המשנה (ט’:) מציינת פסול של סוכה תחת אילן או בית, ופסול של סוכה תחת סוכה. כמו כן בדף י’. המשנה פוסלת בסדין הפרוס מפני הנשר או מפני החמה, וכן באופן שישן תחת קינוף. ובהמשך יש גם פסול של הישן תחת המיטה (בתחילת הפרק הבא). ובענין סדין הפרוס לשם נוי הגמרא אומרת שכשר (עד ארבעה לכו”ע).

רבא אומר שאילן שחמתו מרובה מצילתו לא פוסל את הסוכה. והגמ’ שואלת והא קא מצטרף סכך פסול עם כשר, ועונה בשחבטן.

ויש לדון מהו האופן הפוסל בדיוק באילן, ומהו טעם הפסול בסדין מפני הנשר ובקינוף.

א. שיטת רש”י בצירוף סכך כשר עם פסול

 ושיטת רש”י שאם הסכך הכשר צילתו מרובה מחמתו, האילן שמעליו לא יפסול אם חמתו מרובה מצילתו, אפילו אם לא חבטן. והגמ’ נצרכת לחבטן דווקא באופן שהמעט צל של האילן גורם את ההכשר לסכך הכשר, להפוך אותו לצילתו מרובה. ועל זה הגמ’ שואלת איך ייתכן שהפסול ישלים את הכשר, ומתרצת בשחבטן, כלומר שהשפיל את ענפי האילן באופן שכעת הם מעורבים עם הסכך הכשר, והסכך הכשר מבטל את הפסול ברוב, וכעת, לאחר הביטול, כללות הסכך הוא צילתו מרובה.

ועיין בר”ן שהקשה שלא ייתכן שיהיה בכה”ג ביטול, שהרי ניתן למצוא את האיסור בכל שעה.

וי”ל שרש”י סובר שהענין בביטול ברוב איננו דוקא מצד שהדבר הבטל נעלם כלא היה. וראיה מדיינים שהם המקור של ביטול ברוב, שהדעה של הדיין היחיד שחלק על השנים ידועה וניכרת גם לאחר הפסק המשותף של שלשת הדיינים. אלא הענין הוא שאם לכללות התערובת יש בעיני בני אדם שם חדש, הולכים לפי רוב המרכיבים אותה. ובגלל שלפסק של בית הדין יש שם חדש שאין לכל דעה של דיין שייך בזה ביטול. ואף שבמציאות בד”כ כדי שיהיה באיסור והיתר שם חדש לתערובת זה קורה כאשר המבטל והמבוטל מתערבים באופן שאי אפשר לזהות כל אחד לחוד, מ”מ זה לא תנאי הכרחי. וכאן בעיני בני אדם הערבוב של הסככים יוצר שם חדש אע”פ שאפשר להבחין מנין מגיע הסכך הפסול.

ונראה לי לפי זה שרש”י יחלוק על הדין של הרמ”א (בסימן צ”ח, ד’ ביו”ד), שאם יכול להוציא חלב שהתערב בתבשיל ע”י נתינת מים צוננים בתוכו, והמים טבעם להציף את החלב, מחוייב לעשות כן. כי אע”פ שרש”י עצמו כתב במשנה בחולין צ”ו: שאם מכיר את האיסור מחוייב לזרוק אותו, וזה יוצא מפשט המשנה שם, בכל זאת מסתבר לפי דבריו כאן, שדווקא באופן שאין שם חדש על כללות התבשיל אמר כן. כי התבשיל כולל בשר, ומים ועוד דברים. אך חלב שלא ניכר כלל, ורק באמצעות טבע המים ניתן להפרידו, מסתבר שנחשב שם חדש. וסכך בכל אופן זה שם חדש כי שני הסככים משמשים יחד לעשות צל, ואין ביניהם חילוק בעיני בנ”א.

והר”ן ידחה את ההוכחה שאמרנו לרש”י מדיינים, שעכ”פ בתערובת עצמה, שהיא פסק הב”ד, לא ניכרת דעת כל דיין ודיין.

