יחסות, קוואנטים, קו ועיגול
א. פתיחה | ב. עולם הטבע הוא בבואה של הרוחניות | ג. סקירה תמציתית של תורת היחסות ותורת הקוואנטים | ד. הנהגה אלוקית לעומת חופש הבחירה | ה. הקו והעיגול כסמלים של הנהגה אלוקית לעומת בחירה חופשית | ו. תורת הקוואנטים – הופעה של הבחירה החופשית | ז. תורת היחסות – ביטוי להנהגת הקב”ה את המציאות | ח. סיכום
א. פתיחה
מאז ימי קדם בני אדם חוקרים את העולם. הם מתבוננים במציאות ונותנים פרשנויות שונות למה שהעין רואה והחוש מרגיש. החקירה משתנה מדור לדור, ואם בימי קדם התובנות היו דתיות: אלים שונים מנהיגים את העולם והם מקור הכוחות השונים והתופעות השונות; הרי שבימי אריסטו, הפילוסוף היווני הנודע, קיבלו התופעות בעולם הגדרות ברורות יותר שלא נסמכות על אלים. תפיסותיו של אריסטו שלטו בכיפה משך זמן רב, עד לתקופת הרנסאנס באירופה.
בתקופת הרנסאנס התפתחו תחומים רבים וביניהם המדע. מספר אנשי מדע בתקופה זו – שהמפורסם והחשוב בהם הוא אייזיק ניוטון – הניחו את היסודות למדע כפי שהוא מוכר לנו היום: השיטה המדעית של ניסוי, הסקת מסקנות והכללות לחוקים. מזמן אריסטו ועד לתקופה זו היה מקובל שהשכל חוקר את העולם ומגדיר את ההגדרות ללא צורך בבחינה מעשית של הדברים. אך כשנעשו ניסויים לאשש או להפריך את ההנחות של אריסטו (בתחילה בתחום האסטרונומיה ולאחר מכן בתחומים נוספים) התגלו תגליות שסותרות לגמרי את השקפותיו.
מאז שפותחה השיטה המדעית המדע בכללותו נעשה מדויק, ולא נשען עוד על סברות אנושיות כי אם על תצפיות בניסויים מבוקרים. חוקי הפיזיקה נוסחו בקפידה והפיזיקה הלכה והתפתחה. לפיזיקה של תקופה זו עד הפיזיקה שפותחה במאה העשרים אנחנו קוראים ‘פיזיקה קלאסית’.
על אף שהפיזיקה בתקופה זו התבססה על ניסויים ותצפיות, ישנן תופעות מסוימות שלא הוסברו כראוי על ידי החוקים הקיימים והם שגרמו למדענים בתקופות מאוחרות יותר לחפש חוקים מדויקים יותר לתיאור המציאות. התוצאה באופן כללי היא שתי תאוריות רחבות שפותחו במאה העשרים: תורת היחסות של איינשטיין (הכוללת את היחסות הפרטית והכללית) שהיא בעצם תיאור כולל של המציאות המוכרת לנו בחיי היום-יום;[1] ותורת הקוואנטים שפותחה על ידי כמה מדענים, ביניהם גם איינשטיין, שהיא כללים וחוקים השולטים בעולם החלקיקים התת-אטומיים. שתי התורות הללו מרכיבות יחד את הפיזיקה המודרנית, והן תוצגנה בהמשך בקווים כלליים.
הפיזיקה הקלאסית ותורת היחסות תופסות את המציאות באופן כללי בצורה דומה, על אף השינויים שיש ביניהן. תורת הקוואנטים מניחה הנחות שונות בתכלית על מושגי החומר ועל מושגי יסוד נוספים, והיא בעצם מהווה תפיסת-עולם חדשה לגמרי. עם זאת, שתי התורות (הקוואנטים והיחסות) נחשבות נכונות ומוכחות בניסויים, למרות הסתירות המהותיות שיש ביניהן בתפיסת המציאות.
ההנחה העומדת בבסיס דברינו היא שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, והוא ברא אותו באופן כזה שהחוקיות הטבעית מבטאת בכלים של חומר את החוקיות הרוחנית של העולם, כלומר את דרכי ההנהגה השונים בהם מנהיג הבורא את המציאות. ענין זה יתבאר באריכות בהמשך, ונפרט את ביאור הדברים ואת ההיגיון הרוחני להנחה הזו.
בדברינו נבקש לעמוד על הקשר המהותי שבין החוקיות הטבעית לזו הרוחנית. איזה חוק רוחני מתבטא בחוק הפיזיקלי הזה, ומה מבטא ברוחניות חוק פיזיקלי אחר. ננסה לשרטט מפה כללית של היחס בין ההנהגה הרוחנית של הקב”ה לבין שתי התורות של הפיזיקה המודרנית, ונשתדל לעמוד על משמעותם הרוחנית של העקרונות הכלולים בתורות אלה.
