הגמ’ אומרת שהמש’ ב-כ”ח חסורי מחסרא, ובאמת יש שתי מחלוקות בין ב”ש לב”ה. אחת, האם הגודל המינימלי של סוכה הוא כדי ראשו ורובו ושולחנו, שהגמ’ ב-ט”ז אומרת שזה ז’ טפ’ על ז’ טפ’, או כדי ראשו ורובו בלי שולחנו, שזה ו”ט על ו”ט, כפי שמבואר בירושלמי (פ”ב ה”ח, מובא ברא”ש אצלנו) שהשולחן זה טפח. לפי ב”ש צריך זע”ז, ולפי ב”ה וע”ו. ומחלוקת שניה היא האם מותר לאכול באופן שהשולחן מחוץ לסוכה, שלפי ב”ש אסור שמא יימשך אחר שולחנו, ולפי ב”ה מותר, ומתברר בתוך מחלוקתם שלפי ב”ש אם אכל באופן הזה לא יצא י”ח [ובתוס’ כתוב שיש כאן הפקעת המצווה מדאורייתא, בגלל הגזרה שמא יימשך אחר שולחנו, והרמב”ם כנראה חולק, כי כתב שכאילו לא קיים את המצווה]. והגמ’ פוסקת כב”ש במחלוקת על הגודל.

א.

והתוס’ ורא”ש כתבו שהלכה כב”ש דווקא בגודל של הסוכה, אך לענין לאכול בסוכה של זע”ז ושולחנו מחוץ לסוכה הלכה כב”ה שמותר.

אך הרי”ף פוסק (ב-י”ג.) כב”ש בתרוויהו, ואומר שלשתי המחלוקות יסוד אחד, ולכן א”א לפסוק באחת כב”ש ובאחת כב”ה. ויוצא שהטעם של הצורך בזע”ז הוא מגזרה שמא יימשך, שאם לא יהיה מקום לשולחן בסוכה, ע”כ השולחן יהיה בחוץ, ואז יש שמא יימשך.

ויוצא חידוש גדול לפי הרי”ף, שמדאו’ סוכה וע”ו כשרה, וזע”ז זה דין דרבנן. ובדף ז’. כתוב שב”ש סוברים שבעינן סוכה דירת קבע, וראיה מזה שמצריכים זע”ז. ואביי מעמיד אותם שם בשיטה, לומר שאין הלכה כמותם, כי סוכה דירת עראי בעינן. והרי”ף שם אומר שאין הלכה כאביי בזה, אלא הלכה כב”ש בזע”ז, בגלל שטעמם איננו שדירת קבע בעינן, אלא שמא יימשך, ולכן אינם שייכים לשיטה של הסוברים דירת קבע בעינן.

אלא שצ”ע על הרי”ף מנין לו שטעם המחלוקות שווה, אחר שבדף ז’: כתוב במפורש לא כך. ולא רק מנין לו, אלא שלפי ביאורו הוא מקבל על עצמו לפסוק בעוד מחלוקת כב”ש, וזה דוחק גדול. וכן הוא מקבל על עצמו לפרש שהשיעור של זע”ז זה דרבנן, דבר שלא רמוז בגמ’.

ועיין בר”ן (למשנה ב-כ”ח) שאומר שהרי”ף למד שהמחלוקות קשורות מזה שהן נישנות באותה משנה משנה.

והנה הדברים לכאורה לא מספיקים, כי כמה דינים מצאנו שנשנים באותה משנה לפי קשר ענייני, אך לא חייב להיות להם טעם שווה. וגם אם נוח יותר למצוא טעם משותף, כאן יש דחקים משמעותיים לומר כך, וצריך הכרח גדול יותר לכאורה.

ונראה שהרי”ף למד שהמחל’ קשורות מזה שהמש’ ערבבה את שתיהן וכתבה אותן במשפט אחד, שרומז לשני הדברים. ואף שהגמ’ אצלנו מפרשת שיש חסורי מחסרא, ידוע שדעת הגר”א שחסורי מחסרא זה לא הגהה במש’ אלא ביאור עומק הפשט, שיכול להיות מובן תוך עיון במילים כפי שהן כתובות. והמש’ כפי שהיא כתובה כללה את שתי המחלוקות יחד כדי לרמוז על כך שנובעות מאותו יסוד. ואולי יש להעמיס זאת בכוונת הר”ן עצמו (אך לא נראה כל כך).

ועוד יש לצרף הכרח, שלא מצוי שהמקום של שולחן יגדיר מקום של אדם או גודל של בית. ומזה שהשיעור של ב”ש כאן כולל את מקום השולחן (ולכן עודף טפח על ב”ה, כמש”כ בירושלמי), יש רמז לאותו שולחן מהגזרה של שמא יימשך אחרי שולחנו.

