בסוגיה בדף י”ד יש מחלוקת ר’ יהודה ור”מ, ומחלוקת רב ושמואל איך להסביר אותם. לפי רב לפי ר’ יהודה אין גזירת נסרים כלל, ולפי ר”מ יש בנסרים רחבים ד”ט. ולפי שמואל גם ר’ יהודה מודה שיש ברחב ד’ וחולקים רק ברחב בין ג’ ל-ד’. ובדף ט”ו. המשנה אומרת: “תקרה שאין עליה מעזיבה רבי יהודה אומר בית שמאי אומרים מפקפק ונוטל אחת מבינתים ובית הלל אומרים מפקפק או נוטל אחת מבינתים רבי מאיר אומר נוטל אחת מבינתים ואינו מפקפק”.

א.

רש”י כתב במש’ (ב-ט”ו.): “ר’ מאיר אומר נוטל אחת מבינתים – אבל לא יפקפק שאין פקפוק מועיל לו ור’ מאיר לטעמיה דאמר אין מסככין בנסרים ועל ידי פסל שבינתיים מתכשרה ולשמואל דאמר לקמן (יז, ב) סכך פסול בארבעה באמצע מיתוקמא כדפרישית לעיל דניהוו שני פסלים באמצע ואין בו אלא שמונה אמות דדופן עקומה אמרינן עד הפסלים ומפקינן להו לנסרים מן הסוכה אי נמי סבירא ליה כרב דאמר לקמן (שם) סכך פסול בין מן הצד בין מן האמצע בארבע אמות הלכך לא פסלי נסרים שבינתים דליכא שיעור פסול ביחד”.

והנה פלא שרש”י לא פרש כך כבר בתחילת המשנה בדעת ב”ש, ומדוע חיכה לפרש כך רק אליבא דר”מ. ובאמת בר”ן כשמעתיק את רש”י כותב זאת כבר בדעת ב”ש.

והיה אפשר לדחוק בזה שרש”י לא בא להאריך בביאור דעת ב”ש שאיננה להלכה, אך נראה לכאו’ שדרכו של רש”י כן לפרש את דעת ב”ש. כל שכן כאן שממילא צריך לכתוב זאת, והיה כותב זאת בב”ש, והיינו לומדים זאת לר”מ.

אך נראה ביותר מזה, שרש”י באמת סובר שלפי ב”ש אין צורך לעשות את האוקימתא הזו, ובכל גווני הנסרים הנשארים הופכים לכשרים, על אף שיש בהם ד’ לשיטת רש”י. כי בגמ’ בד”ה והכי קאמרי כתב וז”ל: “כלומר לא מהני פקפוק אלא נטילה אחת מבינתים דאיכא מעשה מעליא וגזרת תקרה נמי בטלה לה והאי דאמרי מפקפק הכי קאמרי המפקפק לא הועיל ונוטל אחת מבינתים”. כלומר, הגזרה של נסרים בטלה אם נוטל אחת מבינתים, ולא שנשארת ורק אפשר להסתדר איתה כמו שכתב לפי ר”מ. ובסוף הסוגיה כתובה ברש”י סברא בדבר, איך הגזרה בטלה (עיין בד”ה בביטולי תקרה).

ועיין ברש”ש שדקדק ברש”י כמש”כ שהגזרה בטלה, ומכח זה אומר שרש”י חזר בו בגמ’ ממה שפרש בסוף המש’ לפי ר”מ. והדוחק נגלה. ולרש”ש פשוט כר”ן שדברי רש”י נכונים גם בב”ש. והרש”ש עוד מוסיף קושיה על רש”י לפי דרכו, שא”כ למה הגמ’ מקשה מה החידוש במש’ שלנו על גבי המש’ הקודמת, ת”ל שהתחדש כאן שנטילת אחת מבינתים מועילה להכשיר הנשארים.

