א. בשיטת הרי”ף

עיין ברי”ף שכתב שהפסול בקינופות הוא שנעשו כסוכה בתוך סוכה. ואם מתכוון כרש”י, שזה מצד אוהל המפסיק (עיין בסימן הקודם) קשה הלשון, למה נקט כסוכה בתוך סוכה, ולא כאהל המפסיק בתוך הסכה, שזו הלשון בדף כ’: לגבי מיטה. וכן כותב אותו דבר לגבי הפסול של הישן תחת המיטה, שזה כסוכה בתוך סוכה.

וכך הבינו אותו הראשונים (בעה”מ, מלחמות ור”ן) בריש פרק ב’; שהפסול בקינופות הוא משום שני סככים, ולכן כתב סוכה בתוך סוכה. ואף שכתב סוכה בתוך סוכה ולא תחת סוכה, י”ל שרק בגלל ההבדל המציאותי נקט כך, שהקינופות הם בתוך הסוכה ולא רק תחתיה. ואמרנו בסימן הקודם באות ד’ ראיה לרש”י מהגמ’ לקמן בסוגיה, שהגמ’ אומרת שלפי שמואל א”א לומר שקינופות זה מצד הפסול של שני סככים, כי צריך לפיו עשרה, ומתרצת מצד אוהל. אז רואים שהפסול של אוהל הוא גם כאשר אין שם סכך. ונראה שהרי”ף יסביר שהקושיה היתה איך אתה פוסל בתוך י’, והרי אתה בא מצד שני סככים, ושמואל אומר ששני סככים זה דווקא כשיש ביניהם י’, וא”כ הוא הדין שבסכך התחתון צריך להיות י’. ומתרצת הגמ’ שז”א, אלא שכדי להחשב סכך שפוסל מספיק שיהיה דומה לאהל, כלומר אפ’ בפחות מעשרה. ומה ששמואל אמר י’ זה דוקא בסוכה תחת סוכה, ששם הפסול לדעתו זה דווקא בסוכה תחת סוכה כשרה, ולכן צריך י’ כי הכשר סוכה ב-י’ דוקא. אך בסכך פסול א”צ דווקא גובה י’, ומסתבר שלפי”ז גם בסכך פסול למעלה מהסוכה א”צ הפרש של י’, וכדעת הרא”ש ולא כרי”ץ גיאת. אלא שלפי”ז יצא לכאורה שלפי הרי”ף ההפרש בין סכך פסול לכשר כדי לפסול מצד שני סככים צריך להיות לא פחות מטפח, כדי שיחשב אוהל. וזה דלא כמ”ב ב-תרכ”ז, י”ד.

ועיין במלחמות שבאר שלפי הרי”ף אין מושג של אהל המפסיק, אלא רק סוכה שמבטלת סוכה, ולכן צריך דווקא גובה י”ט, כמו בסוכה שעל סוכה. והר”ן הקשה שא”כ בקינופות גם כן ייפסל רק בגובה י’, וז”א, כי הרי”ף עצמו פוסק את דברי הגמרא שקינופות פוסל גם בלי י’.

ויש ליישב את הרי”ף, שבאמת הפסול הוא רק מצד שני סככים, אלא שכדי שסכך יפסול סכך אחר, צריך להיות שיהיה שווה לו במדרגת חשיבות סיכוכו. וחשיבות סיכוך נמדדת או בגובה י’, שסתם סיכוך זהו גובהו, כמש”כ בגמ’ בדף ד’, או בקביעותו. וא”כ אם יש גובה עשרה יש מעלה מצד זה, וכל דבר נחשב סכך כה”ג. ואם יש קביעות כמו בקינופות חשיב סכך גם בפחות מזה, ומבטל את הסכך העליון. וכן במיטה בגלל שלגבה עשויה, יש לה חסרון בכך אפ’ אם היא קבועה, אך אם היא גובה י’ זה חוזר ונותן לה חשיבות של סכך. וזה לא כמלחמות שאמר שהדין של אהלים בתוך סוכה נלמד דווקא מסוכה תחת סוכה, כי אם כן תחזור הקושיה מקינופות, כי סכך של סוכה קבוע לא פחות מקינופות. אלא זו סברא של חז”ל, שבכה”ג דיברה גזה”כ. וסוכה על גבי סוכה ששם זה סכך כשר צריך דווקא גובה י’, ואחרת הכל נחשב סכך אחד כשר, וחז”ל סברו שאין טעם לומר את הגזה”כ על סתם שני סככים כשרים (לפי שמואל).