ב.

אך ברמב”ם זה לא מספיק, כי הרמב”ם כותב גם כן כרי”ף שהלכה כב”ש בשמא יימשך, אך מצד שני, בתחילת פ”ד, כשמציג את התנאים לסוכה, כותב סתם שצריך זע”ז ופחות מכן פסולה. ובודאי שאם היה סובר שזה רק דרבנן, היה כותב בתחילה את הדאו’, ומפרש את התקנה, כדרכו. וכן באר בבה”ל (תרל”ד, א’ ד”ה פסולה) שהרמב”ם פוסל מדאורייתא בפחות מ-זע”ז (ועיין גם בשעה”צ תרל”ד, ז’).

ובאמת שיש לומר גם ברמב”ם כמו שאמרנו ברי”ף, שמצא זאת בלשון המש’ ב-כ”ח שקושרת בין המחלוקות. אך בעוד שלפי הרי”ף מובן ההיגיון של הקשר, לפי הרמב”ם הוא צ”ע, כי מחלוקת אחת היא בדאו’, ואחת בגזרה.

ונראה לבאר ברמב”ם שבאמת הזע”ז זה דאו’, מצד שדירת קבע בעינן כמו שכתוב בדף ז’:, וא”צ לדוחק שנדחק הרי”ף לדחות טעם זה. ואביי שמעמיד את ב”ש בשיטה בדף ז’, חולק על הפוסקים בדף ג’ כב”ש, והרמב”ם העדיף לפסוק כסוגיה בדף ג’ (אולי כי זו סוגיה באתרה). אלא שגם בתוך הסוברים דירת קבע יש חילוקים ומדרגות, כי ברור שרבי שמצריך ד”א על ד”א מזקיק יותר קביעות מב”ש (וכן עוד כמה דוגמאות שם). ולכן אפשר לקבל את השיטה שעושה אביי לגבי קביעות גדולה כמו זו שמצריך רבי, ולא לקבלה לענין הקביעות הקטנה של ב”ש. 

וזה שהמשנה כללה את שתי המחל’ יחד, נראה לחדש אליבא דהרמב”ם שב”ש הבינו שמזה שהתורה הצריכה קביעות קטנה שכוללת מקום לשולחן, ולא הצריכה קביעות ממש במבנה של הסוכה, זה רומז לנו שהטעמא דקרא הוא שהתורה חשה לגזרה של שמא יימשך. אלא שהתורה בחרה לחוש לכך רק בתור חיוב להצריך אפשרות למקום לשולחן, ולא כצורך חיובי להכניס את השולחן לסוכה. וב”ש באו וגזרו שלא יאכל כאשר שולחנו מחוץ לסוכה. וגם ב”ה היו גוזרים כך לו היו סבורים שהתורה הצריכה מקום לשולחן ובכך רמזה כנ”ל, אלא שהם סוברים שמספיק וע”ו ולכן התורה לא רמזה כלום.

וזה שהתורה הצריכה רק מקום לשולחן ולא גזרה כב”ש, ייתכן שזה משום שלא היה אפשר אחרת. כי לצוות על סוכה שתהיה סוכה רק באופן שיש שולחן בתוכו זה משונה, ובודאי שאפשר לאכול בסוכה גם בלי זה ולצאת י”ח (אפילו אחרי הגזרה של ב”ש), ורק שאם יש שולחן יש חשש שיימשך אחריו, אך לא שחייבים שולחן בצורה חיובית. ולאסור לאכול עם שולחן מחוץ לסוכה זה רחוק, שכן אז הסייג למצוות עשה יהיה לא תעשה שהוא חמור יותר, וזה רחוק מהדעת. ולכן התורה בחרה בדרך של להצריך אפשרות לשולחן, שאז מסתמא אם יהיה לאדם שולחן, יכניס אותו כבר לתוך הסוכה.

וב”ש למדו את כל זה מזה שיש סתירה בין הלימודים בפסוקים. מצד אחד צריך יש פסוק שמלמד על קביעות (עיין לקמן מה הוא), ומצד שני יש פס’ שמלמד על ארעיות, כמש”כ בגמ’ ב-ב’., “שבעת ימים”. ויצא לב”ש שצריך גדר ממוצע של קביעות קטנה. והקביעות הקטנה ביותר היא קביעות של מקום לשולחן, וזה רמז של התורה לגזרה של ב”ש.

ג.

ובאמת צ”ע מהו הפסוק שמלמד על הצורך בדירת קבע.

