טעם איסור אכילת חמץ
התורה מצווה עלינו בכמה מקומות שלא לאכול חמץ בפסח, ושלא לקיים חמץ ברשותנו:
“שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב. שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת” (שמות י”ב, ט”ו-כ”א).
“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה’ אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ… שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג ל-ה’. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ” (שמות י”ג, ג’, ו’-ז’).
“שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח ל-ה’ אֱלֹקֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. וְזָבַחְתָּ פֶּסַח ל-ה’ אֱלֹקֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר” (דברים ט”ז, א’-ד’).
טעם איסור אכילת חמץ לא התפרש בפסוקים. אין זה מפתיע שהטעם לא מפורש, שכן בהרבה מאוד איסורים ומצוות לא התפרש הטעם בכתוב. עם זאת, כאן באיסור חמץ ישנם שני עניינים מיוחדים שאיננו מוצאים באיסורים אחרים: האחד הוא החומרא של לא יראה ולא יימצא, והשני הוא היות איסור החמץ מוגבל לזמן, דבר שלא קיים בשאר איסורי האכילה (וקיים באיסורי פעולה כגון לא לעשות מלאכה בשבת). החומרא של לא יראה ולא יימצא יכולה להתפרש כסייג שהתורה עשתה לאיסור האכילה, ודבר זה יצביע על החומרא של אכילת חמץ שהתורה נזקקה לעשות לה גדר. לעומת זאת היות האיסור מוגבל בזמן הוא דבר הטעון ביאור. אם יש משהו פסול בחמץ, מדוע דבר זה נכון רק למשך שבוע?
נקודה נוספת שטעונה ביאור הוא הדרשה של חז”ל (פסחים ד’:-ה’.) שלמעשה איסורי בל יראה ובל יימצא, וכן איסור אכילת חמץ, מתחילים כבר בחצות היום של ערב פסח (אם כי איסור האכילה אז איננו בכרת אלא בלאו בלבד). כלומר יש כאן כעין הרחקה נוספת שאיננה עיקרית כאיסור שבעת הימים, שהרי איננה בכרת ולא נתפרשה בכתוב בפירוש. ויש להבין גם את מהות ההרחקה הזו, שנראית כמו עוד סייג לאיסור עצמו.
היו שרצו לומר שהחמץ משול ליצר הרע, לגאווה (מתנפח, מוסיף על העיקר הבסיסי). כך למשל באברבנאל (לשמות י”ב, ט”ו באמצע הענין): “והנה התיחסות המצה לגאולת מצרים כבר התבאר ענינו אבל אסור החמץ מי יתן ואדע מה ענינו אצל הגאולה במצרים… איסור החמץ מורה על הרחקת התאוות החומסות כי החמץ והשאור הוא יצר הרע והוא אשר קראו חז”ל שאור שבעיסה ולזה צותה תורה שלא יקריבו בקרבן כל שאור וכל דבש לפי שהיה השאור רמז ליצר הרע והדבש רמז למתיקות החיים והתענוגים המותרים הנמשכים אחריו ולזה אמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא שהיצר הרע משחית ומכרית הנפש ממצבה”.
היו שרצו לומר שהחמץ הוא סממן היכר מצרי באותה תקופה והאיסור בא להבדיל את היהודים מהמצרים[1].
אך הסברים אלה לא מבארים את העובדה שהאיסור הזה נמשך למשך שבוע בלבד.
ברוב הראשונים אנחנו לא מוצאים טעמים לאיסור חמץ מעבר לטעמים הכלליים של מצה ושל קרבן פסח שעניינים כמובן לזכור את יציאת מצרים והניסים הנלווים, ובעצם לזכור את שורש האמונה שלנו.
הרמב”ם בספר המצוות ל”ת קצ”ז – איסור אכילת חמץ בפסח לא מסביר בכלל טעם לאיסור, וממילא מובן שהוא רואה באיסור החמץ חלק מענייני זכירת יציאת מצרים ולכן לא נזקק לתת טעם מיוחד (למעשה גם במצוות קרבן פסח – עשה נ”ה-נ”ו ומצוות מצה – עשה קנ”ח הרמב”ם לא מסביר את הטעם, אבל ברור שזה בגלל שהטעם מפורש בתורה והוא פשוט, ולכן אין צורך להרחיב בכך).
