הוצאת זרע לצורך רפואי

ברצוננו לברר האם מותר לאדם שלא זכה לפרי בטן להוציא זרע על מנת שהרופא יוכל לבדוק את הזרע, במטרה לעזור לו לפרות ולרבות.

וכן חולה שרופאים אומרים שרפואתו דוקא בהוצאת זרע, וכגון שא”א בדרך היתר (כגון רווק).

הנה פשוט וברור בש”ס ופוסקים חומר עוון הוצאת זרע לבטלה, וביחוד בספרי המקובלים שהפליגו בחומרת העוון הזה עד שקבעו כי זהו העוון החמור ביותר.

עם זאת יש לברר מבחינה הלכתית האם זהו איסור דאוריתא או דרבנן.

הגמרא בנידה (י”ג ע”ב) אומרת: “תנא דבי ר’ ישמעאל לא תנאף לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל”. וכן עוד שם בנידה (י”ג.): “אמר ר’ יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה שנאמר וירע בעיני ה’ אשר עשה וימת גם אותו”.

וכתב הרב המגיד (פכ”א מאיסורי ביאה הי”ח) שזהו המקור לאיסור הז”ל.

ובגמ’ בע”ז (כ’.) דרשו מהפס’ “ונשמרת מכל דבר רע”: “שלא יסתכל באשה נאה ואפילו פנויה ולא באשת איש ואפילו מכוערת”. ופירשו הפוסקים שכל הרהור שיש בכוחו להביא לשכבת זרע אסור מכח הלאו הזה, ולא דוקא הסתכלות באשה (אגרת התשובה לר’ יונה ס”ק נ’ וש”פ).

וכתבו התוס’ שם בע”ז שזו דרשה גמורה מדאוריתא.

והנה פשוט שלדעת התוס’ איסור הוצאת ז”ל הוא דאוריתא ממש, שכן אם ההרהור שעלול להביא לאיסור זה בגרמא בלבד הוא דאוריתא, כל שכן שהמעשה עצמו דאוריתא. וכן דעת ר’ יונה (הנ”ל, באגרת התשובה), ולבוש (אה”ע כ”א, א’) ובית שמואל (שם, ס”ק ב’).

הרמב”ם וסמ”ג וחינוך לא הזכירו את הלאו הזה של ונשמרת, וכן לא נפסק בשו”ע. וכתב האחיעזר (ח”ג סי’ כ”ד-כ”ה) שצ”ל לפיהם שזוהי אסמכתא, וכן כתוב בפמ”ג (הקדמה כוללת, סוף חלק ה’) שזה איסור דרבנן.

ואף שמ”מ צריך טעם למה לא כתבו זאת לפחות כאיסור דרבנן, י”ל שכללו זאת בדבריהם באיסור הסתכלות בפנויה, ורק השמיטו את הפס’ של ונשמרת והביאו במקומו דרשה אחרת מהפס’ באיוב “ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה”.

אך ודאי שאין זה אומר שלפיהם הוצאת ז”ל בידיים איננה דאורייתא, כי לא השמיטו אלא את האיסור של גרימת הז”ל, ולא את עצם האיסור. 

ובדעת פוסקים אלו שלא כתבו במפורש שזה לאו גמור, אומר הפני יהושע (שו”ת אה”ע ח”ב סי’ מ”ד, שאלה שניה) שאיסור הז”ל הוא דרבנן ולא דאוריתא, וראייתו היא מזה שלא מצאנו ברמב”ם עונש על עוון זה. וכן מוכיח התורת חסד (ח”ב סי’ מ”ג) שכן דעת הרמב”ן. אך הרב קוק (עזרת כהן אישות ל”ב) והאג”מ (אה”ע ח”ג, י”ד) כותבים שזהו איסור דאוריתא, ולא מחלקים בין דעת תוס’ לשו”ע.