את העבודה הייחודית הזו נעשה בנוגע לחוקי היסוד של הפיזיקה. אמנם יש מקום להרחיב את הדברים ולבחון גם תחומים מדעיים אחרים באותו מבט שהצגנו, אך אנחנו נתמקד בחוקי היסוד של הפיזיקה. הטעם הוא שחוקים אלה הם הבסיס של כל החוקיות החומרית באשר היא. הפיזיקה מתארת את החוקיות ברמה האטומית וביסודות של כל תנועה בעולם, והאטומים בתורם מרכיבים מולקולות שונות שנחקרות במסגרת הכימיה. המולקולות בתורן מרכיבות אורגניזמים חיים הנחקרים בביולוגיה, בוטניקה וזואולוגיה; וכן האסטרונומיה בנויה על כל הכוחות הפיזיקליים בתורת היחסות ובתורת הקוואנטים. ההיגיון אומר לבחון את חוקי המציאות הרוחניים בעיקר ביחס לחוקי המציאות הבסיסיים ביותר שישנם, והם חוקי הפיזיקה. שם נצפה למצוא את הביטוי לעיקרי החוקיות הרוחנית.
כאן המקום לציין שאין ברשותי כל ידע פורמאלי בפיזיקה. מה שלמדתי ומה שאציג כאן בהמשך בנוי על לימוד מספרים שונים ומהאינטרנט (הרצאות ומידע באתרים שונים). עם זאת, כל המידע שאציג ניתן לאימות באתרים ברי-סמכא העוסקים במדע. בנוסף, על הדברים עבר בדקדוק ידידי ר’ ישי שרייבר, שהוא דוקטור לפיזיקה; ועל כך תודתי נתונה לו.
ב. עולם הטבע הוא בבואה של הרוחניות
על מנת להציג את התשתית המחשבתית למשפט המפתח שהוצג בפתיחה, לפיו אנחנו מניחים שהחוקיות החומרית מבטאת את החוקיות הרוחנית; יש להקדים ולבאר את העיקרון הזה באופן כללי יותר ביחס שבין עולם הטבע לעולם הרוחני. היחס שבין חוקי הפיזיקה לבין חוקי ההנהגה האלוקיים יהיה מקרה פרטי של הכלל הרחב יותר.
אפלטון, שהיה אחד הפילוסופים היווניים הנודעים, חלק על אריסטו בעיקרון משמעותי הנוגע לתפיסת המציאות. לפי אריסטו המציאות מורכבת רק מיֵשים טבעיים, ואילו לפי אפלטון המציאות מורכבת מפרטים חומריים וכנגדם באופן רוחני ישנם מציאויות רוחניות. המציאות הרוחנית היא האידיאה – במובן של רעיון מופשט – של כל דבר, והיש החומרי הוא גילוי והופעה בעולם החומר של אותה אידיאה.
צורה גיאומטרית שאנחנו פוגשים בעולם כמו קו עקום או ריבוע היא למעשה צורה מורכבת משטח (שכן בכל אופן שנצייר קו יהיה לו עובי) ואיננה קו או ריבוע טהורים. כנגד צורות אלה ישנן אידיאות בעולם המופשט (עולם האידיאות) שהן צורות טהורות ומושלמות של קו או ריבוע. הצורות בעולם שלנו הן בבואה לא-מושלמת של האידאות מהעולם העליון.
אנחנו מנסים לעשות צדק במערכת המשפט של המדינה, אך לצערנו לא תמיד אנחנו מצליחים. ישנם אילוצים רבים שיש לנו כבני אדם שגורמים לנו ליצור כללים נוקשים שלא תמיד יביאו בחשבון את מכלול השיקולים להקלה בעונש לכל אדם על פי מצבו. פעמים רבות יטעו אותנו עדויות של אנשים (בשוגג או במזיד) ופעמים יטעו השופטים בשיקול הדעת. כנגד מערכת הצדק שלנו בעולם ישנה אידיאת הצדק המופשטת שהיא הצד הטהור והשלם של מושג הצדק עוד לפני שהוא מתגשם בעולם החומר.
המבט הכפול הזה של אידיאה וחומר נזנח על ידי המדע, עוד הרבה לפני הרנסאנס. כללית, הגישה של אריסטו היא זו שאומצה על ידי החכמים בדורות שאחריו, וכל שכן מאז שפותחה השיטה המדעית בזמן הרנסאנס – לפיה המדע מגדיר את מה שרואים בתצפית ולא עוסק בהשערות רוחניות חסרות בסיס חומרי.