ואת דעת ר’ יהודה שהבאנו לעיל כמקור לרש”י, יכול לתרץ שרבנן חולקים עליו כתוס’ שם, מצד שני סככים. אך כדי שלא לומר שר’ יחלוק על הפס’ של שני סככים, מוטב לומר לפי הרי”ף שגם לר’ יהודה בכלל אין פסול של לשבת תחת אהל בתוך סוכה, והפסול הוא רק משום שני סככים. ומה שהגמ’ אומרת שם שלר’ יהודה מותר כי זה עשוי לגבה או שלא אתי אהל עראי ומבטל קבע – הכל מכוון לענין של שני סככים, על דרך ההסבר שאמרנו בקינופות, ורק לפי ר’ יהודה זה יותר קיצוני, שלא כל סכך גבוה מ-י’ נכנס לגזה”כ הזו, אלא דווקא סיכוך שעשוי לתחתיו ולא לגביו, או סיכוך של קבע (לפי כל תירוץ שם).

ב. שיטת ר”ת

דעת ר”ת (כמו שמובא בתוס’, בצירוף עם מה שהר”ן מביא בשמו) היא שסדין הפרוס מפני הנשר או החמה לא פוסל אם יש סכך כשר שצילתו מרובה מחמתו. והמש’ מיירי דווקא באופן שלולא הסדין הפסול לא היה הסכך הכשר מתקיים. מפני החמה זה שהשמש לא תייבש את הסכך עד שינשור, ומפני הנשר – שהסדין מחזיק את העלים שלא יפלו מהסכך הכשר. אכן, יש אופן שפסול הגם שיש סכך כשר, והוא אם הסכך הפסול קדם, ובזה מיירי הפס’ שממעט סוכה שתחת אילן או בית [ואם יש בתחתון חמתו מרובה מצילתו גם כן פסול כמובן, אך בזה א”צ להגיע לפס’ של סוכה תחת סוכה, וזה פסול סתם מצד שהסכך לא כשר]. ור”ת מוכיח את ההיתר שלו מהמשנה ב-י”א – “הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבה פסולה”, ומשמע שאם הסיכוך קדם כשרה (ובמשנה ב-י’. הסכך הכשר קדם כמו שכתוב “פרס עליה סדין”).

כלומר לפי ר”ת אין אפשרות לפסול סכך כשר שקיים כבר, והפסולים בסכך זה רק באופן שהסכך עצמו פסול, או שפסול קדם. וניתן לצמצם את ההגדרה לפי ר”ת שהפסלות היא שהסכך הפסול יוצר את הצל במקום של הסוכה (כי אם כבר יש צל ע”י דבר אחד, לא אכפת לנו מהשני שנוסף אח”כ, ולא משנה אם הפסול קדם או הכשר). ואם יעשה סוכה בתוך מקום שיש לו גג נפתח יוכל אחרי שפתחו ועשה את הסוכה – לסגור את הגג.

ויוצא לפי ר”ת שלפסול של תחת האילן או בית, ולזה של סדין מפני חמה או נשר יש צד שווה, והוא שאסור שהסכך הפסול יהיה זה שיוצר את הצל כאן. וזה דלא כרש”י שהגדיר את הפסול של תחת אילן או בית כפסול של שני סככים, וכן כתב רש”י על נויי סוכה. ולפי ר”ת זו לא הגדרה מספיקה, ושני סככים זה הגדרת הפסול רק בסוכה תחת סוכה, ולא בבית ואילן, ששם תלוי במי הגיע קודם, ואם הכשר קדם אין בעיה של שני סככים [וקצת משונה, שיוצא שהגזה”כ מצד שני סככים מיירי דווקא בסכך כשר ולא בסכך פסול]. ולפי ר”ת סדין שעשוי לנויי סוכה שרחוק ד’ טפ’, שנתלה אחרי שקדמה הסוכה, לא יכול להיפסל משום שני סככים. וכן קינוף או מיטה לא יכולים להיפסל מטעם זה. וכנראה יסביר כרש”י על קינוף, שהפסול הוא שיושב באוהל ולא בסוכה, ויסביר כך גם לגבי נויי סוכה.