ב. סתירה בדברי רש”י, ויישוב

אלא שלא ברור כל כך שזו דעת רש”י. כי לקמן ב-י’. רש”י אומר שהו”א שסוכה כשרה תחת סוכה שסככה תוך כ’ לקרקע וחמתה (של העליונה) מרובה מצילתה תהיה פסולה, גזרה שמא יעשה את העליונה למעלה מ-כ’. ולכאורה לפי דברי רש”י אין בעיה, שלו יהיה אפילו סכך פסול ממש בעליונה, כל שבתחתונה יש סכך כשר, ובעליון חמתו מרובה מצילתו – כשר. ואפשר לומר שרש”י סובר שמיירי שהתחתון זקוק לעליון כדי ליצור צל מרובה, כמו שביאר בתחילת הסוגיה על אילן, וכך כתב חשק שלמה. אך עדין צ”ע, כי רש”י שם בד”ה מ”ד דתימא כותב וז”ל: “מהו דתימא ניגזר למיפסל תחתונה משום זמנין דקיימא עליונה למעלה דלא מסיק אדעתיה למיחש אתחתונה משום צירוף פסול עם כשר ומדחזי לעליון חמתה מרובה סבר כמאן דליתיה הוא ולא פסיל לתחתונה קא משמע לן דלא גזרינן הא אטו הא”.

ולפי דבריו אלו קשה ביותר, כי עצם זה שכותב לשון של פסול, שהעליון יפסול את התחתון, מראה שיש סכך כשר למטה, והעליון פוסל אותו. כי אם למטה אין סכך שלם, מספיק לומר שהעליון לא עוזר, ואז אין הכשר. ועוד, שאם למטה אין סכך שלם הרי שהעיקר חסר מן הספר, ואת עיקר הפסול רש”י לא ציין.

וזו קושיה גדולה בדברי רש”י, ומכח קושיה זו כתבו הג”מ (בפ”ה אות ע’) שרש”י חזר בו כאן מתחילת הסוגיה, וסובר באמת כריב”א (שמובא ברא”ש) וכר”ן. והוא דוחק גדול ביותר כמובן.

והפנ”י כתב שהאמת שרש”י סובר כמו שכתב בדף י’., ומה שכתב בתחילת הסוגיה שנראה לא כך, יש לבאר בכל זאת שכוונתו גם שם כך.

והוא דוחק גדול ביותר, שכן לשון הגמ’ על האילן שחמתו מרובה מצילתו – “הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר”. ולפי רש”י בתחילת הסוגיה הלשון מתבארת יפה, שבאמת הסכך הפסול מצטרף ומשלים את השיעור לסכך הכשר. ועל לשון זו הוסיף שם רש”י (בד”ה הא קא מצטרף): “ומהני צל האילן לצל הסכך להשלים צלתה של סוכה”. וא”כ לא ייתכנו דברי פנ”י, שכן גם אם רש”י לא היה מוסיף כלום על לשון הגמרא היינו מפרשים אותו כך כי הוא תמיד נצמד ללשון. וכל שכן שעוד הוסיף לבאר שהסכך הפסול משלים לכשר.

ולחומר הקושיה, וכדי לא להידחק בדוחק הגדול של הג”מ שרש”י חזר בו, נראה לדחוק את דבריו בדף י’ באופן שיתאימו עם דבריו המפורשים בתחילת הסוגיה.  והוא, שי”ל שמה שכתב דלא מסיק אדעתיה וכו’, אין הכוונה שלא יחשוב על הפסול שפוסל העליון את התחתון, אלא אדרבא, שלא יזכור את הצורך בעליון כדי להכשיר את התחתון, כי לא יזכור שאין בתחתון כשיעור הכשר בלי העליון. ומה שקרא לעליון פסול קראו כן על שם סופו, שגוזרים אטו מקרה שהוא פסול, כשהוא מעל כ’.

והסיפא של הדברים, שרש”י אומר שיחשוב שהעליון לא פוסל, הטעות של האדם לא תהיה באמת בנקודה זו, כי באמת הוא לא פוסל. ורק כוונת רש”י שיחשוב האדם בטעות שזה שאין כאן רוב צל בעליון, שזה ודאי פוסל את התחתון, מספיק. וז”א, כי האדם שכח שאין הכשר בתחתון, וא”כ הגם שאין פסול מצד העליון, א”א להכשיר, כי העליון לא יעזור להשלים.

ומודינא ודאי שאין זה פשט דברי רש”י, וכתבתי זאת רק לנסות ליישב שלא יסתור עצמו.

