בעוד מקומות בתורה כגון ציצית, בזה מסתבר יותר להחיל את הפסול על כללות המצוה, כי זה גדר ידוע בתורה בכמה מצוות. אך באספך מגרנך ומיקבך שמגדיר איך צריך לבנות סוכה א”א למצוא לו חבר ממצוות אחרות, ובזה מסתבר להחיל את התנאי על המעט שחייבים, ואין לך בו אלא חידושו. והכי פחות שאפשר לדרוש במילה סוכות זה סכך גרידא.

ובדעת הרמב”ם (ותוס’ ור”ן ושו”ע) לגבי הקצאה של דפנות הסוכה י”ל שאף שלא מצאנו כך במקומות אחרים בתורה [לאסור מדאורייתא. ובאמת יש מחלוקת בדעת הרמב”ם אם זה איסור דאורייתא או דרבנן, עיין בבה”ל שמביא בזה דעות ומביא שעכ”פ מהר”ן נראה שזה דאו’] מ”מ הדעת נותנת שזה פסול מצד ביזוי מצווה וכד’ וזה שייך בכל מה שנחשב חלק מן המצווה [ואין זו שאלה של טעמא דקרא כי הקרא כאן סובל את שני הפירושים בשווה].

ובאמת שהסברא שאמרנו בפסול גזול ברורה יותר מהסברא בדעת הרמב”ם כי שם אין צורך בהבנת טעם המצווה כדי למצוא את הגדר. ולכן הרא”ש יסכים שיש פסול גזול בדפנות על אף שחולק על הרמב”ם לגבי פסול של מוקצה למצווה בדפנות.