אלא שקשה על ר”ת מנין למדו חז”ל את הכלל הזה, אם הפסוק של ‘בסכת’ עוסק רק בסככים כשרים, וההגדרה של מגרנך ומיקבך לא מיירי כלל באם יש גם סכך פסול וגם כשר, והיה ניתן לומר שגם אם הפסול קדם, כל שעשה גם כשר מהני.

וי”ל שלפי ר”ת הלימוד מתחלק לשני חלקים. מתחילה הגמרא מדייקת בסוכות תשבו ולא בסוכה שתחת אילן או בית, וזה נלמד מעצם המשמעות של בסוכות. ואין לומר שכאן חידשה תורה את סוג הסכך המכשיר כי לזה יש פס’ אחר מגרנך ומיקבך, שכולל גם פסול של מחובר (ועוד תנאים). ועוד, שאין במשמעות הכתוב למעט דווקא מחובר. אלא זה הולך על המיקום, שצריך לשבת בסוכה כשרה בלבד, ולא תחת דבר פסול שמסוכך יחד עם הסוכה. ומלשון יחיד של הכתיב ‘בסכת’ לומדים למעט סוכה שתחת סוכה. ואף שהגמ’ מביאה את שני הלימודים יחד כבר מתחילה, היא נסמכת על ההמשך שמסבירים שבנוי על הלשון יחיד. וצ”ל לפי זה שמה שהגמ’ שואלת “אדרבה בסוכות תרתי משמע”, מכוון להקשות דווקא על הפרט של סוכה שתחת סוכה. וממשמעות עצם הפס’ למדו חז”ל למעט דווקא באם קדמה הסוכה או הבית, כי הסברא נותנת לא כרש”י, אלא שאם יש גם כשר וגם פסול מהני, כי יש מאה אחוז לכל אחד. והפס’ שפוסל מיירי מסתמא שקדם האילן, כי יותר מצוי שיבנה סוכה תחת אילן מאשר שיביא את המחובר מעל סוכתו, וכל שכן שלא מצוי שיבנה בית מעל סוכתו. ולכן אמרו חז”ל שאין לך בו אלא חידושו ופסול דווקא בקדם הסכך הפסול.

ג. שיטת הר”ן

והר”ן (וכן דעת הריב”א שמביא הרא”ש, וכן פוסק השו”ע) סובר שסכך פסול שמעל הסוכה פוסל אפ’ אם הוא חמתו מרובה והוא מעל סכך כשר שצילתו מרובה, כל שהמציאות היא שאם נוריד את החלק שבכשר שהוא כנגד הפסול יישאר הכשר חמתו מרובה. ומה שהגמ’ אומרת שיש תקנה בשחבטן זה מצד שאם חבטן כבר אין שני סככים, ואז חוזרים לדון לפי ההגדרות הרגילות שמיעוט לא מבטל את הרוב. ואם יש סכך שלם פסול וחבטו אפ’ על סכך כשר שלם לא יועיל, וגם בלי גזה”כ של שני סככים, כי יש מאה אחוז לפסול, וצריך שיהיה הכשר סכך בלי פסול (כרש”י בנקודה האחרונה).

ויוצא לפי הר”ן שהנקודה בגזה”כ של ‘בסכת’ היא לחדש שכל שיש סכך פסול, מה שתחתיו נחשב כאילו אינו. והגמ’ שהקשתה הא קא מצטרף סכך פסול עם כשר לפי הר”ן לא עוברת להקשות קושיה שלא קשורה לדין שני סככים, כמו לפי רש”י, כי לר”ן כל הזמן מדובר שיש סכך שלם כשר למטה. אלא השאלה היא איך פתרת את הבעיה הזו עצמה של שני סככים, והרי סו”ס יש כאן סכך פסול מעל כשר. והלשון “מצטרף” שאמרה הגמ’ היא כמובן דוחק לפי הר”ן, אך אולי יש לבארה שמצטרף הפסול עם הכשר ליצור את הצל תחתיו, וכה”ג גזרה תורה להתייחס כאילו הצל נוצר מהפסול בלבד.