כמו כן רש”י, הרמב”ן, אבן עזרא ועוד לא מוצאים צורך בכלל להזכיר את הטעם של איסור החמץ, וגם בדעתם נראה שזה משום שסברו שפשוט שהטעם הוא זכר ליציאת מצרים.
החינוך כותב זאת בפירוש במצוות י”א-י”ב (איסורי בל יראה ובל יימצא ואיסור אכילת חמץ) שהטעם הוא לזכור את יציאת מצרים, כמו שכותב על כל ענייני פסח ומצה (מצווה ה’ והלאה).
למעשה נראה שפשט הכתובים מורה על כך שאיסור החמץ הוא חלק מזיכרון יציאת מצרים. בראש ובראשונה הסמיכות החוזרת של אזכור איסור החמץ יחד עם חיוב אכילת המצה מורה על כך שיש כך ענין אחד עם כמה צדדים ולא איסור אחר עם טעם שונה. בייחוד הפסוק בשמות י”ג, ג’ אומר זאת כמעט בפירוש: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה’ אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ”. משמע מהפסוק שהדרך לזכור את יציאת מצרים היא על ידי כך שלא נאכל חמץ.
ובכל זאת השאלה של האברבנאל קשה. קרבן פסח, המצה והמרור מזכירים לנו בצורה חיובית את מה שאירע אז במצרים. אבל איסור אכילת חמץ הוא לכל היותר דבר מקרי שהיה אז, כלומר לא היה לחם חמץ כי לא הספיק הבצק להחמיץ. אבל ברור שבזכירת המצה זוכרים את יציאת מצרים, ומה ראתה התורה להוסיף איסור אכילת חמץ שגם לא נראה שעוזר להזכיר את מה שאירע, וגם אם נגיד שהוא מזכיר, לכאורה הוא מיותר כי הענין כבר מוזכר בחיוב אכילת המצה.
עוד קשה קושיה נוספת שהזכיר שם האברבנאל: “ולמה היה חיוב אכילת הפסח והמצה לילה אחד בלבד ואסור החמץ שבעת ימים”. כלומר כאן השאלה מתחזקת, שלא רק שאיסור החמץ שבא לחזק את זיכרון היציאה לא מספיק מובן לנו, אלא שהוא נמשך שבעה ימים לעומת חיוב אכילת המצה שקיים רק בלילה הראשון, ובכך הופך לעיקרי ומשמעותי יותר מזיכרון המצה.
הענין כולו מתבאר היטב בדברי הרב קוק (עולת ראיה עמ’ ל”ח בביאור פרשיות התפילין), בביאורו לפסוק “מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך”:
הרושם בא בין מצד החיוב, בין מצד השלילה, מצד הקום ועשה ומצד השב ואל תעשה. היתרון של הרושם החיובי, הבא מצד השלילה, הוא שרשומו הוא מתמיד בלא הפסקה כלל, מה שאי אפשר להיות בענין שהוא חיובי ומפעלי. על זה באה המצוה, באיזה אופן יהיה הרושם עומד קים בלא הפסק כל שבעת הימים, שמצות תאכלו כל שבעת הימים, מה שהוא דבר נמנע בתכונה של קום ועשה, אבל הוא בא במילואו כשהוא נפעל מתכונה שלילית של שב ואל תעשה, כלומר הרושם הגדול של הרחקת החמץ, שהוא ממולא בכל מילואו ב”לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך”. מזה ידענו, שעיקר יסוד חובת אכילת מצה כל שבעת הימים היא בעיקרה מניעת אכילת חמץ, שעל פיה יש ציור לענין הרישום של אכילת מצה, כל שבעת הימים, בלא שום הפסק, כמדתה של שב ואל תעשה, שהיא מתמדת, והרישום החנוכי שבא על ידה הוא מתעלה בשביל כך לתכונה שופעת את הפעלתה בלא שום הפסקה כלל”.
השאלה שהרב בא להשיב עליה היא מדוע כתוב “מצות יאכל את שבעת הימים”, כאילו זו מצוות עשה לאכול מצה כל שבעת ימי החג, והרי להלכה ידוע שהחיוב לאכול מצה הוא רק בלילה הראשון, כמו שכתוב בפסחים ק”כ.
