המשנה אומרת שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, וכתב רש”י וז”ל: “שלוחי מצוה – הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים. פטורין מן הסוכה – ואפילו בשעת חנייתן”.

ויש להתפלא הרבה איך ייתכן שההולכים ללמוד תורה ייפטרו מסוכה, והרי ידוע שכל מצוה שלא יכולה להיעשות ע”י אחרים דוחה לימוד תורה (עיין מו”ק ט’:). ועיין בספר הישר (חלק התשובות סי’ צ”ט) שחולק על רש”י ואומר שא”א לפרש שהמצוה היא לימוד תורה, ולפי מאי דסליק מיניה התם פשוט שהטעם הוא משום שלימוד תורה לא פוטר ממצוות, כמו שהקשנו.

עוד הקשו תוס’ איך ייתכן שייפטרו בשעת חנייתן, ולכן כתבו שבאמת פטורים רק אם בפועל ההתעסקות בסוכה תבטל את המצוה לשמה הולכים. אך ברש”י זה לא כתוב וודאי לא משמע שסובר כן. וצריך ביאור בדעת רש”י על מה ולמה פטורים.

והר”ן כתב שכל העוסק במלאכת שמים פטור ממצוה אחרת, וחילק בין עוסק במצווה למקיים מצוה (כמו אדם שיש בידו אבדה שמורה או לבוש תפילין). עוד כתב שם לחלק בין אם ללא טרחה כלל ניתן לעשות את שתי המצוות, שאז חייבים בשתיהן. ויוצא לפי הר”ן שהשוהים בדרך בלילה נחשבים עוסקים במצווה (ולא מקיימים מצווה), וזה בדרגה שקשה לקיים את שתי המצוות יחד. ולכאורה הדברים דחוקים טובא, והיה צריך להיות מוגדר שלא נחשבים עוסקים כלל, ואם נחשבים עוסקים, לפחות שיחשבו בדרגה של יכולים לקיים שתי המצוות בלי טרחה כלל (כי פשוט שאין הכוונה לטרחה בקיום המצווה, אלא לטרחה כדי להספיק את שתי המצוות).

עוד קשה שהגמ’ בהו”א לומדת מדרך גם לחתן וגם לעוסק במצווה, למרות שהברייתא מעיקרא חילקה ביניהם שדוקא חתן נלמד מובלכתך בדרך. ותוס’ מהפך הגירסא, אך רש”י כן גורס כך. ובשלמא בהו”א אפשר לומר שהמקור הוא רק מדרך, ורק בדרך של ייתור קראי (כמו שרש”י מציין שזה מה שיש כאן) לומדים את אותו חידוש של הסיפא גם לרישא על בשבתך בביתך.

אך עדין יש להקשות למסקנת הגמ’: “א”כ לימא קרא בשבת ובלכת מאי בשבתך ובלכתך בלכת דידך הוא דמחייבת הא בלכת דמצוה פטירת”. וקשה, מה ראתה הגמ’ לפרש דוקא את הלימוד מלכתך שהוא השני בפסוק, ולא את הלימוד משבתך, שלכאורה זהו הלימוד ששייך למשנה, ועוד שהוא הראשון בפסוק.

עוד יש להקשות, שבהסבר הצריכותא בין שני הלימודים לעוסק במצווה כתב רש”י (כ”ה: ד”ה אבל) וז”ל: “אבל – קרית שמע דמטא זמן חיובא בתוך החופה והוא ראוי לכך אימא ליחייב”. והוא פלא, מה ראה להכניס כאן את החתן בחופתו, בזמן שהצריכותא היא על כל עוסק במצווה ולא על פטור של ק”ש מחמת טרדה.

וכדי ליישב את כל זה יש להקדים ולחקור בפטור של טרדה דמצוה, האם זה פטור דוקא מק”ש או מכל המצוות. כי אפשר לומר שהפטור של טרדה הוא שאי אפשר לכוון כך בק”ש, וזה מיוחד לק”ש שבעי כוונה. ואפשר לומר שזה פטור כללי. ועיין ברמב”ם (פ”ד ה”א) מק”ש שזו מחלוקת גירסאות, והכס”מ אוחז עם הגירסא שפטור מכל המצוות, ואחרים הקשו על זה, ששייך רק לק”ש.