 

ג. פסול שני סככים וסכך אחד לפי רש”י

רש”י מגדיר (כבר במשנה, וגם אח”כ בכמה מקומות) את הפסול של סוכה תחת אילן כפסול של שני סככים. וזה לא מיירי באופן שיש בתחתון הכשר ובעליון חמתו מרובה, כמו שרואים ברש”י שרק אם הפסול משלים את ההכשר יש בעיה, כנ”ל (לפי דבריו בתחילת הסוגיה). וכן לא מיירי באופן שאין בסכך הכשר צל מרובה, וזקוק לפסול כדי להכשירו, כי בזה א”צ להגיע לבעיה של שני סככים, אלא עצם זה שהפסול גורם את ההכשר זו בעיה (וכ”ש אם בפסול יש צל מרובה). כמו שרואים מזה שהגמרא שאלה הא קא מצטרף סכך פסול בהדי כשר, על אף שרבא שם צייר שהעליון חמתו מרובה, ואמר שלכן לא דומה לפסול של בית. ויש לדחות זאת, שרבא קאי מלכתחילה על מה שהגמרא מגיעה בסוף שמיירי שחבטן, וא”כ ייתכן שכל שלא חבטן גם בחמתו של העליון מרובה עדין נחשב בכלל הבעיה של שני סככים. אך מכל מקום מסתבר יותר שאם העליון הוא חמתו מרובה שלא נקרא לו בשם סכך. וגם בד”ה הא קא מצטרף משמע ברש”י שלא צריך להגיע לפסול של שני סככים בגוונא הזו. וכן מוכח לפי כל הענין בגמרא שפעמים שעליונה כשרה ותחתונה וכו’, שרואים שם שסכך שחמתו מרובה לא חשיב סכך לענין הגזה”כ של שני סככים, וכך ברש”י כמה פעמים (ומ”מ אין נ”מ לכאורה בפרט הזה, כי בכל אופן פסול).

אלא הגזה”כ של שני סככים מיירי לפי רש”י באופן שיש בכל אחד מהם צל מרובה. שאע”פ שהתחתון כשר מצד עצמו וא”צ לעליון, פסול מגזה”כ.

ועדין יש לדון מה הדין באופן שהסככים צמודים זה לזה, האם שייך בזה בעיה של שני סככים. כי הנה הגמרא דנה במרחק בין הסוכה התחתונה לעליונה, אך לא דנה בסכך פסול. ועיין ברא”ש (בסימן י”ח) שמחלק ביניהם, ומביא בשם רי”ץ גיאת להשוות. ולפי סברת הרא”ש ייתכן לומר שהפסול נכון גם בצמודים זה לזה (והרא”ש עצמו מסיק כעין זה, אך עיין בדברינו בסימן הבא בעז”ה חילוק בזה בדעת הרא”ש) [וי”ל שהחקירה כאן היא האם לפי שמואל ההפרש בין הסככים הוא רק כדי להבדיל ביניהם או שללא זה לא קרוי סיכוך, שאז זה נכון גם בפסול ולא רק בכשר. ועיין מש”כ לקמן בסוף אות ד’].

אך רש”י (בדף י’. בד”ה אבל לנאותה) כותב מפורש כרי”ץ גיאת, שמה שהגמרא דנה לגבי ההפרש שבין הסוכות נכון לא רק בסככים כשרים, אלא גם בסככים פסולים. כלומר, לכל הפחות צריך הפרש טפח כדי לפסול, אפ’ לדעה הכי מחמירה (רב הונא, שאומר שצריך רק טפח כדין אוהל).

אלא שאע”פ שלא שייכת לפי רש”י בכה”ג בעיה של שני סככים, בכל זאת הוא פוסל במשנה בדף י’ סדין מפני הנשר או החמה, על אף שיש שם לשיטתו גם סיכוך שלם. והטעם, צריך לומר שיש מאה אחוז לכל סכך, וחשיב שיושב גם תחת סכך כשר וגם תחת סכך פסול, ורש”י סובר שכה”ג פסול (וכן דעת הר”ן ב-ה’. בדיבור שמתחיל בעמוד הקודם). וזה לא כל כך פשוט בסברא, כי סוף סוף אם יש לכל אחד מהסככים מאה אחוז, אז יושב תחת סכך כשר. וצ”ל שהסברא היא שלא מספיק לשבת תחת סכך כשר, אלא כלול בגזה”כ של מגרנך ומיקבך, שמגדירה את הסכך – שצריך לשבת דווקא תחת זה ולא תחת סכך פסול.

