דבר חידוש כתוב בהג”א (לסימן כ”ד ברא”ש) בשם אור זרוע, שלפי הירושלמי צריך להיזהר לעשות גם את הדפנות מדברים הכשרים לסכך. פוסקים אחרים חולקים, וזה תלוי בגירסא בירושלמי, אך כך גורס א”ז.

והירושלמי אומר כמש”כ בדף ז’: בשם ר’ יאשיה, שזה שכתוב וסכות על הארון את הפרוכת מראה שפרוכת על אף שהיא מחיצה קרויה סכך [ור’ יאשיה שם אומר זאת כדי להכשיר צל הבא מחמת דפנות. אך ייתכן שא”ז רק מחמיר כשיטה זו ולא מקל כמותה]. והירושלמי אומר שיוצא מזה שהדפנות גם כן בכלל הפסולים של סכך. וכבר הביא כך המרדכי בשם ראבי”ה לומר כך בדעת ר’ יאשיה (ועיין מהרש”ל ומהרש”א על תוד”ה מחיצה ב-ז’:). והבבלי לא סובר כר’ יאשיה, ומעמיד אותו בשיטה.

ולפי הירושלמי הזה צ”ל שמש”כ במשנה ב-י”ב. וכולן כשרות לדפנות, הולך דווקא על גזרת חבילה שהיא דרבנן (וכר’ יוחנן בגמ’ ולא כרב אשי, עיי”ש).

אלא שיש כאן קושיה עצומה של שפ”א, שאם כן צריך להיות שדפנות ייפסלו אם הם מחוברות, כמו שסכך מחובר פסול, ומשנה שלמה שנינו ב-כ”ד: העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה. והוא פלא גדול.

והנראה בזה, שהא”ז סובר שפסול מחובר בסכך הוא דרבנן ולא דאורייתא. וההוכחה לכך, שהנה רש”י כתב בדף ט’: ובדף י”א. שפסול מחובר נלמד מאותו פסוק שנלמד שאסור לסכך במקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ, שכתוב מגרנך ומיקבך [וגם לפי האפשרות השניה בגמ’ ב-י”ב., ללמוד מצאו ההר והביאו וכו’, י”ל שעכ”פ הדוגמאות שם הם של דברים תלושים בלבד].

אך במשנה ב-י”א. מדוקדק לא כך, כי הרישא שם אומרת לא לסכך במחובר, אך בזה הכלל בסיפא כלול רק דבר שאין גידולו מן הארץ ושאינו מקבל טומאה. ועל הזה-הכלל של הסיפא הגמ’ שואלת מנא ה”מ, ואומרת את הפס’ של מגרנך ומיקבך. אז יוצא שהפשטות היא שהפס’ לא מביא מקור לפסול מחובר.

והאור זרוע למד שפסול מחובר הוא רק דרבנן; ונראה פשוט שטעם הגזרה בזה זה אטו פסול של תעשה ולא מן העשוי. כי אמנם יהיה כשר מדאורייתא לסכך תחת אילן מחובר, אך זה דווקא באופן שיעשה מעשה של הבאת הענפים לצד אחד וכד’ באופן שיתקיים קרא דתעשה ולא מן העשוי. אלא שבאמת קרוב מאוד הדבר שאדם כבר יסכך מתחת ענפי האילן כמות שהן, ויעבור על דין תומ”ה, והסוכה פסולה. ועל כן גזרו שלא לסכך במחובר כלל.

