א. בדברי הר”ן ורע”א

כתב הר”ן (ט’., בדיבור שמתחיל בעמוד הקודם) שלא אומרים דופן עקומה ולבוד כי הדדי, כלומר אי אפשר להסתמך על שתי הלכתות יחד כדי להכשיר את הסוכה. וכן כתב הריטב”א בדף ד’, שלא אומרים גוד אסיק ולבוד יחד.

ודעת רע”א (בשו”ת סי’ י”ב) שכוונת הר”ן (וייתכן שה”ה הריטב”א) איננה שאי אפשר אף פעם לומר שתי הלכות יחד, אלא רק אם אחת ההלכתות בנויה על השניה א”א לומר. למשל, אם כדי לומר לבוד חייבים לעבוד דרך דופן עקומה לא נגיד את שתיהן יחד. וכך זה למ”ד שלא אומרים לבוד באמצע, שאז מתחילה חייבים לומר דופן עקומה, כדי להגדיר את המקום בסכך עד ד”א כסוף הדופן ותחילת הסכך, ורק אז לומר לבוד.

ורע”א אומר שמוכח שהטור ושו”ע לא סוברים כר”ן, שכן ב-תר”ל, ט’ כתוב שאומרים גם גוד אסיק וגם לבוד. שם מיירי במחיצה בגובה י’, שלא מכוונת בדיוק כנגד הסכך, אך היא בתוך ג’.

ויש לדחות לכאורה, שאין צריך שם לשתי הלכות כלל, וסגי שם בלבוד. כי אין צורך בגוד במחיצות סוכה, ומספיק שיש גובה עשרה, שהרי אין צריך שהמחיצה תגיע לסכך. ורק בנידון של הריטב”א הנ”ל היה צריך, כי הריטב”א מיירי במחיצות של עמוד שאינן ניכרות, ושם ללא גוד אסיק אין מחיצה חשובה לענין סוכה.

ורע”א שכן דן זאת כשתי הלכות כנראה סבר שאף שאין צריך גוד אסיק בד”כ במחיצות הניכרות, מ”מ כדי לומר לבוד ע”כ לומר קודם גוד, כי אל”כ א”א לומר לבוד, כי לאיפה נמשוך את הסכך. צריך איזה מקום מסויים שאפשר להגיע אליו עם הלבוד, ולהגיע אל מחיצה דמיונית לא מספיק ללא שנשתמש בהלכה של גוד, שמתירה לנו לראות את המחיצה הקיימת כמגיעה למעלה.

ועיין ברא”ש (פ”ב סי’ ב’) שדן האם רב חולק על שמואל בענין קנה עולה קנה יורד או לא. ובדעת הרי”ף מעלה שחולקים, והלכה כרב שפוסל כה”ג אפילו תוך ג”ט (עיי”ש בסוגיה).

וצריך לומר סברא בדבר, מדוע יחלוק רב על דין לבוד כאן.

והיה נראה לומר בזה שכאן אין לבוד רגיל, כי אין לאיפה למשוך את הלבוד (על דרך הנ”ל), כי גם אם נדמה את הקנה העולה כנמצא מתחת, הוא לא יפגע ויתחבר לכלום, אלא רק שאם נדמה אותו במקום שרירותי באויר, יצא לנו דמיון של סכך כשר זה בצד זה. ומי אומר שכה”ג מותר לנו לדמיין את הסכך העולה כנעצר דוקא באופן שיצא הכשר סוכה.

וזה לכאורה כסברת רע”א לפי מה שבארנו. אלא שפוסקים שם כשמואל, שחולק על רב ואומר כה”ג לבוד, ואם כן נפל פיתא בבירא, ואדרבא נוכיח משמואל דלא כרע”א.

וייתכן שרע”א יחלק בין הלבודים, שבמקרה של שמואל קיל טפי, כי אף שלא פוגע ונוגע בשום חפץ, מ”מ הדימוי של הקנה כמסודר בצד קנים אחרים הוא סוג של הגעה זה לזה. אך אצלנו ללא הגוד אין בכלל לאיפה להגיע.

ב. הערה בדברי המ”ב

והפלא, שהמ”ב (תר”ל, ל”א) הביא את הריטב”א שאומר שלא אומרים שתי הלכתות (לגבי גוד ולבוד), ובס”ק מ”ג, על הדין הנ”ל של סעיף ט’ בשו”ע, אומר שצריך לומר שם גוד אסיק. אז יוצא שהוא לא סובר כמו שתרצנו אנו, שלא צריך שם שתי הלכתות, אלא סובר כרע”א שיש שם שתי הלכתות, ועם זאת הביא את הריטב”א. אז לפיו הדין של הריטב”א חולק על סעיף ט’, והוא מעתיק אותו בלי לציין שזו סתירה. וצ”ע.

ג. בשיטת הריטב”א

הריטב”א (בדף ד’) כתב שלא אומרים שתי הלכתות, בגוד ולבוד, כנ”ל. ובדף ט”ז: כותב שאומרים לבוד עם גוד אסיק ביחד, שצריך לבוד למחיצת שבעה ועוד משהו עד הקרקע, ואחרי שיש מחיצה אומרים גוד אסיק עד הסכך. ואת הריטב”א הזה המ”ב מביא כמקור לגוד אסיק בסעיף ט’, כנ”ל. אך יוצאת סתירה בריטב”א, כי בשלמא את הדין עצמו של סע’ ט’ הוא לא אמר ויכול לחלוק עליו, כמו שאמרנו שאם צריך גוד שם הרי שזה לא מסתדר עם הריטב”א. אך בתוך דבריו עצמו יש סתירה.

ויש ליישב, שהריטב”א לא התכוון לומר דבר כללי כמו הר”ן שלא אומרים שתי הלכתות. אלא רק לומר כלל בהלכות לבוד, שאומרים אותו רק לדבר ממשי, כמו שאמרנו לעיל בדעת רע”א, אך יותר קיצוני – שאפילו גוד לא יעזור, כי סו”ס זו מחיצה דמיונית, ואין כה”ג לבוד. מה שאין כן בדף ט”ז: שם הלבוד עומד בפנ”ע מהמחיצה עד הקרקע ולא נזקקים ללבוד לדבר לא ממשי.