והאבן עזרא (לשמות י”ב, ט”ו) כותב שבאמת על דרך הפשט יש חיוב לאכול מצה כל שבעה (אלא שהדרש של חז”ל בפסחים ק”כ. מפקיע מזה). וכן ידוע בשם הגר”א שאף שאין חיוב לאכול מצה כל שבעה, מ”מ מי שאוכל מקיים בזה מצווה, וזה מכוון עם לשון הכתוב הזו.
אך בסופו של דבר אין להלכה מצווה חיובית לאכול מצות כל שבעה, ולכן צריך לבאר את לשון הפסוק.
והרב מסביר שבאמת אין חיוב לאכול מצה כל שבעה, אבל רצון התורה הוא שענין המצה והזיכרון שהיא מחנכת אותנו אליו יישמרו למשך כל שבעת הימים. אלא שאי אפשר לעשות זאת; אי אפשר טכנית לצוות על אדם לאכול ברצף במשך שבעה ימים. ולכן בא הלא תעשה של לא לאכול מצה, ובאופן של שב ואל תעשה מביא אותנו לאותה תוצאה של זיכרון יציאת מצרים שיש באכילת מצה. כי ברגע שנאסר עלינו לאכול חמץ, וביותר – שיש איסור שבכלל יימצא חמץ בבית, המציאות הזו מזכירה בכל רגע את העובדה שביציאת מצרים לא אכלו חמץ אלא מצה, וממילא האמונה מושרשת ברציפות כל שבעה.
ונמצא לפי זה שטעם איסור אכילת החמץ איננו פחיתות מסוימת שיש בחמץ, אלא זכר ליציאת מצרים כמו שמשמע בראשונים. אבל מתחדש כאן שהאיסור בא להשלים את הזכר שיש באכילת המצה כך שהזיכרון יהיה רציף במשך שבעה ימים.
ובזה מובן לא רק הטעם של האיסור, אלא גם מדוע האיסור הזה מתמשך יותר מחיוב אכילת המצה (שאלתו השנייה של האברבנאל), וזאת משום שאדרבה, איסור אכילת החמץ משלים את חיוב אכילת המצה, שרצון התורה היה שיתמשך כל שבעה. ואין אלה שני עניינים שונים, ואפילו לא שני אופנים שונים לזיכרון יציאת מצרים, אלא אותו ענין ממש.
בתוך הדברים של הרב מוסבר גם החידוש של התורה שלא יימצא חמץ בבית, ויוצא שאין זו הרחקה וסייג לאיסור חמור, אלא חלק מיצירת ההיכר לכך שבשב ואל תעשה נזכור את יציאת מצרים, כי בביעור החמץ ניכרת יותר מציאות המצה.
עוד יש להוסיף ולבאר בכך גם את התוספת של האיסור מחצות יום י”ד, שכן אם יאכלו חמץ עד הלילה פחות תהיה ניכרת מציאות המצה בלילה, ויהיה אפשר לחשוב שאוכלים גם חמץ וגם מצה, פעם זה ופעם זה. אך כעת שיש כמה שעות שהחמץ נאסר בהם, יותר ניכרת מציאות המצה בערב, כך שבשעת אכילת מצת החיוב הזיכרון עוד יותר מושרש בנו. וזה בהמשך לביאור הכללי של הרב, שאיסור החמץ בא לחזק את זיכרון המצה.
הבכור שור (לשמות י”ב, ט”ו) אומר: “כי כל אוכל חמץ שלא תאמר אוכל מצה וחמץ אוכל עמה דאם כן תבטל המצה מפני החמץ שאדם רגיל בו” (וכך גם בחזקוני). כלומר בעצם יש כאן שאלה נסתרת מדוע נאסר החמץ, והרי הזכר החיובי ליציאת מצרים מתבצע באכילת המצה ולכאורה די בכך (שאלת האברבנאל הראשונה). והתשובה היא שאם התורה תתיר אכילת חמץ, בפועל יאכל במשך החג חמץ, שבו הוא רגיל, וכוונת התורה שיהיה זכר באכילת מצה תתבטל.
