כתב הרמב”ם (פ”ה ה”ב): “וצריך להיזהר שלא יהיו הוצין ועלין של סכך יורדין לתוך עשרה טפחים כדי שלא יצר לו בישיבתו”. והלשון משמע שזה דין של לכתחילה ולא פסול בסוכה, וכ”כ ר’ מנוח במקום, וכ”כ שעה”צ תרל”ג, כ”ה.

והמקור הוא הגמ’ ב-ד’.: “היתה גבוהה י’ טפ’ והוצין יורדין לתוך י’ סבר אביי למימר אם חמתם מרובה מצילתם כשרה א”ל רבא הא דירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה”.

ויש להקשות על רבא, מנין לו שפחות מגובה י”ט לא מספיק לישיבת סוכה, והרי הצורך בגובה י’ נלמד מגזה”כ של שם סכך (לקמן בגמ’ ב-ה’:), ולא תלוי בשיעור מקום האדם כמו רוחב הסוכה שנקבע לפי מקומו של אדם (ועוד טפח לשולחן).

ויש מקום לומר שבאמת השיעורים לא קשורים, ולרבא פשוט מסברא שיש אותו שיעור לגובה של סכך כדי שייקרא סכך, ולגובה הנדרש לשם ישיבה נוחה בסוכה, ורק במקרה זה יצא אותו שיעור. אלא שיוצא כאן דוחק גדול, שא”כ לא היינו צריכים את הגזה”כ של שם סכך. ועיין להקשות כעין זה בפנ”י ב-ד’: בשאלת הגמ’ מנלן.

ועוד יש להקשות בדף י’: שכתוב שם שנויי סוכה ממעטין מן הצד ולא בגובה. ולפי רבא לכאורה גם שם צריך להיפסל, כי סו”ס זו דירה סרוחה ואין מספיק מקום לשבת, כמו שהנויים מעכבים את השיעור מן הצד כיוון שאין מקום לישיבת סוכה.

ולפי הרמב”ם שתי השאלות מתיישבות היטב, כי באמת רבא לא בא לומר דין דאו’ אלא זהירות לכתחילה. ובאמת שהשיעור של מן הצד הוא מדוייק לפי מקומו של אדם, והשיעור מלמעלה יתר על הצורך הבסיסי. אלא שמ”מ זה מפריע, ולכן אומר להיזהר לכתחילה. ומסתבר שזה המקור של הרמב”ם, שכדי ליישב זאת קבע שזה דין לכתחילה ולא פוסל את הסוכה.

והגמ’ ב-י’: י”ל שאומרת את הדין דאו’ לגבי נויים, אך באמת מדרבנן אסור גם מלמעלה [כמו שצריך לומר לפי ר”ת ב-י’. שסדין על הסכך לא פוסל, אך אסור לכתחילה למרות שהגמ’ לא הזכירה זאת, מצד המראית העין שכתוב לגבי בגד על הסוכה, והעיר כן הטור]. אך זה דחוק כי לא בגמ’ ולא ברמב”ם עצמו מתבאר האיסור לכתחילה לגביי נויים מלמעלה, אז משמע שאין כזה איסור.

ולכן מסתבר שהפשט הוא שקישוטים בסוכה לא מפריעים כמו הוצין, כי בגלל שיש מקום לשבת ורק זה מצער קצת, כנ”ל, יש למדוד את המציאות לפי הדבר התלוי, שאם זה קישוט שמוסיף לאדם בנוכחותו, זה עדיף לו על הצער שבצמצום המקום. מה שאין כן אם נפרש שדירה סרוחה אומר שאין מקום לשבת כלל, בדומה להגדרת המקום של הרוחב, זה לא יעזור כי סו”ס אין מקום בסוכה, בדיוק כמו שנויים מן הצד ממעטים.

ועיין ברא”ש בסימן ט”ו שמביא את בעל העיטור, שאומר שסוכה תחת סוכה והעליונה בגובה של ד’ טפחים – התחתונה פסולה. ואם העליונה לא יכולה לקבל כרים וכסתות אפ’ ע”י הדחק איננה סוכה והתחתונה כשרה. ובעל העיטור אומר שאם לא יכולה לקבל כרים וכסתות פסולה כי היא דירה סרוחה. והרא”ש מקשה עליו שאיך ייתכן שדירה שאין בה אלא גובה ד’ טפ’ נחשבת לדירה פחות סרוחה מזו שלא יכולה לקבל כרים וכסתות, “והדבר ידוע דאין לך דירה סרוחה מזו דשייף ועייל אגחוניה”.

ויש להקשות גם על הרא”ש עצמו, מדוע הקשה על העיטור מסברא ולא הביא את רבא שאומר בפרוש שפחות מ-י”ט זו דירה סרוחה. והיה מקום ליישב זאת קצת שבחר להקשות מסברא כי בדין של הוצין אביי סבר לומר לא כרבא, ואולי רב חסדא ורבה בר רב הונא, שבעל העיטור פוסק כמותם שם, חולקים על רבא. אך זה לא ברור כל כך, כי אם כן אולי יחלקו גם הסברא הזו של הרא”ש, ומה הוסיף בה.

אך לפי היסוד של הרמב”ם יש מקום לבאר גם את הרא”ש וגם את העיטור, שהרא”ש מקשה מסברא, כי יודע שבעל העיטור יכול להשיב שהדין של רבא הוא זהירות לכתחילה, וכדי להכשיר סוכה תחת סוכה צריך שהעליונה לא תהיה סוכה כלל. ולכן הקשה מסברא, שגובה ד’ טפ’ הוא פסול גמור בגודל הסוכה, ולא רק זהירות לכתחילה, וההוצין שיורדין שאפשר לפרש אותם כזהירות לכתחילה זה רק כשיורדים קצת ולא כל כך נמוך.

והעיטור גם סובר כרמב”ם, והוא לא מחלק בין קצת פחות מי”ט להרבה פחות, ובכל גווני סובר שזו רק זהירות לכתחילה, כי יכול לשכב בסוכה, או להתכופף הרבה. ורק לגבי רוחב אמה של מן הצד זה פסול גמור, כי שם לא יכול להתכווץ כך שיתפוס פחות מאמה.

אלא שיש בכך דוחק, כיוון שהעיטור כותב שהפסול של סוכה שלא יכולה לקבל כרים וכסתות כלל (שלכן הסוכה שתחתיה כשרה) הוא מטעם דירה סרוחה. אז רואים שתופס שהמושג דירה סרוחה הוא פסול בדיעבד. ולפי דברינו צריך להידחק שבדברי רבא דירה סרוחה זה רק בלכתחילה, אך בדברי העיטור זה משמש כפסול בדיעבד.