יש לדון האם המיגו הזה (בדף ז’.) הוא גם בדאו’ או רק בדרבנן. כלומר, האם סוכה שהיתה פסולה מדאורייתא תהפך לכשרה בשבת של סוכות מחמת שבשבת זה מבוי או פסי ביראות, וכן האם מקום שאיננו רה”י יהפך בשבת של סוכות להיות רה”י לנ”מ דאו’ בגלל שהסוכה כשרה.

א.

הר”ן כתב שהמיגו מועיל בדאו’, וכותב שהביא בחידושיו ראיה לכך. והנה לחידושיו לא זכינו, אך יש לשער שהוכיח מפסי ביראות שמכשירות את הסוכה על אף שאין שתים כהלכתן ואחת טפח. ולשיטת הר”ן (ב’. ד”ה ת”ר) שלפי ר’ סימון ואיתימא ריב”ל סוכה העשויה כמבוי עם טפח יוצא פסולה מדאו’ (עיי”ש), הרי שיש גם ראיה למיגו דאו’ ממבוי שסיכך על גביו, שהר”ן מסביר (כתוס’, וצ”ב אם יש הסבר אחר) שמיירי שלא סיכך עד הדופן האמצעית של המבוי, ואז זה בדיוק כמו סוכה העשויה כמבוי. אך אין זו ראיה ממש, כי אפשר להתווכח עם הר”ן על ההנחה הזו בעצמה, שר’ סימון חולק עם רב יהודה בדאו’ בענין סוכה העשויה כמבוי.

והסברא של המיגו, אומר הר”ן שא”א שהמחיצה תהיה חלוקה ותתיר לחצאין, ומתוך שמתירה לסוכה מתירה לשבת. ואם תאמר, נגיד שהמחיצה לא מתירה לחצאין, ומתוך כך נחמיר שלא תועיל לא לשבת ולא לסוכה. על זה אומר הר”ן שא”א לומר כך, כי א”כ יצא שההכשר שנתנה תורה לסוכה – שתים כהלכתן ואחת טפח לא מספיק לכל החג, כי לשבת של סוכות לא יועיל. ולכן ע”כ להכשיר גם לשבת מתוך כך.

ומריש הו”א שכוונתו שהסוכה לא תועיל לשבת מצד שלא יוכל לטלטל שם (וכך כתוב בפנ”י).

אך ז”א, כי מדאו’ יכול לטלטל שם כי זה מקום פטור מדאו’, גם מצד שמסתבר שלא ניחא תשמישתא שם והוי כקרן זוית וכד’ שזה מקום פטור, וגם כמו שאומר פנ”י מצד שרה”ר מקורה זה מקום פטור מדאו’, וכאן יש סכך. ועוד, שבלשון הר”ן יש מילים מיותרות לפי ביאור זה.

אלא הסביר שלום סולטן שכוונת הר”ן היא לא מצד שאם תגיד שזה לא מחיצה לשבת ייאסר לטלטל, אלא מצד שהסברא נותנת שחייבים להשוות ולא לחלק בין מחיצה לשבת ולסוכה, ואם תגיד שבשבת לא חשיב מחיצה – ממילא צריך לפסול את המחיצה גם לסוכה עצמה, לא מצד שא”א לטלטל, אלא מצד החפצא עצמו. ולכן צריך ע”כ להכשיר גם בשבת, כדי שלא יגיע למצב שההכשר של סוכה לא טוב לכל החג.

ב.

ולגבי סוכה שאומרים מיגו דהוי סוכה הוי דופן לשבת, הר”ן מקשה, שאחר שפסקנו שצריך טפח שוחק בפחות מ-ג’ וגם צוה”פ [צ”ל שמה שהוסיף צוה”פ זה לרבותא, ושכך היא האמת, אך היה אפשר להקשות גם בלי זה] הרי שיש ג’ דפנות וזו רה”י דאו’, וא”כ אף שלענין טלטול דרבנן צריך עוד תיקון, מ”מ לא מובן מה הועיל המיגו מדאו’.

