כתוב בגמרא ב-ו’: שהלל”מ שתים כהלכתן (היינו ז’ טפ’) ואחת אפילו טפח. ובגמ’ ב-ז’. כתוב שאין זה מספיק לעשות דופן טפח גרידא, אלא יש לעשות טפח שוחק ולהעמידו באופן שיש לבוד, כך שתצא דופן ד’ טפ’. וכל זה בשתים כהלכתן, אך בעשויה כעין מבוי צריך בין שתי הדפנות דופן ז”ט, באופן שישים פס ארבעה ומשהו ויעמידו בפחות מ-ג’ לאחת הדפנות. כך לפי ר’ סימון ואיתימא ריב”ל. ולפי רב יהודה אפ’ בעשויה כעין מבוי מספיק טפח כפשוטו.

אח”כ יש בגמ’ ג’ לישנות ברבא, לגבי דין צורת הפתח בהכשר סוכה של שתים כהלכתן. ללישנא קמא צריך דוקא צוה”פ, ופרש”י ללישנא זו שיעשה את הצוה”פ באורך ז’, ושני הקנים של הצוה”פ יהיו יחד רחבים טפח. ללישנא מציעתא ניתרת נמי בצוה”פ, ופרש”י שאם ירצה יעשה צוה”פ ז”ט, וא”צ רוחב טפח בקנים. וללישנא בתרא צריך גם צוה”פ, בנוסף לתיקון של רבי סימון, ופרש”י (עיין גם בד”ה וקעביד) שאחרי הטפח השוחק יעשה עוד צוה”פ ממנו עד לרוחק ז”ט מהדופן.

א.

בדעת הלישנא הראשונה ברבא, שצריך דוקא צוה”פ, נראה פשוט שהוא חולק על ר’ סימון ואיתימא ריב”ל (וכן נראה מרש”י, שרק בלישנא הבאה העיר שזה כר’ סימון, עיי”ש). וזאת משום שאם בכל מקרה צריך צוה”פ, ובכל מקרה צריך רוחב טפח, אין עוד שום משמעות ללבוד שהצריך ר’ סימון. ולכן ע”כ או שלפי ר’ סימון אין כלל צוה”פ, או שישנו רק מהטפח ועד סוף ז”ט לצד השני. וזה אין לומר שלישנא זו מסכימה לר’ סימון ורק מחדשת היתר שהטפח לא צריך להיות במקום אחד דוקא, כי לפי לישנא זו צריך בדוקא צוה”פ ואין שתי אפשרויות. ואם תגיד שצריך בדוקא צוה”פ אך אפשר לשים אותה מאחרי הטפח ועד הסוף – זו כבר הלישנא השלישית, כי ברור שלפי הלישנא השלישית א”צ דוקא כך, ואפשר לעשות על פני כל הז”ט (אם יש טפח במקום אחד), ועדיף טפי מלסמוך על לבוד.

ולכאורה צ”ע, מנין לרש”י ותוס’ שהצוה”פ היא על פני כל ה-ז”ט, ואולי דוקא על פני ד”ט, ובא להחליף את הלבוד של ר’ סימון, אחר שהתבאר שע”כ לומר שחולק עליו.

וי”ל שרבא אומר בלישנא זו “ואינה ניתרת אלא”, ומשמע שבא להחמיר. ואם נפרש שבא להחליף את הלבוד בצוה”פ באותו אורך זו ודאי איננה חומרא, כי מה עדיף צוה”פ על לבוד, ולכן פירשו שהצוה”פ על פני כל ה-ז”ט.

אלא שיש לשאול עוד מנין מנין לרש”י (ועוד מפרשים) שהטפח לפי לישנא זו יכול להתחלק לשני הקנים של צוה”פ, ואולי צריך טפח במק”א, וגם צוה”פ על פני ז’.