אלא שקשה טובא על רש”י, אם אתה פוסל בכה”ג של סכך פסול שצמוד לכשר גם בלי גזה”כ של שני סככים, בשביל מה צריך את הפס’ שהגמרא דורשת ממנו (ב-ט’:) את הפסול הזה של שני סככים. ואין לומר שעיקר הפסוק נזקק לסוכה כשרה תחת סוכה כשרה, ובית ואילן נזכרו אגב גררא בברייתא. כי לבד הדוחק שבזה, עוד מפורש ברש”י לא כך, שכתב במשנה על סוכה שתחת האילן, שהמשנה אומרת שכאילו עשאה בתוך הבית: “ופסולה כדתניא בברייתא בגמרא”. וכן בד”ה למה לי כתב: “מההוא קרא דנפקא לן תוך הבית נפקא לן תחת האילן”. אז רואים שכדי לפסול סוכה בתוך בית או תחת אילן צריך פסוק.

וצריך לכאורה לומר לפי רש”י סברא שבהשקפה ראשונה היא מחודשת, שסכך אחד גרע משני סככים. באופן שאם הסכך הכשר והפסול מחוברים, נחשבים לסכך אחד, והסכך הוגדר בפס’ מגרנך ומיקבך שצריך שיהיה מדבר הכשר לסיכוך. וכל המוסיף סכך פסול עם הכשר – גורע. אך בשני סככים לולא גזה”כ של שני סככים היה אפשר לבחור את הסכך הכשר בתור הסכך שהאדם יושב תחתיו, והפסול לא היה מפריע, כי סו”ס יש מאה אחוז לכשר.

וגם אחרי גזה”כ של שני סככים, יצא לפי רש”י שסכך כשר תחת סכך פסול יהיה כשר אם יש ביניהם הפרש מסויים, כך שניכר לעין המתבונן שהם שני סככים שונים, כל שאין ביניהם את המרחק הפוסל בשני סככים, לפי מה שרש”י יפסוק בנקודה זו [ודקדקתי לכתוב שניכר לעין, כי ע”כ לא שייך כאן לבוד, שהרי לפי רב הונא הפסול של שני סככים נצרך להפרש של טפח. ואין סיבה לרבות במחלוקת בנקודה הזו ולומר שלפי הסוברים ד’ טפ’ כוונתם רק בין ג’ ל-ד’, ועד ג’ א”צ לזה ואסור מטעם סכך אחד שיש בו פסלות].

ועיין ברש”י ט”ו: ד”ה רבא אמר, ששם כתוב שאם יש סכך פסול על חצי מהסוכה (באופן שאין ד”ט במקום אחד, אלא עשוי פסים פסים דקים), ורוצה להכשיר צריך לשים את הכשר בכיוון ההפוך, על הפסול. שאם הפסול נתון שתי, יתן את הכשר ערב על הפסול, ואז יצא שיש יותר סכך כשר, כי גם תופס את החלל הפנוי, וגם יתר על הפסול במקום הנחת הכשר שיושב על הפסול. ועל זה אומר רש”י: “והלכך הוה ליה כשר מרובה על הפסול ומבטלן”. ולכאורה לא מובן מדוע נזקק כאן לביטול. שכן מה שהזכיר בתחילת הסוגיה ביטול, זה הולך על סכך כזה שהחלק הכשר שבו אין בו צילתו מרובה בלי הפסול. ולכן רק בעזרת הביטול הכל יחד כשר. אך כאן יש בכשר רוב צל.

וי”ל שרש”י סובר שאף שבגזה”כ של שני סככים לא אומרים שכל נקודה בפסול מקלקלת את מה שתחתיה בכשר (כמו שאומרים לפי הר”ן), זה רק בגלל שיש שם סכך כשר שעומד בפני עצמו, והפסול הוא רק בגזה”כ שנוגעת דווקא לסככים, וסכך זה רק דבר שצילתו מרובה. אך בסכך אחד שכולל חלק כשר ופסול, שהפסול שם זה מסברא, כנ”ל, זה כן נכון שכל נקודה בפסול מקלקלת את מה שתחתיה. ולכן לולא ביטול פסול כי אז נשאר רק חצי בכשר, ורש”י שם קיימא לפי מי שאומר שפרוץ כעומד פסול, עיי”ש.