והנראה בזה, שרש”י בכוונה לא כתב את הדברים בדעת ב”ש, ודלא כר”ן. והוא לא חזר בו, אלא דווקא בדעת ר”מ אומר כך. כי לפי רש”י שהסוגיה מיירי ברחבים ד’, הרי שהגמ’ ב-י”ח שרש”י מביא מכריחה לפרש שלפי ר”מ הנשארים לא נכשרים. וכן הסוגיה בעמ’ הקודם, שמגיעה למסקנה שנסרים שהפכן על צידיהן לא מועיל, מראה שזה פסול בחפצא מכריחה כך לפי שמואל אליבא דכו”ע, ולפי רב אליבא דר”מ. ולכן בדעת ר”מ אומר שא”א להכשיר את הנשארים.

אך בדעת ב”ש לא שמענו את הפסול הזה בחפצא. ואדרבא, נח יותר לפרש שאין להם פסול בחפצא, ואם יעשה מעשה יכשיר הנשארים. כי לפי רב שאומר שלפי ר’ יהודה שאומר שבכלל נחלקו בזה ב”ש וב”ה, הרי לפי ב”ה אין כלל גזרת תקרה, אז טוב יותר לומר שלפי ב”ש שמחדשים את הגזרה, זו לא גזרה שפוסלת את החפצא, כדי לא להרבות במחלוקת בין ב”ש לב”ה.

וגם לפי שמואל שסובר שכו”ע מסכימים שיש גזרה ביותר מ-ד’, הגמ’ מעמידה שלא בזה חולקים ב”ש וב”ה לפי ר’ יהודה, כי א”כ תרתי למה לי. אלא חולקים בביטולי תקרה, שלפי ר’ יהודה לפי ב”ש בטלה רק בנטילת אחת מבינתיים, ולפי ב”ה אפ’ בפקפוק. ור”מ שחולק סובר שלכו”ע לא מועיל פקפוק. וצ”ל לפי רש”י שבר”מ מתחדש שלא מועיל פקפוק לא רק מצד שאין בכך מספיק גילוי דעת, אלא שזה לא יעזור כי יש פסול בחפצא. ונמצא שר”מ וב”ש לא שווים בתקנה של נוטל אחת מבינתיים. ויש לבאר שבזה גופא נחלק עם ר’ יהודה לפי שמואל, כי זה לא קשור לפי שמואל למחלוקת הקודמת, אלא יש כאן מחלוקת חדשה. ולפי דרכינו י”ל ששמואל אומר שר’ יהודה סובר שגם ב-ד”ט שיש גזרת תקרה, זו לא גזרה בחפצא, ויכולה להתבטל ע”י גילוי דעת, ורק חולקים ב”ש וב”ה כמה גילוי דעת צריך. ור”מ אומר לו שלא נחלקו בדבר זה מעולם, כי לא ייתכן שיחלקו, כי זה פסול בחפצא.

ואין להקשות עוד את קושיית הרש”ש למה לא אמרה הגמ’ שהחידוש במש’ הוא שיש אפשרות להשאיר הנשארים. כי זה רק בדעת ב”ש, ואין טעם לכתוב מש’ שלמה רק כדי לחדש בדעת ב”ש. דייקא נמי שאל”כ הרי שדל מהכי את החידוש הזה, ויש חידוש בעצם השמעת דעת ב”ש, מה דעתם במחלוקת על נסרים. וגם הרש”ש שהקשה כן הקשה רק מכח שסבר שזה נכון גם אליבא דהלכתא אחר שרש”י חזר בו, ולא רק בדעת ב”ש.

אלא שיצא מכל זה לכאו’ שמה שהגמרא פסלה בעמוד הקודם נסרים על צידיהן זה רק לפי שמואל אליבא דר”מ, כי לפי ר’ יהודה זה לא פסול בחפצא, ולפי רב אליבא דר’ יהודה אין כלל גזרה, ואליבא דר”מ צ”ע מה סובר. ורש”י לא כתב שם שזה דווקא לחלק מהשיטות.

ואולי רש”י לא כתב שם כי זה חשבון שיוצא רק מהסוגיה לקמן, ולא רצה להקדים את המאוחר. ודוחק. ואולי י”ל שרש”י סובר שהלכה כר”מ ולכן אין דוחק בזה שהגמ’ אומרת זאת בסתמא, ורש”י לא נזקק להעיר.