נמצא לסיכום, שלדעת התוס’ ודעימייהו הוצאת זרע לבטלה, ואפ’ גרימתו ע”י הרהור זה איסור דאוריתא, ולפי הרמב”ם ושו”ע גרימת הז”ל ע”י הרהור היא דרבנן, והז”ל בידיים לפיהם: לפנ”י – דרבנן, ולרב קוק ואג”מ – דאוריתא.

וכעת נבוא לברר אם מותר להוציא זרע לצורך רפואה, בידיים ובגרמת הרהור.

הגמרא ביבמות ע”ו דנה באדם שניקב בעטרה ונסתם, שדינו הוא שאילו רואה קרי ומחמת הקרי הנקב חוזר ונפתח – הרי הוא כרות שפכה ופסול לבוא בקהל, ואם לא – הרי הוא כשר. והגמרא שואלת היכי עבדינן, כלומר איך נביא את האיש הזה לידי שכבת זרע (רש”י), ואז הגמרא מביאה עצות מעשיות איך לגרום לו לראות קרי (לשים לו לחם שעורים חם בנקב בית הרעי, ומתוך זה יראה קרי. כך רש”י שם).

רואים מגמרא זו, שיש היתר לגרום להוצאת זרע כדי לעזור ליהודי לבוא בקהל. והאחרונים מעירים שהכרות שפכה הזה יכול לשאת גיורת, ובכל זאת התירו לו את ההיתר הזה.

אחרונים רבים דנו בשאלה שהצגנו בפתיחה, לגבי הוצאת זרע לצורך בדיקה רפואית, כדי להצליח להוליד (מבואר באחרונים הדנים בשאלה זו שהנידון הוא רק אם בתחילה עשתה האשה את כל הבדיקות הנצרכות והתברר שהבעיה איננה אצלה). כל הדנים בשאלה זו יצאו לידון מהגמרא הנ”ל ביבמות; וממנה ייפרדו והיו לשלשה ראשים מרכזיים:

המחמיר שבכולם הוא הרב קוק (עזרת כהן, אישות, סי’ ל”ב). לא מבעיא להוציא זרע בידיים שאסור, שאפילו הגמ’ ביבמות לא התירה אלא בגרמא, אלא אפ’ בגרמא אין להוציא זרע לצורך הנ”ל. טעם החילוק בין המקרים הוא לא שהצורך של פריה ורביה נחשב פחות צורך מבדיקה כדי לבוא בקהל. אלא החילוק הוא ששם ביבמות אותו אדם היה בחזקת כרות שפכה לפני שנסתם הנקב בגיד, וכעת באים לבדוק האם הסתימה היא סתימה מעלייתא או לא. כלומר הוא עדין בחזקת כרות שפכה עד שיוכח אחרת, וכרות שפכה הוא בחזקת שאינו מוליד. ושם בתשובה באר הרב קוק שיש לאו הבא מכלל עשה דפרו ורבו שלא להשחית זרע. וא”כ אותו כרות שפכה שעדין הוא בחזקתו לא מצווה בלאו הבא מכלל עשה הזה, כי אינו בר הולדה ולא מצווה בפרו ורבו כלל. מה שאין כן בנידון האיש שרוצה לתת לרופא לבדוק את זרעו, שהוא אינו בחזקת שאינו מוליד, כי אולי יש לו רפואה או שעם אשה אחרת כן יצליח להוליד. וממילא אדם זה מצווה בפרו ורבו ובלאו הבא מככל עשה זה, שלא להשחית את זרעו (המחמירים גם מציינים את אי נאמנות הרופאים בענין זה).

בין המחמירים גם הדברי מלכיאל (ח”ה סי’ קנ”ז) ומהר”ש ענגיל (ח”ו סי’ ע”ה).