אך צ”ע, כי לגבי קינוף רש”י אומר שהוא לא פסול משום מסכך בדבר המקבל טומאה, כי לא שטח את הכיסוי הזה לשם סיכוך. ולפי כל הנ”ל קשה, שאפילו אם היה שוטחם שם לשם סיכוך לא היה פוסל, כל שהוא נפרד מהסכך, וזו ודאי המציאות בקינוף. ואף שהוא יכול להיפסל מצד שני סככים, זה ענין אחר, ורש”י מיירי מצד סיכוך בדבר המקבל טומאה. ולפי זה גם בסככים מופלגים שייך פסול גם בלי גזה”כ של שני סככים, ותחזור השאלה בשביל מה צריך את הפס’ הזה, שרש”י אומר שנצרך גם לבית.

ואין להדחק ולומר שהפס’ נצרך רק לשלול הו”א שנחלק בין סכך אחד למופלג, ובעצם הפס’ בא להחזיר את הסוכה שתחת אילן או בית לפסול של סיכוך בדבר המקבל טומאה. כי לבד שזה דוחק גדול וגם נסתר מרש”י ד”ה מאי למימרא (עיי”ש היטב שיוצא שקורא שני סככים לסוכה שתחת אילן, ולפי הנ”ל זה לא עיקר הפסול), לבד זאת א”א לומר כך כלל כי בד”ה אבל לנאותה בדף י’, כמו שהזכרנו כבר, רש”י אומר שמצד שני סככים סכך פסול נפסל דווקא בגדרים שהגמרא אמרה לסוכה תחת סוכה, ואם רק אהדריה לפסולא קמא בודאי שהגדרים המחודשים האלה של המרחק לא שייכים.

ותירץ הרב שלום סולטן שהפסול של סיכוך בדבר המקבל טומאה שייך בכל גווני שאדם יושב תחתיו בפועל. בין אם הוא חלק מהסכך, כשיש רק סכך אחד, ואז כבר לא משנה מי למעלה ומי למטה, הכשר או הפסול, ובין אם יש שני סככים, והתחתון הוא פסול. ורק אם העליון הוא הפסול, שזו המציאות בסוכה שתחת אילן או בית, נזקקים לפסול החדש של שני סככים, כי אז מקיים את המצווה לשבת תחת סכך כשר, ורק מצד אחר יש גזה”כ שפוסלת. ולכן קינוף שהוא נמוך מהסכך היה פוסל לולא שלא נעשה לשם סיכוך.

 

ד. פסול אוהל המפסיק

ועיין ברש”י במשנה ב-י’., שאומר לגבי הפסול של קינוף: “משום דאינו יושב בסוכה, דאהל מפסיק ביניהם”. ולכאורה לא ברור לשם מה נזקק לחדש סברא זו שלא יושב בסוכה, תיפוק ליה מצד שיש כאן שני סככים.

ובסברא היה מקום לתרץ זאת בקל, אם נגיד שהגזה”כ של שני סככים קאי דווקא על דבר שעשוי לסיכוך, ולא על כל דבר שיש לו צורה חיצונית של סכך. והרי אפילו על עיקר הפסול של סיכוך בדבר שאינו כשר לסיכוך רש”י חידש (לגבי סדין שעשוי לנוי) שלא פוסל כיוון שלא נעשה לסיכוך. וכ”ש שיש לומר כך בגזה”כ הזו, וכל שכן שרש”י מגדיר אותה כבעיה של שני סככים, שהלשון ‘סכך’ מסתמא מכוונת לדבר שנעשה לשם כך. וקינוף מוגדר בפירוש ברש”י במשנה שלא נעשה לשם סיכוך, כמו שהזכרנו קודם.

אך א”א לומר כן, כיוון שרש”י אומר על סדין שעשוי לנוי שטעם הכשרו מצד שלא עשוי לסיכוך, ומיד אח”כ כותב (בד”ה אבל לנאותה, הנ”ל) שהפסול של שני סככים שייך גם בנויי סוכה, וזהו טעם פסולם במופלגים ד’. והטעם שרש”י לא חילק כך באמת, כנראה זה מטעם שגזה”כ של שני סככים כוללת גם אילן, ואילן לא נעשה לשם סיכוך, כי לא נעשה בידי אדם כלל. א”כ שמע מינה שהפס’ מדבר על כל דבר שיש לו צורת סכך ולאו דווקא בעשוי לסיכוך. ובסברא היה אפשר לדחות נקודה זו ולומר שאילן נתפס כמסוכך בעיני אנשים, אף שלא עשוי לכך בידי אדם.