ודעת תוס’ בודאי שזה פטור רק מק”ש, שכן כתבו (ברכות י”ז: ד”ה רב שישא) שכיום שאין אנו מכוונים בק”ש חתן יקרא. וכן דעת כל הפוסקים שהעתיקו זאת (וכן נראה פשטות דבריהם אצלנו בסוף ד”ה ובלכתך). ותוס’ לשיטתם בודאי לא יכולים לפרש שהטעם של הפטור במשנה שלנו הוא משום טרדה, כי זה לא שייך לפטור מסוכה. ולכן אצלם יש קושיה למה הגמ’ דורשת את הפסוק של ובלכתך בדרך בהקשר של המשנה, ולא את זה של בשבתך בביתך.

אך ברש”י נראה פשוט שטרדה זה פטור מכל המצוות. שכן ב-כ”ו. ד”ה הולכים לדבר מצווה כתב וז”ל: “אע”פ שאין הולכין אלא ביום ומשום דטרידים ודואגים במחשבת המצוה ובתיקוניה פטורין מן המצוה”. הרי שפטר את העוסקים במצוה ממצות סוכה משום טרדה. וכן מוכח ברש”י ב-כ”ה: ד”ה אבל שהבאנו.

ועוד למדנו מרש”י שם שהפטור של המשנה מיוסד על פטור של טרדה ולא על פטור של עוסק במצוה, כיוון שהמשנה באה לרבות גם בשעת חנייתן כמש”כ רש”י במש’, והמקור לכך הוא הברייתא שם ב-כ”ו. שאומרת שפטורים גם בלילה (כמו שהביאו תוס’ במש’ להוכיח את דעת רש”י). ואם את הדין שם רש”י מסביר שהוא בנוי על טרדה, יוצא שזו כוונת המש’.

ויש להעיר שהמקור של רש”י לפרש במש’ שמיירי אפילו בשעת חנייתן הוא הלשון במש’ “שלוחי מצוה” ולא עוסקי מצוה, כלומר המש’ רומזת שבכל זמן השליחות, כלומר גם בזמן חנייתן, פטורים כמש”כ בברייתא בגמ’.

וכעת נבוא ליישב הקושיות הנ”ל. הנה זה ברור שלפי רש”י כשהגמ’ שואלת מה”מ כוונתה גם לשאול מנין שבשעת החנייה פטורים, וייתכן שזו אפילו עיקר השאלה, כיוון שזהו חידוש שכלול במש’. ועל זה עונים שיש ברייתא שפוטרת גם את העוסק במצוה וגם את הטרוד במצוה. ופשוט לגמ’ שגם בשעת חנייתן הם נחשבים טרודים בקיום המצווה, ולכן יש להביא מקור לפטור של המש’ מטרדה של חתן, שנלמדת מדרך. וגם במסקנת הגמ’ מודגש דוקא הלימוד מחתן, כמו שכתבנו, כי הוא המלמד על החידוש הגדול של המש’ שגם בשעת חנייתן פטורים. והרווחנו בזה גם את רש”י הנ”ל ב-כ”ה: ד”ה אבל.

ובזה אין צורך לדברי הר”ן שפטורים בשעת חנייתן משום שעוסקים במלאכת שמים, ודבריו דחוקים עוד כמש”כ לעיל, אלא הפטור הוא משום טרדה. וכל המקרים שרואים שחייבים לעשות את שתי המצוות (עיי”ש בר”ן) זה בגלל שבהם אין טרדה. ותוס’ שהקשו על רש”י איך ייתכן שפטורים, והר”ן שתירץ לפי דרכו, לא פרשו כרש”י משום שלדידם טרדה לא פוטרת משאר מצוות אלא רק מק”ש.