ולכאורה לא מובן מאי קשיא ליה, וכי מי אמר שהמיגו צריך להועיל מדאו’. ואף שיש לפיו מיגו מדאו’, אולי המיגו הזה הוא רק מדרבנן.

ותירץ שלום סולטן, שהגמ’ אומרת שאין צורך לברייתא להזכיר את העובדה שאומרים מיגו ממבוי לסוכה אחר שכבר הזכירה מיגו מסוכה לשבת, כי אם מקילתא (סוכה) לחמירתא (שבת) אומרים, כ”ש להיפך. ודעת הר”ן שהמיגו ממבוי ופסי ביראות הוא דאו’, וא”כ אם לא נגיד שהמיגו מסוכה לשבת הוא מדאו’ הגמ’ לא מובנת, כי לומר מיגו מדאו’, אפ’ מחמירתא לקילתא הוא חידוש גדול יותר מלומר מיגו דרבנן מקילתא לחמירתא. אז אם הגמ’ בכ”ז אמרה כך, כנראה סברא שהמיגו הראשון, מסוכה לשבת, גם הוא מדאורייתא.

ג.

ועיין ברא”ש שדן למה הרי”ף השמיט את המימרא שאומרים מיגו מסוכה לשבת. ותירץ שאין חידוש, כי רבה שאמר זאת סבר שמספיק טפח בסוכה שעשויה כמבוי וא”צ צוה”פ שתגיע עד הצד השני (כך שיצאו ג’ דפנות מחוברות בסוף), ולכן יש חידוש בדבריו, שזו רה”י לשבת אף שאין ג’ מחיצות מחוברות [וכ”ש אם סובר רבה דלא כר’ סימון, אלא מספיק טפח אחד כפשט ההלכתא]. אך הרי”ף פוסק שצריך גם צוה”פ (כלישנא בתרא דרבא), וסובר שהצוה”פ צריכה להגיע עד הצד השני (עיין ברא”ש שם בסימן שקודם לזה), וא”כ אין עוד חידוש ברבה.

[ועיין בר”ן שמצא חידוש, לענין פרוץ מרובה שכשר בסוכה ופסול בשבת, וגם לדין פסל של דף י”ט. ושלום סולטן הסביר, שהרא”ש לא מקבל זאת כי דרכו של הרי”ף לכתוב את מה שכתוב בגמ’, ורבה בא לחדש מצד דברים אחרים ולא מצד מש”כ הר”ן, ואם חידושו של רבה בעצמו נדחה, הרי”ף לא יעתיק זאת גם אם יש נ”מ אחרות]

ולשונו של הרא”ש בענין זה: “והיינו טעמא (שהשמיט הרי”ף) משום דפסק דבעי נמי צוה”פ ומילתא דפשיטא היא כיוון דאיכא ג’ מחיצות מעלייתא דאמרינן מיגו”.

ויש להתפלא למה זה כ”כ פשיטא דאמרינן מיגו, ובשלמא אם מבאר כנ”ל, שזו רה”י לשבת גם בלי מיגו ניחא, אך כאן מתברר שעוד צריך את המיגו (ובאמת צריך – כי אין כאן תיקון של המבוי בלחי או קורה), אלא שזה פשיטא, ולא מובן למה זה פשיטא. ואין לומר מצד שמצאנו כבר מיגו אחר מפסי ביראות ומבוי לסוכה ונלמד בבנין אב, כי שם זה מחמירא לקילתא, וכאן להיפך, וכבר הזכרנו שהגמ’ אמרה שאין ללמוד כה”ג זה מזה.

ונראה שהביאור הוא על דרך מש”כ לעיל באות ב’ בדעת הר”ן, כלומר שהרא”ש פשיטא ליה כר”ן שהמיגו מפסי ביראות ומבוי לסוכה זה מדאורייתא. וא”כ סובר שפשיטא שאם אומרים מיגו כלשהו מדאו’, אפ’ מחמירתא לקילתא, כ”ש שיגידו מיגו בדרבנן, אפ’ מקילתא לחמירתא. ורק שרבה בא לומר מיגו בדאורייתא, וחידושו נדחה כנ”ל, ולכן הרי”ף משמיט. ועיין גם לקמן באות ו’.