דעה ממוצעת היא דעת האגרות משה (אה”ע ח”א סי’ ע’), שמחלק בין להוציא זרע בגרמא שמותר כמו שהתירו בגמ’ הנ”ל ביבמות, לבין להוציא בידיים שלא שמענו להתיר בכך. ומקשה שם איך התירו ע”י גרמא, והרי סוף סוף עובר על איסור של ונשמרת (ואג”מ נוקט שזוהי דרשה גמורה דאוריתא, כמו התוס’ הנ”ל). ועונה שונשמרת זה רק כשמוציא זרע לבטלה, וכאן זה לא לבטלה, מה שאין כן בלהוציא זרע בידיים שנלמד מלא תנאף, כנ”ל, בכל גווני אסור. ויש לבאר דבריו ע”פ מה שכתב הרב קוק שם בתוך דבריו, שאין לחשוש מצד ונשמרת, כי שם כתוב ונשמרת מכל דבר רע, דוקא דבר רע, שעושה כן ללא תכלית מוצדקת, אך אם עושה זאת לצורך גדול אין זה דבר רע. ובלא תנאף אין סיוג זה.

אך הרבה אחרונים מקלים להוציא זרע בידיים לצורך הבדיקה הנ”ל (הם כותבים סדרי עדיפויות, כגון שעדיף שישמש עם כיס המיועד לכך על הגיד, ועוד, אך אם א”א בענין אחר מתירים גם ביד ממש). בין המקלים: היעב”ץ (ח”א סי’ מ”ג), הציץ אליעזר (ח”ט סי’ נ”א שער א’ פ”ב), משמעות דברי המהרש”ם (ח”ג סי’ רס”ח) שכתב שלא מתיר רק בגלל שהאשה עוד לא עשתה את כל הבדיקות לברר שהעיכוב איננו ממנה, הגר”ע יוסף (יבי”א ח”ב אה”ע סי’ א’), המנחת יצחק (ח”ג סי’ ק”ח אות ו’) וכן הגרש”ז אוירבך זצ”ל (כמו שמובא מפי כתבו בנשמת אברהם לאה”ע סי’ כ”ג אות ב’).

יש לציין שהמתירים הללו לא התנו את ההיתר בכך שאת הזרע יזריע הרופא ברחמה של האשה, אלא מדובר על הוצאת זרע בידיים לשם בדיקתו.

גם לפיהם המקור הוא מהגמרא הנ”ל ביבמות, ולדעתם או שאין חילוק מהותי בין הוצאת זרע בגרמא להוצאתו בידיים (דבר שלא מסתבר כ”כ), או שמה שהגמ’ הציעה שיוציא בגרמא זה מדין שעדיף לעשות את האיסור הקל תחילה, אך אם א”א – יעשה גם את החמור, ובמציאות של ימינו קשה לגרום את הוצאת הזרע ע”פ העצות של הגמרא שם.

בדעת המקילים (שלא כ”כ מפרשים את סברת ההיתר, אלא רק מזכירים שזה לצורך ואין בו השחתה) יש לבאר בשני אופנים: או שסוברים כדעת שו”ת פנ”י הנ”ל שאין כאן איסור דאוריתא, ומצאנו שחז”ל התירו את האיסור שלהם לצורך, כמש”כ בגמ’ ביבמות, ומזה לומדים גם לצרכים אחרים. או שאע”פ שיש איסור דאוריתא בהז”ל, מ”מ מותר לצורך כי כל האיסור הוא רק לבטלה. אך זה צ”ע כי בלאו של לא תנאף שמזכירה הגמ’ בהקשר הזה לא כתוב “לבטלה”, וגם לא כתוב “דבר רע” כמו שכתוב בלאו של “ונשמרת”. וי”ל שהם יפרשו שחז”ל למדו היתר גם להז”ל בידיים מזה שכתוב בונשמרת דבר רע דוקא, משמע שכל האיסור הזה של זרע לבטלה, שממנו צריך להישמר, הוא דוקא באופן של דבר רע, ולא באופן של צורך חשוב.