והנה רש”י כתב (בד”ה טריד) שהפטור של טרדה הוא משום “שאינו יכול לעסוק בשנים כאחד”. ולגבי סתם עוסק במצוה שפטור מן המצוה לא כתב זאת, ולא כתב שום טעם. וכנראה פשוט לו שאין צריך ליתן טעם לכך שהעוסק בפועל במצוה פטור ממצוה אחרת, שלמה יפסיק ממה שעסוק בו כעת. ואף שצריך פסוק י”ל שזה נצרך למקרה שהשניה חמורה יותר, על דרך מש”כ רש”י ב-כ”ה: ד”ה שחל שביעי [או כמו שכתוב בריטב”א שאסור לבחור ולעזוב את המצוה הראשונה, או לרבות מקרה שאפשר להידחק ולקיים שתיהן יחד, אך ברש”י נראה יותר כנ”ל, כי זה דבר שרש”י בעצמו הזכיר]. אך סו”ס אחר גזה”כ הטעם היסודי נשאר, שאין לדחות מצוה מפני מצוה. אך טרדה איננה העיסוק במצוה בפועל, אלא רק תיכנונו. ולכן בזה רש”י נצרך לבאר שזה גם כן גורע מהעיסוק במצוה, כי טכנית א”א להתעסק בשתי המצוות כאשר טרדת הראשונה עליו.

ובאמת הסברא הזו של רש”י לא כ”כ ברורה, למה א”א להתעסק עם מצוה אחרת, תוך שהוא חושב על זו הראשונה. ואולי י”ל שגם המצוה האחרת תצריך טרדה ותיכנון, ואז כבר לא יוכל לעשות את שתיהן כי כבר טרוד בראשונה, לולא אם נצריך אותו להסיח את דעתו מהטרדה של הראשונה, כמו שמצריכים את הטרוד בדבר הרשות. אלא שאת זה באה גזה”כ וחידשה, שלא מצריכים אותו להתאמץ ולהסיח את דעתו בכה”ג. ואין להקשות שזה לא קשה לעזוב טרדה של מצווה אלא רק טרדה טבעית של רשות כגון אבל או הפסד ממון שכתוב בגמ’. כי זה היה נכון אם היה צריך לוותר לגמרי על המצווה עם טרדתה. אך כיוון שאנחנו עוסקים באדם שכן מצווה לקיים את המצווה בסוף, ורק השאלה היא האם להוסיף עוד מצווה תוך כדי, בזה יש קושי לעזוב את הטרדה כיוון שכן מוטל עליו לקיים סוף סוף את המצווה הראשונה, וא”כ בצורה טבעית הוא טרוד בפרטי קיומה.

והנה, הלומד תורה מחוייב לפסוק ולעסוק במצוות שאינן יכולות להיעשות על ידי אחרים, או משום שעוסק במצווה זה פטור מקרי על דרך ההזדמן ולא פטור שיכול לפטור לתמיד (את כל הת”ח שלומדים תורה תדיר), או משום שכך הוא הסדר שלימוד צריך להביא לידי מעשה (עיין בהעמק שאלה שאילתא קס”ט). כלומר מה שפשוט שבכל המצוות אין להפסיק ולהעדיף מצוה אחרת על זו שעוסק בה, לא נכון בלימוד תורה (ולא בגלל שהוא לא חשוב, אלא בגלל אופי המצווה, כנ”ל).

אך כל שייך דוקא בלומד בפועל, שאז הפטור היה צריך להיות דומה לעוסק במצווה, והתחדש שאין כזה פטור. אך בטרוד בדבר קיום מצוות לימוד תורה לא שמענו שיש חילוק בין לימוד תורה לשאר מצוות, כי בזה הפטור הוא מצד שמציאותית הוא טרוד, והתורה חסה עליו שלא יצטרך להתאמץ ולעזוב את טרדת מחשבתו. ובמציאות הזו אין חילוק בין לימוד תורה לשאר מצוות. וגם אין סברא שכאן יותר יצטרך להתאמץ ולהסיר את הטרדה מליבו מאשר בטרדת שאר מצוות, שהתורה חסה עליו ולא הזקיקה אותו לכך. ולכן כתב רש”י שההולכים ללמוד תורה פטורים מסוכה, כי בדרך יש להם טרדה.

ונרוויח בדברים עוד קושיה. שהגמ’ אומרת שיש פסוק אחר לפטור של עוסק במצוה, מהפסוק שפטר את העוסקים במת מקרבן פסח. ורש”י כתב שם (ב-כ”ה: ד”ה שחל שביעי) וז”ל: “אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא”.