ד.

ובגוף הדבר שרבה בא לומר דין דאו’ צ”ע, כי רבה מדבר באופן שיש לכה”פ שתים כהלכתן ואחת טפח, אפ’ אם נגיד שחולק על ר’ סימון ולא מוסיף כלום על הטפח של ההלכתא. ובדין של מיגו ממבוי לסוכה פרש”י שמיירי במבוי מפולש, ורבה סובר שמבוי מפולש עם לחי מהני מדאו’ (וזה אפילו בלי לחי טפח, כי שיעור לחי זה פחות מטפח). וברש”י מפורש בדין של מיגו מסוכה למבוי שזה בא לתקן בעיה דאורייתא, כי כותב שצריך לעשות ג’ מחיצות לצורך רשות היחיד לשבת, ואם מיירי מדרבנן, הרי שצריך גם לחי או קורה. וכ”ש שבדין של מיגו ממבוי לסוכה ברור ברש”י שהמיגו מועיל לדאו’, כפי שהזכרנו בסמוך שאומר שאפ’ בלחי פחות מטפח יועיל. ואין לדחוק ולומר שמההלכתא גם בסוכה מספיק כלשהו בדופן שלישית וא”צ אפ’ טפח, וטפח עצמו זה דרבנן, כי הא מהיכא תיתי. ועוד, שלפי”ז לא שמענו בשום מקום את הדין דאו’, וזה דוחק גדול. ועוד שבארנו כבר בסימן הקודם בענין דופן שלישית בסוכה, שר’ סימון בא להוסיף חומרא דרבנן לפי רש”י, ולא לפרש את ההלכתא, ואם כל הטפח זה דרבנן, הרי שיש כבר תקנה דרבנן, ולמה לחלק לשתי תקנות. ואף שהיה אפשר קצת לדחוק שהדין של טפח זה חומרא מדרבנן של תנאים, ור’ סימון מוסיף עוד חומרא, זה דחוק מאוד, ואין סיבה לחדש זאת.

וא”כ נשאלת השאלה איך יהיה חמור צורה של מבוי מפולש, משתים כהלכתן ואחת טפח, שזה נחשב רה”י דאו’ וזה לא. ואדרבא, בסוגיה לעיל משמע שיותר קשה להכשיר בעשויה כמבוי מאשר בעשויה כמין גאם.

וכן על זו הדרך בדיוק קשה ברא”ש, שכמו שבארנו סובר שהמיגו, גם זה שמסוכה למבוי, בא להתיר דאו’, ולגבי מיגו ממבוי לסוכה כותב כרש”י, שמיירי במבוי מפולש (אא”כ נדחוק שמש”כ הרא”ש זה הכול רק בדעת הרי”ף, אך לא סבירא ליה כן. וצ”ב בזה).

והנראה בזה, בהקדם דברי הראשונים (עיין למשל בר”ן אצלנו ב-ב’. בדיבור שמתחיל בעמוד שלפני זה) ששאלו מאי שנא בסוכה, שאם יש חקק בסוכה צריך שהמחיצות לא תהיינה רחוקות ג”ט מהחקק כדי להצטרף יחד ל-י”ט, ומאי שנא בשבת שלענין בית שאין בתוכו י’, וחוקק דע”ד טפ’, לא כתוב שצריך שלא יהיו רחוקים ג”ט. ותירצו (בתוספת ביאור) שמחיצות של שבת עניינן לחלוק את הרשויות, וזה קיים גם ברוחק ג”ט ויותר, כי סו”ס העומד בחקק חלוק מרה”ר בגובה י’. אך בסוכה המחיצות לא באות רק להפריד, אלא הן אמורות להיות הצורה הכי פחותה שתהיה דומה לבית. וזה א”א להיות בצירוף של מחיצות הרחוקות זו מזו ואין לבוד.