וייתכן שלמדו זאת מהלישנא השניה, שלפיה רבא לא בא להחמיר אלא לתת עוד אפשרות חוץ מר’ סימון, ומשמע לראשונים שאם יש טפח במק”א ויש צוה”פ אין חידוש ברבא, ופשיטא שלא גרע מר’ סימון. ולכן פירשו שם שבא להתיר את חלוקת הטפח, ודומיא דלישנא מציעאה כך הצוה”פ בלישנא קמא, למעט במחלוקת. ובלישנא השניה למדו את אורך הצוה”פ מהלישנא הראשונה, ששם מוכרח, כנ”ל (אך בלי ללמוד מהראשונה לא היה ברור, כי ייתכן שרבא חושב שצוה”פ זה פחות חידוש מלבוד, ובא להתיר גם בצוה”פ).

אך זה עוד לא ברור כל הצורך,  כי צוה”פ גרע מלבוד, והא ראיה שאפשר לעשות את כל הדפנות של סוכה ע”י לבוד (כמש”כ בהמשך בגמ’), וא”א ע”י צוה”פ כמש”כ בתוס’ ור”ן שזה חיסרון במחיצות הניכרות. וא”כ יש חידוש לקולא גם בלומר שמועיל להציב את הטפח רחוק מן הדופן ולעשות צוה”פ. וא”כ היו יכולים לפרש כך בלישנא השניה גופא.

וי”ל שאע”פ שיש בכה”ג חידוש הלכתי, מבחינה מעשית אין תועלת כלל בהיתר של רבא, אם נפרש אותו בטפח במק”א, כי מי שכבר יש לו קנה ברוחב טפח בגובה עשרה, כבר יעמיד אותו כר’ סימון בלבוד לדופן. וההיתר של רבא רק יקשה עליו, שיצטרך להביא קנה נוסף על גביהן. ודוחק גדול לומר שנ”מ לטפח שוחק שהצריך ר’ סימון. ועל כן מוכרח שהלישנא השניה באה להתיר את חלוקת הטפח, ולמדו את ביאור הלישנא קמא מהלישנא בתרא, כנ”ל.

ובגוף דברי רבא בלישנא קמא שהתבאר שחולק על ר’ סימון, צ”ע למה הגמ’ נוקטת בלשון שמשמע שבא לסייג ולא לחלוק, שכתוב “אמר רבא ואינה ניתרת אלא בצוה”פ”. ואף שרבא מוסב על ההלל”מ ולא על ר’ סימון, כמש”כ רש”י, עדין צ”ע שבמהלך הגמ’ שרבא נקבע לאחר ר’ סימון ולא כתוב “רבא אמר”, משמע בלשון שלא חולק, וצ”ע.

ב.

ועיין ברי”ף שכתב שלפי הלישנא קמא דרבא “לא אכפת לן בטפח בין ישנו בין אינו”. כלו’ צריך צוה”פ רגילה וא”צ כלל טפח (ופשוט שכך יהיה לפיו גם בלישנא מציעאה). והרא”ש והר”ן התפלאו על אפשרות לפרש זאת כפשוטו, שא”צ כלל טפח, כי בהלל”מ נמסר שצריך טפח. ולכן דחקו בלשון הרי”ף באופן שיצא שמודה שצריך טפח, עיי”ש ובתפארת שמואל, והדברים דחוקים מאוד ברי”ף, לפחות לפי הגרסא שלפנינו (כי יש קצת שינויי גרסאות בזה). ובין כך ובין כך במאירי כתוב בפירוש שא”צ טפח כלל (אף שלא אומר זאת בדעת הרי”ף), ויש להבין איך זה מסתדר עם ההלכתא שהצריכה טפח, כפי שהתפלאו הרא”ש והר”ן.