ואם תאמר, מנין שיש חילוק כזה בין הפסולים, שלענין סכך פסול הפסול הוא רק בעשוי לסיכוך, כנ”ל, ולענין שני סככים גם בלא עשוי לסיכוך. ובשלמא על רש”י לא קשה, כי הוציא זאת מזה שאילן פוסל בשני סככים, וסדין שעשוי לנוי לא פוסל (בסכך אחד). אך מנין לחז”ל כך.

וי”ל שההגדרה של סכך כשר או פסול מגרנך ומיקבך, רק מגדירה מה צריך לעשות כדי להכשיר, ולא כתוב מה יפסול אחרי שנעשה ההכשר. ומסברא חיצונית משמע לחז”ל שכל שלא נעשה לסיכוך לא מפריע, גם אם הוא בין היושב לבין הסכך. אך בפסול של שני סככים יש פסול ולא רק הוראה כיצד להכשיר. ובזה משמעות הפסוק לפסול כל סכך שני, ומנא לן למעט דבר שלא נעשה לסיכוך סתם מסברא שלנו. ויותר טוב לומר שאם זה כלול בשם ‘סכך’, ייפסל אע”פ שלא נעשה לסיכוך כי זה כלול בפסוק.

ומתוך הדברים אדרבא, מתחזקת הקושיה על רש”י בענין קינוף, למה חידש טעם ולא כתב כמו שכתב בפירוש על נויי סוכה שזה מטעם שני סככים (ורש”י כתב במש’ שגם הסדין הפרוס בקינוף עשוי לנוי). ונוספת עוד קושיה על רש”י, שאם הטעם שכתב בקינוף הוא עיקר – למה לא כתבו גם לגביי נויי סוכה.

ולפני שניישב, צריך לדעת שב-י’: ד”ה פסולה רש”י סותר את עצמו ואומר שנויי סוכה פסולים מצד שלא יושב בסוכה, כמו לגבי קינוף. ואם זה הטעם, אז באמת י”ל בפשטות שכל דבר שרגילים לסכך בו נכלל בגזה”כ, ומה שלא – לא. ואילן י”ל כמו שאמרנו שנתפס כמסוכך אף שלא נעשה בידי אדם. ואם נגיד כך זה לא קשה עוד למה רש”י המציא עוד טעם לקינוף. אך עכ”פ לפי דבריו ב-י’. קשה; וי”ל ששני הטעמים שייכים באמת בנויי סוכה לדעתו, וזו לא סתירה ממש. וגם יש להוסיף שייתכן שהסיבה שנקט משום שני סככים ב-י’. היא אגב גררא לדברי המפרשים שאותם דוחה שם, עיי”ש, כי לצורך דבריו שם בכלל לא משנה מטעם מה נפסלים נויי סוכה המופלגים ד”ט. אלא שאם נגיד שלא סובר את הטעם שני סככים על נויי סוכה קשה לומר שנקט אגב גררא דבר שאינו נכון. ואם נגיד ששני הטעמים שייכים, יותר מיושב. ואם זה כך, תחזור הקושיה הנ”ל.

ויש ליישב, בהקדם עוד קושיה. המשנה ב-כ’: אומרת שלפי ר’ יהודה הישן תחת המיטה בסוכה יצא י”ח. ויש בגמ’ שני הסברים, או משום שמיטה לא נחשבת אוהל כי לגבה עשויה, ולא לתחתיה, או משום שלא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע. אך צ”ע מה עם הפסול של שני סככים, ולא שמענו שר’ יהודה חולק על דין סוכה שתחת האילן, ולגבי סוכה שתחת סוכה מפורש במשנה שר’ יהודה מסכים לדין. ועיי”ש בתוס’ במשנה שבאמת אומרים שלרבנן טעם הפסול במיטה בתוך סוכה הוא משום שני סככים, וייתכן שיסבירו כך גם בקינוף. אך איך ר’ יהודה מכשיר.

