הנה תוס’ כתבו שמצטער פטור מצד תשבו כעין תדורו. ורש”י לא פירש את הטעם של מצטער, ורק לגבי הולכי דרכים כתב שפטורים מצד תשבו כעין תדורו.

והגמ’ (כ”ו.) אומרת ששומרים פטורים מן הסוכה. והטעם שלא חייבים לעשות סוכה שם, אביי אומר מצד תשבו כעין תדורו, ורבא אומר מצד שפרצה קוראת לגנב, אז א”א לעשות שם סוכה כי אם יעשה כך בפועל הפרדס לא יישמר.

וז”ל רש”י: “כעין תדורו – כדרך שהוא דר כל השנה בביתו הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה עם מטותיו וכלי תשמישו ומצעותיו וזה אינו יכול להביאן שם מפני הטורח”.

והנה הוא פלא גדול, כי רש”י לא אומר שהפטור הוא מצד תשבו כעין תדורו, אלא התשבו כעין תדורו רק יוצר את החיוב ההלכתי שגורם לטורח. ולא מובן, א”כ איך טורח פוטר ממצוה.

ובאמת שגם בדעת רבא קשה אותה קושיה, איך ייתכן שהפסד ממון יפטור ממצוה. ולומר שיש כאן הפסד ברמה כזו שפוטר ממצוות עשה זה לא במשמע כלל, ועוד שהשומר כאן איננו בדוקא הבעלים.

ועיין בריטב”א שמקשה זאת בדעת רבא ונדחק ביותר להסביר שרבא גם כן בעצם בנוי על תשבו כעין תדורו, ורק אומר שתשבו כעין תדורו משפיע כאן רק מצד ההפסד ממון ולא מצד הטורח (עיי”ש). אך לבד שהדבר דחוק, ברש”י בכל מקרה א”א לומר כך, כי ברש”י יוצא שאביי בעצמו לא בנוי על תשבו כעין תדורו כסיבת פטור, וכ”ש רבא שלא הזכיר זאת כלל.

ועיין רמב”ן עה”ת (ויקרא פרק כ”ג, מ”ב): על הפסוק “כל האזרח בישראל ישבו בסוכות”: “ויתכן שיאמר כל אשר כאזרח רענן בביתו להוציא מפרשי ימים והולכי על דרך”.

ועיין בריטב”א (כ”ח:) “ויש לשאול למה נכתב האזרח כלל שמעתי בשם רבינו הגדול הרמב”ן ז”ל שבא לומר שלא יתחייב בסוכה אלא מי שהוא כאזרח רענן פרט להולכי דרכים ושומרי פירות ומצטער וכיוצא בהן וכל מאי דאמרינן בכל דוכתא תשבו כעין תדורו מהכא נפקא לן דהאי קרא גלי לן דמאי דכתיב תשבו אינה ישיבה כל דהוא אלא ישיבה כעין דירה כענין וישב יעקב בארץ מגורי אביו ואחרים בכתוב”.

וייתכן שרש”י למד כמו הרמב”ן הזה, אך לא כמו שהריטב”א הסביר שהפס’ של האזרח מגדיר את תשבו כעין תדורו, אלא זה מקור בפנ”ע, שהאזרח ישבו בסוכות, כלומר ישבו בצורה של אזרח. ומה שהרמב”ן מיעט מהאזרח הולכי דרכים רש”י לפי”ז לא סובר כך כי אומר על פטור של הולכי דרכים שזה מצד תשבו כעין תדורו, שגם מהבית שלו אדם הולך לפעמים. ויוצא עכ”פ שיש הבדל בלימוד של האזרח בין רש”י והרמב”ן, כי לפי רש”י שאומר שהאזרח הוא לימוד שעומד בפנ”ע יש לו גדרים משלו, בלי קשר לכעין דירה. אך לפי הרמב”ן חייב להיות הגדר כעין דירה.

ורש”י מרוויח בזה בסברא את הפטור של מצטער (והדומים לו – כגון הטורח בשומר או הפסד הממון), כי ודאי שאם זה נכון שרש”י חולק על המקור של פטור שומרי גנות ופרדסים הוא יחלוק גם על מצטער. ולפי הדורשים מתשבו כעין תדורו צ”ע איך ממעטים מצטער, והרי מצטער לא יוצא מביתו. ולפיהם יש להידחק שהכוונה היא שאם יש לאדם שני בתים יעבור לבית שלא מצער אותו. אך לפי רש”י א”ש כי לא באנו מצד דמיון לישיבת בית אלא זה פטור בפנ”ע, שישיבת סוכה מוטלת רק על מי שיישב בה כאזרח, כלומר שהיא לא גורמת לו צער או הפסד. ורק על הולכי דרכים רש”י אמר שפטורים מצד תשבו כעין תדורו, כי שם באמת זה נכון שאדם עשוי לעזוב את ביתו ולהיות בדרך.

וכן הוא מרויח את פשט הגמ’ שרבא לא תלוי בתשבו כעין תדורו, אלא מדבר על פטור חדש (ולפי רש”י גם אביי לא אומר פטור של תשבו כעין תדורו, כנ”ל).

ועיין בבה”ל (תר”מ, ד’ ד”ה מפני הרוח) שכתב וז”ל: “וה”ה מפני הצינה במקומות הקרים וכדלעיל בסימן תרל”ט ס”ב בהג”ה ועיין בלבוש דאפילו יש לו כרים וכסתות להנצל מן הצינה ג”כ יש להקל דאין כל אדם יכול לטרוח בכל לילה להביאם שם ולמחר לפנותם [אם לא דיש לו מקום בסוכה להניחם שם לכל ימי החג…]”. והנה הלבוש מעתיק בזה את יסוד הפטור של רש”י, שתלוי בטורח, אך ודאי שהפוסקים הולכים עם סברת הרמב”ן ותוס’ (שלצורך הענין הם בחדא שיטתא) שהפטור הוא מצד תשבו כעין תדורו. וייתכן שלהעלות את הכרים לגג חשיב מספיק כעין תדורו, על אף שיש בכך טורח. כי ייתכן שרק לעקור את דירתו לפרדס אין הדרך, והרגילות היא שהשומר לא עושה כך, אך להעלות לגג לא שמענו. ואם כך יוצא שאין מקור לפטור של הלבוש והבה”ל.

וצ”ל שהם לומדים שהא בהא תליא, שכל אימת שיהיה טורח גדול, מיד נגדיר שחסר כאן בתשבו כעין תדורו, כי אדם לא היה נוהג בכזו טרחה בדירתו של כל השנה.

אכן צ”ע במאירי שכותב על דרך רש”י בפטור של השומרים, אך אומר על מצטער שפטור מצד תשבו כעין תדורו.