ונראה פשוט, שההלכתא הצריכה טפח בלבד, וחכמים הוסיפו חומרא משלהם על ההלכתא. ור’ סימון ואיתימא ריב”ל אומרים את החומרא באופן אחד, ורבא אומר אותה באופן אחר. ולפי רבא החומרא היא להצריך צוה”פ על פני כל הדופן, וגם יש בזה קולא קצת, שא”צ טפח רצוף כשיש צוה”פ. אך עכ”פזו לא קולא ביחס להלכתא, כי רבא סובר שאם היינו רוצים לעשות את הטפח של ההלכתא בעצמו באופן של צוה”פ היה מועיל [וגם אם נגיד שאין מושג של צוה”פ בפחות מ-ד”ט, עכ”פ ברוחב ד’, עם קנים כלשהו, סובר שלא גרע מהטפח של ההלכתא]. ואין טעם לומר שההלכתא שבאה להקל ולמעט את הדופן השלישית מ-ז”ט, כוללת גזרה חדשה שלא יועיל במקום הזה צוה”פ. והן אמת שבשאר דפנות אפשר לומר שלא יועילו צוה”פ, כפי שבאר הר”ן, אך מ”מ זה דוקא בשתי הדפנות העיקריות מטעם שכתבו תוס’ ור”ן שבעינן מחיצות הניכרות וליכא (ואין נ”מ כעת אם זה דין דאו’ או דרבנן). אך במחיצה שלישית ע”כ אין את החומרא הזו של מחיצות הניכרות כי רואים שמההלכתא זה אפילו טפח, וגם אחרי החומרא דרבנן של צוה”פ בדופן שלישית זה לא הופך את הדופן למחיצה הניכרת (והדין נותן כך, שגם אחרי שמחמירים לא מסתבר שישוו לגמרי למחיצות האחרות ובכך יבטלו את הקולא של מחיצה שלישית לגמרי).  

ולפי ראשונים אחרים שלא מפרשים כרי”ף ומאירי, יש מקום לומר שר’ סימון ורבא מפרשים את ההלכתא ברמה של דאו’, ונסביר שהדין של מחיצות הניכרות זה חסרון דאו’, כל שבדפנות האחרות א”א לסמוך על צוה”פ, ואז יצא שבדופן שלישית הקלה ההלכתא לסמוך על מחיצה שאיננה ניכרת (של צוה”פ) אם יש טפח אחד, אפילו אם אותו טפח יתחלק לשני מקומות.

ומזה ראיה שלפי הרי”ף הפסול של צוה”פ זה דאורייתא, כי אם לא כן יצא שבחומרא של חז”ל שהוסיפו על ההלכתא הם ביטלו לגמרי את הקולא של ההלכתא, כי כעת יש דופן שלישית מושלמת, וזה לא מסתבר, כמו שכתבתי לעיל בסמוך.

ואם רבא מיירי מדרבנן, מסתבר שה”ה ר’ סימון ואיתימא ריב”ל מיירו מדרבנן, ואם רבא מדאו’, גם הם מדאו’.

ג.

ובגוף הדברים שאמרנו שלפי הרי”ף והמאירי מוכח שר’ סימון ורבא מיירי מדרבנן, כך כתוב בתוס’ ז’: ד”ה סיכך, ע”פ שיטתם שהמיגו שכתוב בהמשך הגמ’ הוא דוקא בדרבנן, עיי”ש החשבון.

ועיין ברש”י ד”ה ומעמידו (את הטפח השוחק בפחות מ-ג”ט לדופן), וז”ל: “והויא חיה כמחיצה של ד”ט ומשך סוכה שבעה נמצא רובו של דופן עשוי”. וצ”ע, שאם צריך רוב דופן הרי שסגי בטפח שאינו שוחק, ויעמידנו בפחות מ-ג’, ועדין יהיה רוב דופן, כי רוב ז’ הוא כל שמרובה על ג’ וחצי. ואת הגמ’ היה אפשר לפרש בלי הענין של של רוב שכתוב ברש”י, אם נגיד שצריך ד”ט מצד שזה שיעור חשוב של מחיצה בכל מקום. וכן הקשה הרש”ש.

