כתבו התוס’ (ב’. ד”ה כי עביד) וז”ל: “וא”ת וכיון דלא חיישינן אלא שתהא ראויה לעשותה עראי ואף על פי שעושה אותה קבע א”כ אמאי אמר (תענית דף ב’.) גשמים סימן קללה בחג והלא יכול לקבוע הנסרים במסמרים שלא ירדו גשמים בסוכה ואפילו תימצי לומר דאסור משום גזרת תקרה כי היכי דאמר לקמן בפירקין (דף יד.) גבי פלוגתא דר”מ ורבי יהודה דמסככין בנסרין דאי מכשרת בהו אתי למימר מה לי לסכך בזה מה לי לישב תחת תקרת ביתי וביתו ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה מ”מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן לא שייכא למימר שהגשמים סימן קללה וי”ל דנהי דלא חיישינן בדפנות אי עביד להו קבע מ”מ בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מיתכשרה עד דעביד לה עראי”.

כלומר, אע”פ שבדפנות אפשר לעשותן קבע (כל זמן שאין גובה כ’), בסכך אסור לעשותו בצורה של קביעות.

והמ”ב (תרל”א, ו’) כתב וז”ל: “וכתבו האחרונים דמ”מ אם היא מעובה כ”כ עד שאין הגשמים יכולים לירד בתוכה אפילו כשיורדין גשמים מרובים וא”כ הוי כעין בית יש להחמיר ולפסול משום גזירת בית ומ”מ בדיעבד כאשר א”א ליטול קצת מהסכך מפני איזה סיבה יש לסמוך על המכשירין”.

ובשעה”צ (תרל”ג, ו’) כתב וז”ל: “וכתבו התוספות והר”ן דכל זה [היינו שאפשר לבנות בדרך של קביעות] בדפנות אבל בסכך שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מתכשרא מן התורה עד דעביד לה ארעי דהיינו שלא יקבע הנסרים של הסכך במסמרים”.

ויוצא שהמ”ב מבין שעשיית הסכך באופן שאין יכולת לגשמים להיכנס היא רק גזירה דרבנן משום שדומה לבית. ויש פסול דאורייתא בעשיית הסכך בצורה של קביעות כמו בקובע את הסכך במסמרים.

והנה צ”ע מנין לקח המ”ב את ההגדרה הזו. שכן במרדכי (סי’ תשל”ב), ברא”ש (סימן י”ב) ובטור (ב-תרל”א) שמעתיקים את דעת ר”ת נזכר רק הענין שהגשם לא יכול להיכנס ולא הקביעות של המסמרים. וגם באחרונים שהמ”ב מעתיק את דעתם שחוששים לר”ת (לבוש, ב”ח ומג”א) לא נזכר אחרת מהראשונים.

ומי שכן כתב כמו המ”ב זה הט”ז (ב-תרל”ה, א’) שהקשה איך לפי ר”ת כשר סכך מגדיש (באופן שיש טפח מעיקרא), והרי במציאות עינינו רואות שהגשם לא יכול לחדור. ותירץ הט”ז שר”ת פסל רק מדרבנן באין הגשמים יכולים לירד, ובגדיש לא שייכת הגזרה כי הגזרה היא אטו בית וגדיש לא דומה כלל לבית.

והנה תירוצו של הט”ז צ”ע רב, כיוון שפשוט וברור בתוס’ שמה שלא יכול לרדת גשם לסוכה זה פסול דאורייתא, כיוון שהם עצמם כתבו שאין לומר שירד גשם משום שאסור לסכך בנסרים, אלא צריך למצוא איסור דאורייתא כדי שנגיד ששייך בזה סימן קללה. וכך העיר הפמ”ג על הט”ז.

וכנראה המ”ב הולך עם הט”ז, ובא לתרץ את קושיית הפמ”ג, ולכן כתב שכעיקרון הפסול בלא יכול הגשם להיכנס זה דרבנן אטו בית, ומה שתוס’ אמרו שזה דאורייתא זה רק על סכך המחוזק במסמרים, ועיקר הפסול דאורייתא זה הקביעות ולא עצם זה שהגשם לא יכול להיכנס.

אלא שצ”ע עדין, א”כ מנין שיש לפי ר”ת עוד פסול דרבנן בנוסף לפסול דאו’ הזה.

ועוד, שפשט דברי המרדכי והטור הם שעצם זה שלא יכול להיכנס הגשם זה הפסול דאורייתא, שהם הרי לא הזכירו כלל את המסמרים (והמרדכי עוד הביא את הגמרא בתענית שתוס’ אמר שהיא מכריחה לומר שמיירי בפסול דאו’).

ולכן נראה פשוט שעצם זה שהגשם לא יכול להיכנס זה דאורייתא, ולזה גופא תוס’ קוראים קביעות. והחיזוק במסמרים הוא רק היכי תימצי שתוס’ מצאו לכך שהגשם לא יוכל להיכנס, ואין זה עיקר הדבר כלל. ואם מחוזק במסמרים, אך מ”מ הגשם יכול להיכנס, כשר אע”פ שודאי הקביעות של החוזק קיימת. והטעם לכך הוא שבכל הנוגע לסכך הקביעות היא בשימוש של הסיכוך ולא במבנה הגשמי דווקא. ולכן אם הסיכוך הוא טוב מאוד זה נקרא קבוע ופסול, ולא אם הוא מחוזק טכנית.

ובשו”ת האלף לך שלמה כתב שאם הגשמים יכולים להיכנס כשר על אף שמחוזק במסמרים. אלא שהקל שם ביותר מזה, שגם אם עיבה עד שאין הגשמים יכולים להיכנס לא פסול אא”כ חיזק במסמרים. אך זה צ”ע שלכאורה אין מקור להצריך את שני התנאים לרעותא בדוקא כדי לפסול, כי מספיק אחד מהם כדי לתרץ את הקושיה של תוס’.

ומה שהקשה הט”ז לא קשה כלל, כי הקושיה היא מסברא דנפשיה, שכך עינינו רואות, וכבר הביא בה”ל עצמו (ב-תרל”ה) שא”ר תירץ אחרת מהט”ז, שמדובר במציאות כזו שהגדיש לא חוסם את הגשם מלהיכנס, ופשוט.