ויש עוד רווח בזה, שיצא שהפסוק שפסל סוכה תחת אילן לא עוסק בשני פסולים שונים – פסול סכך כשר ופסול סכך פסול, אלא הכל זה פסול של סכך כשר. כי מדאורייתא סכך של הסוכה העליונה זה כמו סכך של סוכה תחת אילן. ולגבי בית גם כן ייתכן שכשר מדאורייתא כי לכאורה הגג שלו לא ראוי לקבל טומאה, כי נהגו לסכך בנסרים והם לא כלים (עיין בדף ט”ו.). ואין לומר שזה לא ייתכן כי אם כן מדאורייתא אדם יוכל לשבת בבית ואין צורך לעשות סוכה, לפי ב”ה שלא צריך סוכה לשמה. כי כתוב ב-ח’: שסוכת יוצרים הפנימית פסולה משום שלא מנכר שהיא לשם סוכה, ומשמע שזה מדאורייתא. אך מ”מ צ”ל שבית לא ראוי לסיכוך, כי בית מקבל טומאת נגעים, ופסול לסכך כמו שכתוב על אונין של פשתן ב-י”ב:, ועיי”ש ברש”י. אלא שיש לדחות, על הצד שיש איזה חילוק בטומאת נגעים בין הגג לקירות. ובאמת מסתבר שיש חילוק כי בנגעים הכל הולך על אבנים, ויש במש’ תנאי לאופן הבנין, ובגג נסרים ז”א, אז גם אם הקירות עונים על התנאים, מסתבר שבגג הנסרים אין נגעים.

אך צל”ע אם אדם יכול לצאת מביתו ולשבת בסוכת יוצרים הפנימית של אחר, או שאחר שזה פסול לבעלים, זה פסול לכולם, כי אם פסול לכולם בודאי לא משכחת לה עוד הכשר בבית. ואם זה כך שאין עוד הכשר בבית, כבר אין את הרווח שאמרנו, כי בכל מקרה יצא שהפס’ ‘בסכת’ כולל גם סכך כשר וגם סכך פסול.

וגם מצד אחר יש לדחות את כל הדקדוק על תקרת בית, כי אם עושים את התקרה לא  רק מנסרים אלא גם עם מעזיבה, כמו שהגמ’ מזכירה בכמה מקומות על תקרה, אז בכל מקרה זה סכך פסול כמו שכתוב בר”ן (ז’: בדפי הרי”ף ד”ה מתני’) שמעזיבה ועפר זה סכך פסול כי אינם גידולי קרקע.

אך בכל אופן לענין אילן יצא שהוא דומה לסכך כשר.

ויש רווח לפי א”ז בזה שהגמ’ אמרה (ב-ט’.) שמהפסוק חג הסוכות שבעת ימים ל-ה’ לומדים שעצי סוכה אסורים כל שבעה. ואילו ב-י”א: יש מימרא של רב דימי בשם ר’ יוחנן (שבסוף נדחית), ללמוד פסול מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ מהפס’ חג הסוכות תעשה לך (עיי”ש). ואם מהפס’ הראשון מתרבות גם דפנות בכלל, הרי שגם כאן צריך להיות כך. ויש לסייג שזה נכון לפי הרמב”ם ותוס’ (בביצה) שאוסרים דפנות סוכה, אך הרא”ש סובר שבאמת גם איסור עצי סוכה זה הולך רק על הסכך.

ויש לעיין לפי א”ז מדוע דפנות מחוברות כשרות, והרי שייך שם הפסול של תעשה ולא מן העשוי.

ויש לומר שלא משכחת לה, כי תמיד סוף העשיה, שהיא הנחת הסכך, תעשה בהכשר. ואם הביא את הדפנות מתחת הסכך – הרי שעשה מעשה ולא הוי מן העשוי. וצל”ע בזה, מה הדין בציצית ששתי הכנפות הראשונות שלה נעשו באופן שקודם הטיל פתיל אחד ארוך, וקשר, ורק אח”כ קצץ, אך הסוף נעשה בהכשר. כי לפי מש”כ כאן בא”ז יצא שכשר.

וגם יצא מזה שיועיל לפי דעתו לתקן סכך שעשוי בפסול של תומ”ה ע”י שיחבר לו דפנות, אם הסכך קדם לדפנות, או לפחות שינענע את הדפנות באופן המועיל לענין תעשה ולא מן העשוי.