ונראה שגם רש”י סובר שהדין כאן דרבנן, כי בהלכתא נאמר טפח, ולא נאמר בה את התוספות שכאן. ורש”י פירש שטעם התקנה להחמיר על הדאו’ הוא כדי ליצור רוב דופן. ואין לפרש שבאו סתם להצריך מקום חשוב של ד”ט, כי בדין השני של ר’ סימון, בסוכה כעין מבוי, הצריכו ז”ט. ואם באנו רק להצריך מקום חשוב גם שם היה צריך להספיק ד’ [אך הנק’ האחרונה נכונה דוקא אם ההלכתא מיירי גם בכעין מבוי, כמו שסובר רב יהודה בגמ’, ור’ סימון גם שם מחמיר רק מדרבנן. וטוב לסבור כך, כדי למעט במחלוקת בין רב יהודה לר’ סימון. אך הר”ן ב-ב’. ד”ה ת”ר חולק וסובר שלפי ר’ סימון ההלכתא לא דיברה על כעין מבוי]. וזו אמנם לא טענה חזקה כ”כ, אך אפשר לצרף גם שאם אפשר לפרש את טעם התקנה מצד רוב זה עדיף, כי מדאורייתא תמיד רובו ככולו, וזה דבר משמעותי יותר מסתם רוחב של ארבעה מצד מקום חשוב.

וזה שלא הסתפקו בקצת פחות מארבעה, כיוון שבדרבנן עסקינן י”ל או שאף שטעם התקנה זה ליצור רוב, בגלל שזה דרבנן יש מקום ללכת לפי צורת התקנה, וכיוון שזה כבר קרוב לארבעה שזה מקום חשוב הלכו לפי צורת התקנה. או שנגיד שזה כדי למנוע בלבול, שרוחב ד”ט מוכר לאנשים מעוד מקומות, ורוחב של בין ג’ ומחצה ל-ד’ זה גדר חדש ולא יעמדו עליו כראוי.

ד.

ומריש הו”א שרש”י הוכיח מכאן את חידושו בדף ד’. ש-ז’ על ז’ של סוכה זה לאו דוקא, אלא הכוונה ל-ז’ ועוד משהו, וכ”כ בתוס’ אצלנו. ופלא, מנין הוציאו לחדש כך. ואם נפרש שרצו כאן רוב, והרוב הוא ד’, יוצא שהשלם הוא יותר מ-ז’, ולא הקפידו בו כי לא מגיע לטפח (ועדין דוחק כי לא אומרים לא דק כשזה לקולא, אלא רק כאשר בלי הדקדוק תצא חומרא, כמש”כ בדף ח’:).

אך באמת א”א לומר כן, כי דוקא כאן רש”י לא אומר את הענין של משהו הנוסף על ז”ט. ואף שזו לא סתירה, ואפשר לומר שנסמך על מש”כ שם בדף ד’, מ”מ א”א לומר שכאן זה המקור ורש”י לא יזכיר זאת כאן.

וייתכן שהמקור למשהו היתר על ז’ הוא העובדה ש-ז”ט כוללים את מקומו של אדם (אמה על אמה) ועוד טפח לשולחן. ויש כלל שאמתא באמתא לא יתיב (עיין ב”ב י”ד), כלומר א”א לצמצם בדיוק, ואם רוצים שיהיה אפשר להכניס שולחן צריך קצת יותר מ-ז’.

ה.

ויש לעיין בדברי הגמ’ בלישנא השלישית ברבא, שכתוב שצריכא נמי צוה”פ. כלומר בנוסף על ר’ סימון שהצריך טפח שוחק בפחות מ-ג’, צריך עוד צוה”פ עד סוף ז’. ולכאורה מה צריך צוה”פ, והרי אם יש כבר טפח שוחק, ודאי יש ד”ט מלאים מהדופן עד סוף הטפח. ואם יציב עוד קנה כלשהו בסוף ז’, יהיה לבוד בינו לבין הטפח השוחק, כי המרחק ביניהם ע”כ פחות מ-ג’. ולקמן בגמ’ הרי מבואר שאפילו אם כל הסוכה עשויה בלבודים כאלה כשרה. כך הקשה שלום סולטן.