וכמו כן נגיד בנידון דידן, שכדי לחלוק את המקום מרה”ר עדיף שתי מחיצות זו מול זו, שכן מצד המחיצות נוצר באמת חילוק מרה”ר. ואפילו המקום של הפתח המפולש יכול להחשב כחלוק, אם נראה אותו כפתח של המקום הזה, ולענין שבת פתח נחשב כמחיצה (הנקודה האחרונה היא בדרך של דימוי, כי אין שם הבדל בין רוחב י’ אמות, שזהו רוחב פתח, ליותר מזה). ולעומת זאת במחיצות העשויות כמין גאם, יש צד פרוץ שאינו נחלק מן הרשות שסביב להן. אך לענין סוכה אדרבא, עדיף עשויה כמין גאם, שיותר מזכיר צורת בית, בייחוד בצירוף הטפח של הדופן השלישית. מה שאין כן בשתי מחיצות זו מול זו, אין הן דומות כלל לבית, אפי’ בצירוף הלחי כלשהו [ואם יש לחי טפח – יהיה תלוי ברש”י ור”ן לגבי הדין של מבוי לפי ר’ סימון, אם מסכים שמדאו’ כשר בטפח, או שאומר שם דין דאו’. שלר”ן אומר דין דאו’, וברש”י טענו בסימן הקודם שהוא אומר דין דרבנן (ולפי רב יהודה שם כשר אפילו מדרבנן בטפח). אך עכ”פ לענין שבת, בעשויה כמין גאם, יש חיסרון מדאו’ גם כשיש טפח בדופן שלישית].

ה.

אלא שסתם כך לא מובן לפי האמת מה הדאו’ שרבה בא לפתור על ידי המיגו מסוכה למבוי, שלפי רש”י, רא”ש ור”ן הוא דאורייתא. והרי לטלטל בתוך המקום הזה או להעביר ממנו לרה”ר או רה”י, בודאי מותר מדאורייתא, כמו שכתב פנ”י שהמקום מקורה בסכך, וכה”ג זה מקום פטור מדאורייתא. וכן הוספנו שלא ניחא תשמישתא שם. והיה אפשר לומר שנ”מ לחיוב, שהמוציא משם לרה”ר יתחייב, אך צ”ע שרש”י לא הזכיר זאת, ודיבר רק על דין המעביר ממקום זה לרה”י אחרת, זה לא יכול להיות נ”מ דאו’ בכל אופן, כפי שהתבאר.

וייתכן אולי שרבה באמת בא לחדש דין דאו’ לגבי חיוב המעביר משם לרה”ר או להיפך, אלא שרש”י לא בא להראות דוקא את הנ”מ הדאו’ למיגו, אלא נקט סתם נ”מ, ובחר נ”מ מעשית. מה שאין כן הר”ן ורא”ש, שבתוך דבריהם יש משמעות במיגו אם הוא לענין דאו’ או לא, הזכירו זאת. 

ו.