וצ”ע על או”ז, שכתוב בגמ’ ב-י”א: “מכאן אמרו הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן פסולה היכי דמי אילימא בשלא קצצן מאי איריא משום תעשה ולא מן העשוי תיפוק ליה דמחוברין נינהו”. ולפי דברינו באו”ז יש כאן פלא, שהגמ’ רוצה שהתנא ישבוק פסולא דאו’ של תומ”ה, וינקוט פסולא דרבנן של מחובר.

ותירץ הרב שלום סולטן שכתוב הדלה עליה את הגפן, וא”כ הרי שעשה מעשה בגפן, ותו לא הוי תעשה ולא מן העשוי דאורייתא, כי לפי או”ז זה מועיל במחובר מדאו’. אלא שאחר שחכמים פסלו מחובר מדבריהם, יוצא שמי שעשה מעשה במחובר לא השלים את העשיה המחייבת מדרבנן. ויוצא שמש”כ כאן בברייתא תומ”ה זה מדרבנן, בעקבות פסול מחובר. וא”כ הגמ’ א”ש, שאומרת שהיה צריך התנא לנקוט את הפסול דרבנן המקורי של מחובר, ולא את הפסול דרבנן שהוא פועל יוצא בלבד.

אך באמת הקושיה הזו מעיקרא לא מוכרחת, כי או”ז הרי אומר את דבריו בירושלמי, ורק לפי הירושלמי נזקקנו לומר שפסול מחובר הוא דרבנן, ולפי הבבלי ייתכן שהוא דאורייתא [אם כי גם לא מוכרח הפוך, ואפשר לפרש גם בבבלי שפסול מחובר דרבנן, מכח הדקדוק שכתבתי לעיל מזה הכלל של הסיפא שעליו הולך הלימוד בגמ’, גם בלי ההכרח של הקושיה מסוכה שבין האילנות].

ובדף ט”ז. לגבי החוטט בגדיש כתוב בגמ’ שאם יש חלל טפח שנעשה לצל יכול לחטוט עד גובה י’ וכשר. וכתב שם רש”י וז”ל: “וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד שמגביה את החלל לשיעור גובה עשרה אין זו עשייתו שהרי אינו מתקן אלא הדפנות ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי והרי היא כסוכה שפחותה מעשרה וחקק בה והשלימה לעשרה”. וא”כ יוצא לכאורה שההכשר של רב הונא על חלל טפח תלוי בכך שנגיד שאין פסול של תולמ”ה בדפנות, ולפי או”ז ז”א.

והיה אפשר לומר שלא קשה, ובאמת הירושלמי חולק בזה על הבבלי, וא”ז מדבר דווקא לפי הירושלמי.

אך עיין בירושלמי שם ובמפרשים, שאומרים שהירושלמי סובר את ההכשר הזה כעיקרון, אלא שזה נרמז שם בירושלמי במילים קצרות, עיי”ש. וא”כ הדרא קושיה לדוכתא.

וקשה לומר שבטפח העשוי כבר יש גם התחלה של דפנות. כי בשלמא התחלה של סכך יש מצד שאהל הוא בגובה טפח, אך אין דופן בגובה טפח. והדופן של האהל גופא איננה דופן כי אהל לא זוקק כלל דפנות.

וי”ל שיש חילוק גדול בין דפנות לבין סכך. כי לכאו’ לא ברור איזה חסרון יש בכך שאדם יבנה דפנות או סכך ע”י חטיטה של מה שמסביב. סוף סוף זו דרך טובה ליצור דפנות, ולמה לא חשיב עשיה. ואין להקשות מחק תוכות (עיין בסי’ ל”ב) כי שם זה מצד גזה”כ של וכתב ולא וחקק, ומשמע שהכוונה שחסר בדרך כתיבה, אך לא שלא חשיב שהוא עשה את האות. וכן מוכח במש’ בדף ט”ו. שנוטל אחת מבינתיים מועיל להכשיר גם את האחרות שלא נטל מצד פסול של תולמ”ה, והדברים ק”ו, שאם שם חשיב שעושה את הנשארות, כ”ש כאן שיצר את הדפנות והסכך.