אך י”ל אחרת, שמש”כ שמוכח מהסוגיה הזו של הפכן על צידיהן לא מוכיח לפי רש”י שזה פסול בחפצא, והביטוי שם שנעשו כשיפודים של ברזל אין הכוונה לגמרי. ורק רצו להגיד שם שלא יועיל להפוך. אך גילוי דעת גדול כמו ליטול אחת מבינתיים מועיל.  

ב.

ודעת הרי”ף והרמב”ם שהמש’ ב-ט”ו. מיירי בנסרים פחות מ-ד’, ודלא כרש”י, ועוסקת בשאלה אחרת. כי המש’ הקודמת מיירי בלעשות לכתחילה סוכה מנסרים, והשניה מיירי בלהכשיר סיכוך קיים, שנעשה לשם בית. וזה חמור יותר כי כבר עשוי לשם בית, ולכן החמירו בו גם בפחות מ-ד’. וזה נכון גם לפי רב וגם לפי שמואל. והרמב”ן ור”ן ביארו ברי”ף (והגר”א מעתיקם גם בביאור הרמב”ם) שלפי שמואל לפי ר’ יהודה לכו”ע יש גזרת תקרה בפחות מ-ד’ בתקרה קיימת כבר, ונחלקים איך לבטל אותה. ולפי ר”מ אין מחלוקת ויש רק אפשרות אחת לבטל.

והרי”ף כתב שצריך לפי ב”ה אחת מהשתים, פקפוק או נטילת אחת מבינתים (כלומר כשמואל, שכבר פסק כמותו קודם לכן, ואליבא דר’ יהודה), וכתב ששתי האפשרויות באות לפתור בעיה של תעשה ולא מן העשוי. וכן ברמב”ם רואים שבהלכה של לסכך בנסרים כותב שיש שם גזרה שלא יבוא לשבת תחת תקרת בית, ואילו בהלכה של תקרה עשויה כבר כותב רק שהבעיה היא שנעשה לשם בית ולא לשם סוכה, שזו בעיה של תעשה ולא מן העשוי (וכלשון הרי”ף בדף ו’., ועיי”ש בר”ן). ולא מזכיר גזרה.

ובעה”מ הקשה על הרי”ף למה לא הזכיר גזרה, אלא רק תולמ”ה. והרמב”ן גם כשתירץ אותו בתחילת דבריו, וגם בפירוש העיקרי שלו בדעת הרי”ף, כותב שיש גזרה באמת אלא שהיא נפתרת. ופלא, שנראה שלא תירץ את הקושיה של בעה”מ למה לא הזכיר את הגזרה וכתב רק שבאים לפתור בעיה של תולמ”ה.

ועוד קשה בסברא, שיוצא לפיהם שב”ה גוזרים גזרה שנפתרת בדיוק כמו שנפתרת הבעיה של תולמ”ה. וא”כ מה הטעם לגזור כזו גזרה שאין לה משמעות, כי ממילא צירל לפתור בעיית תולמ”ה.

ונ”ל באמת שאף שעיקר הפירוש ברי”ף ורמב”ם הוא באמת כרמב”ן ור”ן, מ”מ בנקודה אחת יש לדקדק שלא כמותם. שהם סוברים שלפי שמואל לפי ר’ יהודה גם ב”ש וגם ב”ה מסכימים שיש גזרת תקרה ורק חולקים כיצד לבטלה. וי”ל לא כך, אלא שב”ה חולקים על ב”ש ואומרים שאין עוד גזרת תקרה מסוג אחר, אלא רק הבעיה הרגילה של תולמ”ה.

ולכאורה זה גם מדוקדק בלשון הגמ’, שהגמ’ אומרת בדעת רב שחולקים האם יש גזרת תקרה או לא. ובדעת שמואל שחולקים (לפי ר’ יהודה) בביטולי תקרה. ושינוי הלשון מראה לכאו’ שאין כאן גזרה חדשה לפי ב”ה, שלכן הגמ’ נקטה לשון סתמית של ביטול תקרה, שמתאימה לכל חד לפי מאי דאית ליה. לפי ב”ש לפתור את הגזרה שלפיהם ישנה, ולפי ב”ה להכשיר את התקרה שפסולה מצד תולמ”ה.