ויש להקשות על הרא”ש, בהקדם הקדמה, שהרא”ש כתב כנ”ל לתרץ את הרי”ף שהשמיט את המיגו מסוכה למבוי, שרבה סובר שא”צ צוה”פ בנוסף לטפח השוחק בתוך ג”ט, ולכן אצלו יש חידוש במיגו. אך אנחנו סוברים כלישנא בתרא ברבא שצריך גם צוה”פ, והרי”ף סובר שצריך שהצוה”פ תגיע עד הדופן שממול, באופן שיוצאות ג’ דפנות מחוברות, ואז כבר אין חידוש ברבה, ולכן השמיטו. והתבאר לעיל שהוצרך למצוא חידוש בדאורייתא ברבה, ואם אין בדאו’, אף שיש בדרבנן – א”צ הרי”ף לכתוב (עיין לעיל מש”כ בזה). ורבה לא מבאר על איזו סוכה מדבר, אם עשויה כעין מבוי או כמין גאם. ולפי רש”י ראינו שמיירי בסוכה כמין גאם, שדוקא בזה לא חשיב רה”י מדאו’ ללא המיגו. וכך היה אפשר לומר ברא”ש, אך הרא”ש כדי לתרץ את הרי”ף מעמיד בפירוש בעשויה כמבוי, וטעמו, שדוקא בזה שייך החילוק שלפי רבה א”צ צוה”פ ולדידן כן, באופן שישפיע על החידוש ברבה. וא”כ קשה, שבעשויה כמבוי הרי רבה עצמו סובר, כפי שהרא”ש כותב כרש”י בנידון של מיגו ממבוי לסוכה – שאפ’ מפולש זה רה”י מדאו’, ונמצא ששוב אין חידוש מדאוריתא במיגו מסוכה למבוי.

וזו קושיה גדולה, ואולי צריך מכח זה לומר לא כמו שכתבנו לעיל, אלא שהרא”ש עצמו סובר שהמיגו מועיל דווקא לדרבנן ולא לדאו’, ורק בדעת הרי”ף כתב דברים שיוצא מהם שהמיגו דאו’ כפי שהוכחנו לעיל. והוא עצמו סובר שבעשויה כמבוי ויש טפח מועיל מדאו’ גם לפי ר’ סימון, ודלא כר”ן בנק’ זו [או שרבה בנק’ זו חולק על ר’ סימון, אך לא נראה כך כי א”כ הרא”ש היה צריך לסייג נק’ זו אליבא דהלכתא, ולא עשה כן. אא”כ נדחה שאין כאן נ”מ כ”כ להלכה, כי לפחות מדרבנן אין סיבה כאן לומר שלפי רבה לא יצטרכו את התיקון של ר’ סימון].

אך י”ל בפשטות באופן אחר, ולקיים את הסברא שהרא”ש סובר שהמיגו דאו’ [ואף שהראיה לכך ברא”ש היתה מתוך הסברו לרי”ף, מ”מ מדלא העיר בזה כלום משמע שאין זה חידוש של הרי”ף לדעתו. ועיין באות הבאה עוד דקדוק שהרא”ש סובר שהמיגו דאו’]. שמה שכתב להעמיד את רבה בכעין מבוי זה רק כדי לתרץ את הרי”ף, אך הוא עצמו יכול לסבור שרבה מיירי בכעין גאם. ורק מטעם חשש לרי”ף החמיר למעשה כמותו בצוה”פ, אך לא שסובר שזהו עיקר הפירוש ברבה.

ז.

ובתוס’ מוכח שלמדו שהדין של מיגו זה רק בדרבנן (וכן דעת הריטב”א), שכן כתבו (ז’: ד”ה סיכך) להקשות וז”ל: “מה ענין סוכה דבעי מחיצות דאוריתא למבוי דרבנן דמדאריתא בלא לחי שרי”. כלומר שואלים איך אפשר לומר מיגו ולוותר בכך על דין דאו’ בסוכה. ומתרצים, שמיירי בלחי טפח, והדין של ר’ סימון (גם זה של סוכה העשויה כמבוי) הוא חומרא מדרבנן (ודלא כר”ן לגבי עשויה כמבוי). כלומר בדרבנן מובן שאפשר לוותר על דינים כי הם אמרו והם אמרו, מדאו’ לא שייך מיגו.

ועיין לקמן י”ט בתוד”ה אחוי, שהקשו איך הגמ’ אומרת שטפח בדופן שלישית מועיל בסוכה גם באופן שנראה מבחוץ ולא מבפנים (כלומר שהדופן טפח פונה אל עבר חוץ, ולא במקביל לדופן הרחוקה), ואם תגיד מצד מיגו ממבוי ששם זה מועיל, “אטו לא עבד רב כהנא סוכה אלא בשבת ועוד דלשלישית דאוריתא לא מהני מיגו כדפי’ לעיל”.