ועיין פנ”י ב-ז’: שאומר שמאותו פס’ שלמדו הסוברים דירת עראי (“שבעת ימים”), מזה גופא למדו המצריכים דירת קבע, כלומר דירה שתעמוד לכל השבעת ימים בלי צורך בתיקון. ומסתייע מלשון המלחמות בתחילת המסכת, שאומר שר’ יהודה שאומר שאפשר שהסוכה תהיה דירה דירת קבע, ע”כ שסובר שחייבים קבע, ולא רק שאפשר קבע, כי התורה ציוותה או על עראי או על קבע, ולא על שניהם יחד. ולמד מזה פנ”י שזה בגלל שנלמדים מאותו פס’.

והנה ייתכן שדבריו נכונים בדעת ר’ יהודה, אך בדעת ב”ש א”א לומר כך כלל, כיוון שברור שאין במבנה של זע”ז טפ’ יותר קביעות מאשר במשנה של וע”ו. ובשלמא בגובה כ’ או ד”א על ד”א אפשר לומר שזה מראה על קביעות במבנה על דרך מה שבאר הוא שיצטרכו לעשות מבנה קבוע וחזק שלא דורש תיקון כל שבעה, אך בזע”ז א”א לומר כך (וכן בדעת אחרים שפוסלים סוכה עגולה). ועוד, שבגוף סברתו נראה רחוק שידרשו מאותו פסוק דברים הפוכים.

וגם את הראיה מהרמב”ן יש לדחות, שהרמב”ן אומר זאת מסברא (כלומר מסביר שהגמ’ ב-ז’: בנויה על סברא), שהתורה מצוה מה צריך לעשות ולא נותנת בחירה איך תראה המצוה. ואף שיש אפשרות לבנות סוכה גדולה או קטנה וכד’, מ”מ בענין ארעיות וקביעות נראה לחז”ל שזה ענין מהותי במצוה, ולא תיתן התורה תורת כל אחד בידו. 

ויש לבאר שלומדים זאת מהפסוק “תשבו”, שדרשו ‘תשבו כעין תדורו’, שהתורה מצוה שהסוכה תהיה נוחה לתשמיש כעין ישיבה ודיור של בית (ולא מצד החוזק), וזה סוג של קביעות. וכך מבואר בלשון רש”י שהקביעות שמשותפת לכל הדעות ב-ז’: היא שיהיה דומה לבית. ומצד שני יש פסוק של עראיות, כנ”ל.

אלא שיש מקום להקשות מנין ש”תשבו” הולך על ביאור צורת הסוכה, ולא על סדר הישיבה בה במשך החג, כמו שדורשת הגמ’ מפס’ זה כמה דרשות על דרך זו.

וי”ל שלמדו זאת מסדר המילים בפס’. שהמילים “שבעת ימים” לפי הלומדים מזה על עראיות (וב”ש מסכימים להם, כנ”ל) חוזרות על “בסוכות” שכתוב קודם לכן (“בסוכות תשבו שבעת ימים”). וע”כ שלפי הלימוד הזה, זה חוזר להגדיר את צורת המבנה הגשמי של הסוכה שיהיה עראי, ולא רק לציין את משך הזמן של סוכות (עיין בפנ”י שאומר שידעו לדרוש כך מיתור הפסוקים, כיוון שיש כמה פסוקים שמבארים שמשך החג ומצוותו הוא שבעה ימים). וא”כ, אם המילה “תשבו” לא עוסקת באותו נושא, למה נקבעה בתורה בין “בסוכות” לבין “שבעת ימים”, והרי יכלו לומר “שבעת ימים בסוכות תשבו”, או “תשבו שבעת ימים בסוכות”. אע”כ שזה רמז לכך שבנוסף למשמעות הפשוטה של “תשבו”, שנדרשת בגמ’ לכמה דרשות על אופן ישיבת הסוכה, יש עוד משמעות ב”תשבו”, לומר לך שצורת הסוכה צריכה להיות כעין ישיבת בית, כלו’ כעין צורת בית.

והלימוד הזה אמנם הולך על צורת הסוכה, אך לא משמע ממנו לב”ש קביעות של חוזק. וזאת משום סתירת הפס’, כנ”ל, וגם ממשמעות הפס’, שהמשמעות הפשוטה הולכת על ישיבה ודיור. ולכן גם בהקשר של צורת הסוכה מסתמא בא ללמד על צורת סוכה שיש בה תשמיש של בית. ואת זה פרשו כמקום שאפשר להכניס בו שולחן.

ולפי החולקים על ב”ש, ודורשים סוכת קבע בעינן לגמרי, בחוזק הסוכה, י”ל שלמדו מזה שתהיה דומה לבית בקביעות ממש, ולא דורשים “שבעת ימים” כלל (או שאולי סוברים בכ”ז כפנ”י, ונצטרך ליישב את הדחקים שאמרנו בשיטתו).