ולכאורה נראה שזהו טעמה של הגהת הגר”א באות א’ (שמצויין שם שצ”ע אם היא מקורית), לגבי המעשה בגמ’ שעשו כלישנא בתרא, לומר שם ‘טפח’ ולא ‘טפח שוחק’. כלומר שיצא שאין ד’ מלאים עד סוף הטפח, כי מתמעט בלבוד, ולכן צריך עוד צוה”פ עד הקנה כלשהו שבסוף. ולפי זה יצא שלישנא זו חולקת על ר’ סימון, כשם שהלישנא קמא חולקת, ורק לישנא מציעאה בנויה על גבי ר’ סימון. ואת הלשון ו’צריכא נמי’, נסביר שהכוונה לא בנוסף על ר’ סימון, אלא בנוסף על ההלכתא שאמרה טפח.

ויש כאן דוחק, כי יצא שלישנא זו סוברת כמו הלישנא קמא, שצריך דוקא צוה”פ, וצריך שיהיה טפח (בלי לבוד). ואפשר לומר שההבדל הוא שלפי לישנא קמא הטפח יכול להתחלק לשני מקומות, ולפי לישנא זו דוקא במקום אחד, ומסתבר שדוקא בסמוך לדופן, שזו המשמעות הפשוטה של ההלכתא. אך זה צ”ע כיוון שזה לא מודגש כלל במילים של הלישנא בתרא, והיה צריך להדגיש לא את התוספת של צוה”פ, שנכונה גם בלישנא קמא, אלא את הטפח שיהיה באותו מקום.

ובכל אופן רש”י בודאי לא סובר את כל החידוש הזה, כי כתב וז”ל: “דקעביד טפח שוחק – אצל היוצא כר’ סימון”. אז גם אם נגיה בדיבור כהגהת הגר”א הנ”ל, מ”מ כתוב בפירוש שזה כר’ סימון, אז ע”כ שזה טפח שוחק.

ולפי דברי מג”א בריש סימן תר”ל, שלבודים מועילים בסוכה דוקא אם כל הסוכה עשויה כך ב-ד’ דפנות, א”ש.

ו.

וברמב”ם כשמביא את ההלכה של בעי נמי צורת הפתח, כלישנא בתרא דרבא, לא מציין עד איפה תגיע הצוה”פ. וכן בעשויה כמבוי לא מציין זאת, אף שמוסיף גם שם את הצורך בצוה”פ. ובדעת הרי”ף הרא”ש כתב שצריך צוה”פ בעשויה כמבוי, עד הדופן שמול, כך שיצאו בסוף ג’ דפנות מחוברות. ואם נגיד שכן היא דעת הרמב”ם כשהצריך צוה”פ בעשויה כמבוי הרי שההלכה חסרה טובא, כי מנין נדע זאת לבד. ובעשויה כמין גאם עוד יש מקום לומר שנדע מסברא שיש להשלים את הצוה”פ עד סוף הכשר דופן רגילה, שהיא ז”ט. וגם זה דחוק, שאין דרכו של הרמב”ם לסמוך על המעיין שיבין את הדין ע”פ סברא. אך בעשויה כמבוי עוד יותר קשה, כי אין זו סברא פשוטה כלל שיגיע עד הדופן שמול.

ויש לומר על דרך האפשר, שלפי הרמב”ם צוה”פ זה על גבי הלבוד, ולא בהמשך לו, גם בעשויה כמבוי וגם בכמין גאם. ובכמין גאם יצא שהדופן היא באמת ד”ט ולא ז”ט כלפי שאר ראשונים. ובכמבוי יצא דופן ז”ט על אף התוספת של צוה”פ. והסברא תהיה שאף שיש כאן לבוד, ואפ’ כל הסוכה כשרה בלבודים, מ”מ כאן שהסוכה לא מורכבת מדפנות שלמות, רצו להוסיף היכר מדרבנן על הדאו’, כדי לחזק את הדופן הזו של ד”ט שמתירה. ואף שבד”כ לא מצאנו שתוספת של קנה ע”ג תעזור במקום לבוד, אך מ”מ כאן י”ל שרצו להוסיף חיזוק במקום שהקלה התורה קולא, ואין נ”מ מהו החיזוק.