והרא”ש שם גם כן שואל את השאלה של תוס’, אך לשונו שם: “וכי תימא דאמרינן מיגו דמהני לשבת מהני נמי לסוכה לאו מילתא היא דלא אמרינן מיגו מדרבנן לדאוריתא”.

ויש לבאר את ההבדל בניסוח הקושיה, שתוס’ ורא”ש לשיטתייהו. שהתוס’ סוברים שאין אפשרות לומר מיגו בדאורייתא כלל, אך לפי הרא”ש יש מיגו בדאו’, ורק מדרבנן לדאו’ אין, כמובן, ולכן שינה מסגנון הקושיה של תוס’.

ח.

ובסברא תוס’ מובן היטב, כי הסברא למיגו דאו’ שאמר הר”ן (שאין אפשרות שמחיצה תהיה מחיצה לחצאין ותועיל לזה ולא לזה) אינה מוכרחת כלל. וכן מיגו דומה למיגו כאן, שמצאנו בביצה ו’, הוא מדרבנן. ואם כן חז”ל צריכים מקור טוב כדי לחדש זאת בדאו’, ואנחנו צריכים הוכחה ברורה שחז”ל אכן חידשו כך.

אלא שיש להקשות על תוס’ שבגמ’ נראה בשני מקומות שהמיגו דאו’ – בפסי ביראות שסיכך על גבן, ובמיגו הגמ’ מזכירה תוך כדי שאביי מקשה על רבה, שיש מיגו מפרוץ מרובה שמועיל בסוכה, למחיצות שבת שצריכות בד”כ לפחות פרוץ כעומד.

והנה את השאלה מפרוץ כעומד יש ליישב בקל, שכבר הזכרנו לעיל את הפנ”י שאומר שבגלל הקרוי של הסכך כאן אין כאן רה”ר דאו’, וכן הוספנו מצד שלא ניחא תשמישתא שם. ויוצא שזה מקום פטור מדאו’, והמיגו הופך אותו לרה”י, אז יש כאן נ”מ רק לדרבנן. ופשוט שלפי תוס’ לא יתחייב על הוצאה מסוכה זו לרה”ר.

אך לגבי פסי ביראות יש לעיין, כי לכאו’ פסי ביראות שסיכך על גבן לא מקיימים את התנאי לסוכה של שתים כהלכתן ועוד טפח, כי אין כאן דופן ז’, ואין גם טפח כנגד היוצא (כלשון הגמ’ ב-ו’:).

אך מוכרחים לומר לפי תוס’ שפסי ביראות כשרים מדאו’ לדפנות סוכה. ונסביר זאת בהקדם דברי רבי יעקב בדף ד’:, שמכשיר סוכה בארבעה קונדסין שכ”א רחב טפח על טפח. כלומר מחיצות הסוכה הן שמונה (שתים בכל צד), וכל אחת באורך טפח בלבד. והנה לא מסתבר כלל לומר שרבי יעקב חולק על ההלכתא של שתים כהלכתן ושלישית טפח, וכן בדעת ר’ שמעון הגמ’ הסבירה (ב-ו’:) שהוא מבאר אחרת את ההלכתא ולא שחולק עליה. אלא נראה לכאורה שהוציא זאת מסברא, שנראה לו שכה”ג זה יותר טוב, או לפחות לא גרע, מההלכתא. וכן מוכרח בפסי ביראות לענין שבת, שדינם יוצא מסברא ואין להם מקור בפס’ (לצורת רה”ר ורה”י יש מקור בדגלי מדבר, בעגלות הלויים ובשטח שביניהן). אלא שכך נראה לחז”ל שייחשב רה”י, שלא גרע מדפנות מחוברות של רה”י רגילה. ולכן י”ל שגם חכמים שחולקים על רבי יעקב לא חולקים לגמרי, אלא רק על השיעור טפח. אך בדפנות של אמה לכל צד, כמו בפסי ביראות, מודים שהוי סוכה דאו’. ונראה שר’ יעקב הוציא את דינו מכך שהדופן הכי קטנה בהלכתא היא טפח, ומזה למד שסגי בהכי לדפנות סוכה, לפחות אם נקיף את כל הסוכה בכאלה דפנות. וחכמים סוברים שטפח אינו דופן, אלא רק כשהוא טפל לדפנות גדולות יותר. ולכן א”א לעשות סוכה שלמה שבנויה על שיעור כזה.