וי”ל שר’ יהודה סובר שגזה”כ של שני סככים נכונה דווקא באופן שיש דבר שבמציאות ראוי לסיכוך בעיני אנשים. כי רק הוא נכלל בפס’ ‘בסכת’, שממעט סכך תחת סכך. ומיטה לא נקראת סכך, אף שייתכן שמגינה על היושב תחתיה לא פחות מכל סכך, כי אין הדרך לסכך כך. וכן קינוף, לא מוגדר סכך, ולא כלול בגזה”כ, כי אנשים מתייחסים אל הסדין הפרוס בקינוף כחלק מן המיטה ולא כסכך. ואף שהחומר ממנו הוא עשוי ראוי לסכך בו, מ”מ הוא מקושר עם המיטה ולא נחשב סכך. וכן במיטה, בודאי שיש סיכוך בעץ בקרשים מהם עשויה המטה, אך במצב הנוכחי שהיא מיטה לא נחשב סכך, ולא על זה דיברה התורה [ובכ”ז נזקק רש”י לומר בד”ה על גבי, שקינוף לא פוסל משום סיכוך בדבר המקבל טומאה כי לא נעשה לשם סיכוך, כי אם היה נעשה בפועל לשם סיכוך היה פוסל, אף שבד”כ לא נתפס כדבר שמסככים בו. ורק גזה”כ ‘בסכת’ תלויה בבדרך-כלל כי היא ממעטת מצד המילה ‘סכך’]. ורש”י סבור שרבנן לא חולקים בנקודה זו על ר’ יהודה, כדי למעט במחלוקת, ולא כמו תוס’ שם במש’.

מה שאין כן סדין הפרוס על הסכך לנוי כן נחשב בעיני אנשים ראוי לסיכוך, כי אין בו שינוי מציאותי בין אם עשוי לנוי או לסיכוך, חוץ מכוונת האדם. ואם כן אף שכעת בפועל לא שם אותו לסיכוך אלא לנוי, שלכן לא פוסל מצד סכך פסול, מ”מ נחשב סכך להיכלל בפס’ של ‘בסכת’. ולכן עליו רש”י כתב ששייך בו דין שני סככים, ובקינוף נזקק לפסול חדש. וגם את הפסול החדש למד מדין מטה, שר’ יהודה אומר שאוהל ארעי לא מבטל אהל קבע, ומשמע כמובן שלרבנן הבעיה היא שהאהל התחתון מבטל את העליון, כלומר שחשיב שיושב בתחתון ולא בסוכה.

ועוד הכרח פשוט יש לרש”י לחדש את הטעם שלא יושב בסוכה בתחת קינוף, ממהלך הסוגיה בגמ’, שכתוב שהישן תחת קינופות בסוכה לא יוצא י”ח גם אם לא גבוהים עשרה, מה שאין כן בסוכה על גבי סוכה שזה דווקא אם העליונה גבוהה עשרה לפי שמואל. והגמ’ מחלקת בין המקרים, שבקינופות הנקודה היא אהל, וגם בפחות מ-י’ זה אהל. ונראה שכוונת הגמ’ לומר שאם דבר מסכך על גובה של פחות מ-י’ לא נחשב בכלל סכך להיכלל בגזה”כ של שני סככים, לפי שמואל, וזה לא דבר מיוחד בסוכה תחת סוכה כשרה, שצריך שהעליונה תהיה כהכשרה כך פסולה, אלא זה גופא שהכשרה הוא ב-י’ זה בגלל שרק כך זה סכך, כמש”כ ב-ד’:, עיי”ש. ולולא זה קשה להבין את מהלך הגמ’, כי למה שנחשוב שהסיכוך התחתון יצטרך להיות בגובה מסויים כדי לפסול, ונעשה מזה קושיה (לפני התירוץ שכאן זה בגלל אהל המפסיק). ולכן יוצא מהגמ’ כאן שא”א לפסול לפי שמואל מדין שני סככים בפחות מ-י’, והגמ’ מעמידה את המשנה בפחות מ-י’ לפי שמואל, ולכן א”א לפרש מטעם שני סככים.

ובאמת שהגמ’ הזו קשה על הרא”ש שכתב שבסכך פסול א”צ מרחק של י’ בין הסככים כדי לפסול מטעם שני סככים, וכאן רואים שצריך גם בפסול.     

וי”ל שהרא”ש יגיד ששם סכך שהוא דוקא בעשרה לשמואל זה דווקא כשמודדים ממנו ולקרקע, אך בין הסככים א”צ שיהיה דווקא י’.

ונמצא שיש שלשה פסולים שונים לפי רש”י: סיכוך בדבר המקבל טומאה, שפוסל גם אם יש סכך כשר גמור, שני סככים, ואוהל שבתוך סוכה.