והנה הטעם שכתב כך פשוט, שלכאורה לא מובן מה ההו”א של הגמ’ ללמוד מכאן עוסק במצוה שפטור ממצוה, שהרי החילוק של הגמ’ מיד אח”כ בצריכותא הוא פשוט וברור, ששם בעוסקים במת לא הגיע עדין חיוב הפסח, ואיזו הו”א יש לפטור אותם מכח פסח שעוד לא חל. ועל זה אומר רש”י שסד”א שבגלל שפסח חמור יותר יתכנן מראש להתחייב בו ולא בקבורת המת.

אלא שקשה, שאם זה היה החידוש בכל עוסק במצוה שפטור מן המצוה, כלומר שהפסוק חידש שלא יעזוב את המצוה הראשונה לטובת אחרת חמורה יותר א”ש, אך ברש”י ברור שגם כאשר אין התנגשות יש פטור, כנ”ל על שעת חנייתן. אז ע”כ לומר שהפסוק בק”ש מלמד אותנו את החידוש הזה על שעת החנייה. וא”כ תחזור השאלה מה ההו”א של הגמ’, והרי צריך בכל מקרה שני פסוקים (כי לחידוש של שעת החנייה ודאי אין מקור שם בפסוק לגבי קרבן פסח, וגם רש”י לא הזכיר כעין זה).

ולפי מה שהתבאר י”ל ששעת חנייתן נלמד מובלכתך בדרך לכל המצוות (ולא כמו הר”ן, למשל, שאצלו זה הגדרת הפטור של בשבתך בביתך), ובאמת הגמ’ לא באה להקשות שלא נצטרך את הפס’ הזה. אלא הגמ’ שאלה על הצורך בפסוק “בשבתך בביתך”, כי הוא עצמו עוסק רק במצוה שדוחה מצוה מתוך שטכנית א”א לקיים את שתיהן, בלי החידוש של שעת החנייה שתלוי בטרדה. וזה כתוב בפירוש ברש”י ב-כ”ה., שעל שאלת הגמ’ והעוסק במצוה דפטור ממצוה מהכא נפקא, כתב “משבתך בביתך”, כלומר בא לומר שהגמ’ מקשה על החלק של בשבתך בביתך, ולא על ובלכתך בדרך שהוא כן נצרך גם לפי קושית הגמ’.

וצ”ל שמה שרש”י נקט בד”ה ‘אבל’ חתן בתוך חופתו ולא דוגמא אחרת של עוסק במצוה זה לאו דוקא וחד מתרי ותלתא נקט, שזו הדוגמא המפורשת בגמ’ לעיל על עוסק במצוה, אך לא שבא לומר שהנושא של הגמ’ זה הפטור של טרדה.

ונרוויח גם עוד מקום שרש”י ותוס’ לשיטתייהו בצורה ברורה. שבברכות י”ז: יש מחלוקת בין רש”י לתוס’ בטעם הפטור של אונן מכל המצוות. ותוס’ שם מביא את הירושלמי שאומר שני טעמים, או משום כבודו של מת או משום עוסק במצווה רגיל שפטור מן המצוות (ונ”מ ביכול לקיים את שתיהן אם רשאי, או אפילו אם חייב, שלטעם של כבודו של מת אסור לו כמו שנפסק גם בשו”ע). אך רש”י כותב בטעם הפטור: “לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והויא דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה”.

ורש”י לשיטתו שכל טרדה דמצווה פוטרת מכל המצוות, וגם כאן יש טרדה דמצווה, שטרוד בקבורה. אך תוס’ לא יכולים לפרש כך כיוון שלשיטתם אין כזה פטור, וזה ענין מיוחד לק”ש. אז כדי להסביר מדוע אונן פטור מכל המצוות נזקקים לטעמים אחרים.

ועיין יבמות ס”ב:, שחייב אדם לפקוד את אשתו לפני שיוצא לדרך, אך אם יוצא לדבר מצוה לא. ועיי”ש ברש”י (ד”ה וה”מ) וז”ל: “והני מילי דחייב לפוקדה כי אזל לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא משום דטריד במצוה אי נמי מיטריד בתשמיש ויבטל ממצוה”.

ופשוט שאת הפירוש הראשון יכול רש”י לפרש לשיטתו, אך תוס’ ודאי יפרשו שם רק כמו האי נמי ברש”י.