ונראה שהפשט הוא שאף שנחשב שעושה באמת את הדפנות והסכך, מ”מ חסר בסכך מצד שסכך זה לא רק חפץ כמו דפנות, אלא הוא צריך לסכך. ובכלל הפס’ של תולמ”ה מונח שצריך לעשות סכך המסכך. ואת פעולת הסיכוך באמת א”א לומר שהאדם שחטט יצר, כיוון שהוא יצר את החלל וממילא נשאר סכך למעלה. וזו פעולה הפוכה מליצור סיכוך, שהיא לקחת סכך ולסכך על גבי חלל. אך כל זה בסכך, ובדפנות אין את התנאי הזה, ולכן שם סגי בהכי, ולא צריך התחלה של דופן.

ויש להעיר שהא”ז עצמו מפרש כאן כרש”י, אך זו לא קושיה כי הוא אומר את דבריו דווקא בדעת הירושלמי, ובבבלי לא, כנ”ל.

ובאמת לפי רש”י ודעימיה צ”ע מאי שנא מהמש’ בדף ט”ו שרואים שם שמספיק לתקן חלק, וגם הנשאר נחשב שנעשה בו מעשה. ואין לומר שלפי דעתם צריך לעשות מעשה רק בחלק מהסכך ונחשב שעושה בהכל. גם כי הגבול לא ברור, ואין שם אפילו רוב. וגם כי מוכח מהמש’ ב-י”א. שהגם שסיכך על גבי המחובר שם, כתוב בגמ’ שאחרי שקצץ צריך לנענע את מה שקצץ, אז רואים שלא מספיק שעשה מעשה בחלק מהסכך.

ובדף י”ז. כתוב במשנה: “בית שנפחת וסיכך על גביו אם יש מן הכותל לסיכוך ארבע אמות פסולה וכן חצר שהיא מוקפת אכסדרה סוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו אם יש תחתיו ארבעה אמות פסולה”. ובגמרא מתבאר שעד ארבע אמות נחשב לדופן עקומה ולכן כשר.

וקשה מהסיפא, לפי הירושלמי לפי או”ז איך ייתכן שהדפנות תעשנה מדבר שאסור לסכך בו. כי בשלמא הרישא לא קשה, ששם זה רק בעיה של תומ”ה, וכבר בארנו שזה נפתר בכך שבסוף הסוכה יש עשיה ולא מן העשוי (בסכך). אך הסיפא קשה. וצ”ל שגם כאן מיירי דווקא בדברים שאסורים בסיכוך דווקא מדרבנן, כמו מחובר.

אך עדין יש לעיין בזה, כי אם כן במה עוסקת ההלכה למשה מסיני של דופן עקומה לפי הירושלמי לפי א”ז. אם בפסול דאורייתא – א”א לומר כך לפי א”ז כנ”ל, ואם בפסול דרבנן, מה שייך שהלל”מ תדבר על זה.

ונראה לחדש מכח זה שהירושלמי חולק על הבבלי, שבבבלי כתוב בדף ו’: שדופן עקומה זה הלל”מ. והירושלמי סובר שאין כזו הלכה. אלא סכך פסול פוסל דווקא בד’ אמות, בין מן הצד ובין באמצע, כמו לפי חד מאן דאמר בבבלי. ורק גזרו מדרבנן לפסול ב-ד”ט באמצע, ומן הצד השאירו על הדאורייתא, מכח הסברא של דופן עקומה. דייקא נמי שבירושלמי כתוב “שהיא נראית כדופן עקומה”, וזו לשון של דרבנן [וכל זה לפי מי שאומר דופן עקומה בירושלמי, ויש מי שאומר שם שפסול רק ב-ד”א, כמו המחלוקת בבבלי].