ועיין במהרש”א שהקשה (בשם מישהו אחר) על ריב”א ור”ן בשביל מה צריך את הפס’ בסכת, אחר שיש בין כה וכה פסול של סוכה תחת האילן מצד מה שכתבו, שאם יש צל פסול הוא מבטל את הצל הכשר.

ולדברינו אין קושיה כלל, כיוון שזה גופא החידוש של הגזה”כ, ואין כאן שני דברים שונים.

ד. שיטת הרא”ש

ועיין ברא”ש בסי’ ט”ז שמעתיק בדיוק כמו תוס’ בשם ר”ת והגאונים, על מפני הנשר ומפני החמה. ונמצא שמסכים ששני סככים, פסול וכשר, מהני.

והפלא, שבסי’ י”ח כתב וז”ל: “ויש לומר דדוקא בנויי סוכה הוא דמכשיר הפלגת ד’ כיון דלנוי עבידי גבי סוכה בטילי אבל סכך פסול דלא עביד לנוי אפי’ סמוך לסכך הכשר פסולה דהא דאמרינן גבי סדין לנאותה כשרה מיירי שאין מופלג ארבעה אליביה דרב חסדא ורבה בר רב הונא ואפילו הכי מפני נשר פסולה”.

ומזה יוצא הפוך מר”ת, כי רואים שמפני הנשר פוסל הגם שיש סכך שלם כשר (וגם במופלג באופן שא”צ שהסדין יעמיד את הסכך).

ובק”נ שם (אות כ’) הקשה מה הראיה של הרא”ש ממפני הנשר, והרי שם מיירי שלולא הסדין אין סכך כשר, כנ”ל. ותירץ שעכ”פ רואים משם שסדין הפרוס מפני הנשר הוא סכך פסול. ודבריו אינם מובנים כלל, וכי לזו צריך ראיה, שסדין הוא סכך פסול.

ונראה שכוונת הרא”ש לחלק בין סכך אחד לשני סככים. שבסכך אחד המורכב מכשר ופסול הסברא נותנת שאם יש שיעור הכשר בכשר, לא יקלקל הפסול. ובנקודה זו צ”ל שהרא”ש סובר כר”ת לגמרי, היינו שמשנה איזה סכך הגיע קודם, כדי לבאר לפיו את המשנה של הדלה עליה את הגפן. כי אם לא נגיד שמסכים לר”ת בזה לגמרי, לא מובן למה פסול באם קדם הסכך הפסול. אע”כ שמודה לחילוק הזה בסכך אחד המורכב מפסול וכשר. אך בשני סככים פסול מהפס’ של ‘בסכת’. וגם ר”ת מודה שהפס’ הזה פוסל, אלא שלפי ר”ת פוסל דוקא באם הפסול הגיע פני הכשר. ולפי הרא”ש גם בהגיע הפסול אחרי הכשר פוסל, כי הוא מגדיר את הגזה”כ כרש”י, שכל היכא שיש שני סככים פסול, ולא משנה מי הגיע קודם. ונמצא שבמה שתלוי בסברא, בסכך אחד המורכב מפסול וכשר – מודה להגיון של ר”ת, שמפרש כך את המשנה של הדלה את הגפן. אך במה שנוגע לגזה”כ מסכים לרש”י [ובדברינו אלה נדחים גם דברי ק”נ באות ע’ בסי’ י”ד, עיי”ש, ואת קושייתו שם יש ליישב שהרא”ש לא רצה להאריך בקושיה ותירוץ שאינם נזקקים לדיון שלו אליבא דהלכתא].