אלא שיש לשאול מנין הגיע דוקא שיעור של ו’ טפ’ בדיומדין האלה לפי חכמים, ולכאורה היה מסתבר יותר לקבוע ד’ טפ’ שהוא שיעור מחיצה, או ג”ט שיוצא מכלל לבוד.

וייתכן לומר שבאמת מועיל מדאו’ בפחות מו”ט, וסגי בד”ט. אלא שגם בשבת וגם בסוכה החמירו להצריך אמה מדרבנן [עיין בתוס’ ב-ד’: שאומר בדעת ר’ יעקב שבדיומדין החמירו מדרבנן להצריך יותר מטפח, ואולי ה”ה לשבת. אם כי לענין שבת ייתכן שזה דין אחר, כי שם אין את ההלכתא שנותנת מקור לדופן ברוחב טפח, כנ”ל]. והטעם שהחמירו, י”ל שזה כדי שלא ילמדו מזה לוותר על מחיצות מספיקות באופן שלא עשוי כדיומדין כהלכתן, ובזה שהחמירו הראו שיש כאן דבר מיוחד שאינו כצורת רה”י הרגילה, ודורש עוד תנאים (אורך ו’ במקום ד’), ואז אדם ישים על ליבו. והעמידו על אמה, שזה השיעור הבא הידוע אחרי ד”ט. ועוד צ”ע בכל הענין האחרון.  

ט.

ועיין בגמ’, שמקשה על רבה: “אי הכי ליתני נמי יתרה סוכה דעלמא אסוכה דשבת דאילו סוכה דעלמא בעיא טפח שוחק ואילו סוכה דשבת לא בעיא טפח שוחק וסגי בלחי”. והנה יש לדקדק מדוע נזקקה הגמ’ לומר טפח שוחק, שמשמע שטפח מיהא בעי גם בסוכה דשבת, וזה הולך על סוכה העשויה בשתים כהלכתן. ואם כן יוצא שוויתרנו רק על הדרבנן שבד”כ הוסיפו על הטפח דאו’. ומדוע לא הקשתה הגמ’ מפסי ביראות, ששם זה סוכה שללא שבת פסולה מדאו’.

וזה מראה לכאו’ כתוס’, שפסי ביראות זה רק מיגו דרבנן, ולכן אין שם חידוש יותר מכאן. או שזה מראה שהדין של ר’ סימון על טפח שוחק זה דאו’ ולא תוספת דרבנן, ואם מוותרים עליו זה אומר שאומרים מיגו בדאורייתא.

אך בדעת רש”י ביארנו לעיל באות ד’ שסובר מיגו דאורייתא, ובסימן הקודם הסברנו אותו שסובר שהתוספות של ר’ סימון זה מדרבנן. אז קשה, איך יבאר את הדקדוק שאמרנו בגמ’.

וייתכן לדחוק שיגיד שטפח שוחק זה לאו דוקא, וזה רק שיגרא דלישנא אחר שכך בדרך כלל עושים.

או שנגיד שסובר שהגמ’ לא הקפידה, ולא הקשתה את הקושיה הגדולה יותר, ממיגו דאו’, והסתפקה בקושיה כלשהי ממיגו דרבנן, כי בשביל להקשות מפסי ביראות צריך להקדים את דינם. ואם נגרוס שם בדין של פסי ביראות רבא ולא רבה י”ל עוד שרבה (שאביי מקשה לו אצלנו) יכול לחלוק על הדין ההוא.