בבית שמואל (סי’ כ”ה ס”ק ב’) כתב שמותר להוציא זרע בידיים כדי לברר האם דם שנמצא על עד הגיע מהאשה או מהאיש. וזו הדעה המקלה ביותר שמצאנו, אלא שנשאר שם בצ”ע. ונחלקו האחרונים כיצד לפרש דבריו: בשו”ת ימי יוסף (שנביא לקמן) משמע שהצ”ע הוא שיש לחלק מהא דיבמות ששם מיירי דוקא בגרמא. אך בכרם שלמה ועוד (עיין בצי”א שם) מפרשים שפשוט לו שמותר גם בידיים, אלא ששם אפשר לבדוק בענין אחר (כמש”כ ביו”ד קפ”ז).

לפום ריהטא נראה שרבים המתירים על האוסרים, ועוד שהרבה מהמתירים הם אחרונים לעומת האוסרים. מה גם שחלק מהאוסרים לא אסרו מצד עצם הדבר, אלא מצד חוסר נאמנות של הרופאים או מצד שאפשר לאותו לאדם לקיים פרו ורבו באחרת.

עד כאן ראינו לגבי הוצאת זרע לצורך קיום מצוות פריה ורביה. וכעת נברר בעז”ה הדין לענין מי שמחמת חולי צווה ע”י הרופאים להוציא זרע.

הנה אם מדובר בחולה שיש בו סכנה ודאי שמותר, כי גם איסורי דאוריתא נדחים מפני פיקוח נפש. ואין לומר שאיסור הוצאת זרע לבטלה נכלל בכלל ערווה שיש עליה דין של יהרג ואל יעבור, שכן כבר דחו סברא זו בשו”ת פנ”י הנ”ל ובשו”ת ימי יוסף שנביא לקמן.

ואם יש סכנת אבר גם כן מותר בודאי, על פי דברי הש”ך (יו”ד קנ”ז ס”ק ג’) שאומר שסכנת אבר נידונית כסכנת נפשות (ויש חולקים בזה, עיי”ש בש”ך, ועיין בסי’ שכ”ח בשם הרא”ש שרק איסורי דרבנן מתירים בסכנת אבר).

הרב בן איש חי (שו”ת תורה לשמה סי’ תפ”א) נשאל שאלה זו לגבי חולה (שאין בו סכנה), והשיב ע”פ הגמרא הנ”ל ביבמות שיעשה בגרמא אך לא בידיים. וזה כדעת האג”מ הנ”ל. וכן דעת שו”ת ימי יוסף (בתרא, חאה”ע עמ’ רכ”ז).

אך נראה ברור שכל המתירים דלעיל יתירו גם בנידון של חולה, אם מדובר בחולה ממש, כמו שמוגדר באו”ח סי’ שכ”ח בפוסקים – שאין בו סכנה, אך מ”מ נופל למשכב מחמת חוליו (או שסובל בכאב בכל גופו). כי לא מסתבר שצורך זה יהיה פחות מצורך מצווה (פרו ורבו) עליו דיברו הפוסקים, כמו שרואים בכמה מקומות בהלכה שצורך חולה נחשב לצורך גדול.

וזה כתבנו לפי מי שאומר שהאיסור של הז”ל הוא דאוריתא, ורק במקום צורך זה לא נקרא דבר רע (עיין לעיל בדברינו), ומותר. ואז השאלה היא עד כמה הדבר הנידון נחשב צורך.

אך אם נלך כדעת פנ”י שהאיסור הוא רק דרבנן, יש לומר בפשטות שגם האוסרים לצורך פריה ורביה יודו להתיר בנידון דידן של חולה, ע”פ דברי הרמ”א (יו”ד קנ”ה, ג’) שאומר שאיסורי דרבנן מותרים לחולה שאין בו סכנה (עיין בש”ך שם שלהאכיל איסור אסור עכ”פ, ועיין גם בשו”ת רע”א קמא, ה’, בתחילת התשובה).

והתורה לשמה ודעימיה או שסוברים שהז”ל בידיים זה דאורייתא, או שלא פוסקים כרמ”א בזה.

ולכן מסתבר להלכה שבנידון של חולה שאין בו סכנה ודאי שיש להקל להתירו להוציא זרע בידיים לצורך בדיקה וכדומה.

Scroll to Top