ובסכך פסול א”צ ד”ט כדי לפסול, וכל היכא שחשיב שני סככים פסול. וייתכן שכל שהוא בתוך ג”ט הוי לבוד וחשיב סכך אחד. אך לא נראה כך, גם מסתימת הרא”ש, וגם מזה שרב הונא סובר שכל שמרוחק טפח הוי שני סככים גם בסככים כשרים, ואם לפי הרא”ש סכך פסול מתנהג שונה מכשר, יש למעט במחלוקת עם רב הונא ולומר שלא שייך כאן דין לבוד, והולכים לפי מה שנראה שני סככים. אך פחות מטפח עכ”פ לא מסתבר שייחשב לשני סככים כי מה שמסוכך על פחות מטפח לא חשיב אהל כלל. ואולי לא מוכרח, אך זה דחוק אם נגיד שכחוט השערה מבדיל בין הסככים, כי דרכו של סיכוך להיות מורכב מחלקים רבים (לפחות בסכך כשר) וזה לא עשוי בצורה מדוייקת כ”כ. אך במ”ב (תרכ”ז, י”ד) הביא בשם פוסקים שאפילו בפחות מטפח חשיב שני סככים. ועיין מש”כ לעיל באות א’ בדעת הרי”ף בנקודה זו, שיוצא לכאו’ לפיו שדוקא בגבוה טפח שייך הפסול, והרא”ש שמעתיק כרי”ף בסוגיות האלה לכאורה גם כן יסבור כך לכאורה.

והנה הרא”ש כתב שהחילוק בנקודה זו בין נויי סוכה לבין סכך פסול הוא שנויי סוכה בטלים לסוכה וסכך פסול סתם לא. וקשה, שהוא עצמו בסימן ט”ז העתיק קושיית תוס’ על רש”י לגבי מפני הנשר, מה החילוק בין לנאותה לבין מפני הנשר. ורש”י שם נשמר מקושיה זו, וכתב שדבר שלא עשוי לסיכוך לא פוסל מצד סכך פסול. ובאמת שסברא זו של רש”י לא חייבת להתקבל אצל תוס’, שהיא ודאי לא מוכרחת. אך הר”ן כתב בשם אחרים (בד”ה ומהא) שבגד ששטוח על גבי סוכה פוסל את הסוכה הגם שלא עשוי לסיכוך, מפני שהוא לא בטל אליה כמו דבר שעשוי לנוי. וא”כ יוצא שמחלקים בין לנאותה לבין מפני הנשר שדבר שעשוי לייפות דבר אחר בטל אליו. ואם הרא”ש כותב בעצמו כאן את החילוק הזה, למה לא הסביר כך כדי לתרץ את רש”י.

ונראה לומר שגם הרא”ש, וגם רש”י עצמו, שלא כתב חילוק זה כדי להסביר את ההבדל בין לנאותה למפני הנשר, סוברים שלא שייך כאן לומר ביטול של טפל ועיקר. ביטול של טפל ועיקר אומר שהטפל לצורך הענין הוא כמי שאינו. אך כאן מצד הסיכוך הנוי לא בטל, וייתכן שהוא אף יותר משמעותי מהסיכוך הכשר. אך לגבי שני סככים סובר הרא”ש ששם כן שייך ביטול, כיוון ששם א”צ לומר שהנוי כמי שאינו, אלא מספיק לומר שהוא מאוחד עם הכשר. וזו סברא פשוטה, להסתכל על סיכוך שבא ליפות דבר אחר ככללות אחד, כסכך אחד, ולא כשני סככים. ואחרי שזה סכך אחד, לפי הרא”ש כבר לא נפסל אפ’ אם עשוי לסיכוך, כי יש מאה אחוז מהכשר. ורש”י לא צריך להסביר כרא”ש את הסיבה שנויי סוכה לא פוסלים בתוך ד’, כי רש”י כותב בד”ה אבל לנאותה כרי”ץ גיאת שהרא”ש מתווכח איתו, כלומר שגם בסכך פסול הפסול הוא לפי השיעורים שנתנו לסכך כשר. וא”כ אין כאן סכך פסול כי לא נעשה לסיכוך, לפי רש”י. ואין כאן בעיה של שני סככים לפי רב חסדא שהוא המרא דמימרא כאן, כי לשיטתו שני סככים זה רק ברחוקים ד”ט.