והדברים קרובים לדברי הרב קוק, כי בעצם מובלע בדברים שרצון התורה הוא שהזכר שבאכילת המצה ייעשה במשך שבעה ימים (וזה מתרץ גם את שאלת האברבנאל השניה, כנ”ל), אלא שהתורה לא רוצה לצוות על כך בפירוש, כמצווה חיובית (כנראה כדברי הרב, שיש בכך קושי טכני). אלא שההבדל הוא שלפי הבכור שור איסור החמץ בא לחזק את אכילת המצה מצד שכיוון שאסור לאכול חמץ, בפועל יאכל אדם מצה ובכך יזכור את יציאת מצרים. ואילו לפי הרב איסור אכילת החמץ מחזק את זיכרון יציאת מצרים גם אם בפועל אדם לא יאכל מצה, כי עצם זה שאין חמץ מזכיר את הדבר המיוחד שהיה אז ביציאת מצרים.
ולפי הבכור שור לא מוסבר הענין של בל יראה ובל יימצא, כי היה מספיק לאסור אכילת חמץ וממילא היה אדם אוכל מצה, גם אם היה מותר להשאיר חמץ בבית. אך לפי דברי הרב מובן כנ”ל, שכיוון שעצם האיסור על אכילת החמץ מצד עצמו מזכיר את יציאת מצרים, מובן שיש יתרון בלאסור את מציאות החמץ בכלל (וכן לגבי האיסור של יום י”ד, כנ”ל)[2].
ולפי הדברים הללו נמצא שהעובדה שאיסור חמץ הוא בכרת איננה לרוב חומרתו של מעשה אכילת החמץ, כמו באיסור כמו חלב שגם הוא בכרת, אלא לרוב חשיבות התועלת שיוצאת מזכירת יציאת מצרים, המגיעה בעקבות ההימנעות מאכילת החמץ.
הביאור הזה של הרב[3] מציג לנו מבט מבורר יותר על עניינו של חג המצות.
אנחנו מוצאים הרבה פעמים את חשיבות משך שבעת ימים[4]. בצורה הבסיסית ביותר זה נמצא בשבוע היום-יומי, שהוא מחזוריות של שבעה ימים (ובסופה שבת שהיא כעין סיכום ומנוחה לתקופה של שבוע).
כאשר אדם נושא אישה, הוא שמח איתה שבעה ימים (שבעת ימי המשתה) כמו שנזכר כבר בתורה אצל יעקב: “מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת” (בראשית כ”ט, כ”ז). להבדיל, גם באבלות אנחנו גם מוצאים שבעה ימים לעיקר האבלות, וגם לכך יש מקור בתורה, כשיוסף מתאבל על יעקב: “וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים” (בראשית נ’, י’). כמו כן מוזכרים שבעת ימים כתקופה מסוימת במקומות נוספים.
העיקרון הוא ששבעה ימים הם מחזור זמן שאפשר לקרוא לו תקופה מינימלית. יום לצורך הענין הוא קצר מדי. הוא לא מספיק לבטא שמחה או אבל מיוחדים. אבל שבוע הוא תקופת זמן משמעותית שמספיקה כדי לבטא את המצב הנפשי המיוחד שנוצר.
כך החגים, גם סוכות וגם פסח, נמשכים שבעה ימים. אלה חגים שבאים להשריש בנו רעיונות מסוימים, ושניהם נמשכים משך זמן של שבוע, שכפי שהתבאר הוא התקופה המינימלית להשרשת או הבעת רעיון נפשי[5].
אם נתבונן בסוכות נראה שהערך של סוכות – שהוא יציאה מחיי היום-יום ומעבר לגור כביכול בביתו של הקב”ה, ככלה היוצאת מביתה ובאה לדור עם בעלה (וזה כמובן מעיד על הקשר בין הקב”ה ועם ישראל) – מתמשך בכל רגע ורגע. “תשבו – כעין תדורו” דרשו חז”ל (סוכה כ”ו.), והמשמעות ההלכתית היא שאדם עושה בסוכה כל מה שהוא עושה בביתו (באופן כללי), וזה בעצם מנחה את ההתנהגות בכל רגע ורגע במהלך החג. כלומר כל שבעת הימים ממש, מתחילה ועד סוף אדם חי בתוך הערך הזה שמתבטא בסוכות.
ממש בדומה לזה אנחנו רואים גם בפסח. הזיכרון של יציאת מצרים מלווה אותנו לא רק ברגע אחד – בזמן אכילת פסח מצה ומרור בליל הסדר, ולא רק בכל פעם שאנחנו אוכלים מצה במשך החג, אלא בכל רגע ורגע, באיסור אכילת החמץ ובאיסור בל יראה ובל יימצא.