על אף שהעולם המדעי לא מתעסק עם ישויות רוחניות, אין כמובן הוכחה שאין כאלה ישויות. כהנחת עבודה המדע לא עוסק בצד הרוחני, ולא מניח ישים רוחניים. אבל בודאי שיש מקום להאמין בישויות רוחניות על פי מקורות שונים, גם אם אנחנו לא נפגשים איתן ביום-יום. עצם האמונה באלוקים איננה מדעית במובן המודרני של המילה, אבל מובן מאליו שהיא יכולה להיות מאומתת בדרכים אחרות (פילוסופית, או על ידי התגלות שלו אלינו).
על כן יש מקום בתפיסה האמונית לסבור בדומה לאפלטון, על אף שהדברים אינם חלק מהמדע. המדע מוגבל להסבר הצדדים החומריים של המציאות, ואנחנו רוצים לתאר מציאויות רוחניות שקיימות גם הן. ולא רק שהן קיימות, אלא שיש להן מקבילות במציאות החומרית המבטאות אותן בעולם.
על דרך כלל התפיסה של המקובלים היא כזו. באופן תדיר מתוארים בזוהר ובספרי המקובלים תיאורים רוחניים של עשר הספירות (ומושגים נוספים) וכנגדם מתבארים הגילויים שלהם במציאות. ריבוי הדוגמאות לענין וההדגשה היתרה של הנושא, מראים שלא מדובר כאן באיזו הקבלה מקרית, אלא בפן מהותי של המציאות. המציאות הגשמית בנויה כבבואה למציאות הרוחנית.
למשל, הזוהר יכול להזכיר ארבע מתוך עשר הספירות ולהקביל אליהן את ארבעת היסודות של העולם כפי שתוארו על ידי אריסטו וממשיכיו: אש, אויר, מים ועפר.[2] המקובלים יכולים לדבר על הר במשמעות של ספירת חסד ועל עמק במשמעות של ספירת גבורה. הים מבטא רעיון רוחני הלקוח מספירה אחרת, והנהר גם הוא בבואה של ספירות. חיות המרכבה (אריה, שור, נשר ואדם) הן ביטוי גשמי של ספירות וכך עוד הרבה דברים ופרטים מהעולם נדרשים כהמשך וגילוי לעניינים רוחניים.
על פניו הדבר לא מובן; כיצד מציאות גשמית תייצג מציאות רוחנית מופשטת? כאשר אנחנו מדברים על הספירות האלוקיות אנחנו מדברים על מושגים מופשטים, ואילו הדברים הטבעיים בעולם הם חומריים. איך החומר הוא בבואה של הרוח?
התשובה היא שאכן החומר איננו העתקה של הרוחניות כמו שבבואה מתגלה למתבונן במים צלולים, אלא יש כאן עיקרון רוחני שמתגלה בתכונה מסוימת של הדבר החומרי. למשל, האריה בחיות המרכבה מייצג את החסד שהיא המידה האלוקית הנכבדה והגבוהה ביותר מבין המידות המתגלות ממנו למטה (מה שקרוי ‘שבע-תחתונות’). והאריה הוא החיה שנחשבת לחיה החשובה ביותר והשולטת על כלל החיות, כמו שאמרו חז”ל בגמרא[3] שהאריה הוא מלך החיות. השור מבטא את מידת הגבורה האלוקית כי הוא כוחני, הוא שימש את האדם בזמנים עברו למשיכת המחרשה ולעבודות נוספות בשדה שהיה קשה מאוד לעשות אותן. הכוח הזה הוא ביטוי למידת הגבורה האלוקית, המייצגת את השליטה האלוקית.
אנחנו רואים שיש אפשרות לקחת רעיון מופשט מסוים שבא לידי ביטוי בספירה אלוקית או במושג אלוקי רוחני אחר, ולמצוא אותו מתבטא בתוך בריה גשמית לפי התכונות החומריות שלה.
נביא מעט מדברי המקובלים בענין זה.
הרמב”ן אומר:[4]
“ודע והאמן כי גן עדן בארץ, ובו עץ החיים ועץ הדעת ומשם יצא הנהר ויפרד לארבעה ראשים הנראים לנו, כי פרת בארצנו ובגבולנו, ופישון הוא נילוס מצרים, כדברי הראשונים. אבל כאשר הם בארץ כן יש בשמים דברים יקראו כן. והם לאלה יסוד, כמו שאמרו (מדרש שה”ש זוטא א ד) הביאני המלך חדריו, מלמד שעתיד הקדוש ברוך הוא להראות את ישראל גנזי מרום החדרים שבשמים. דבר אחר, הביאני המלך חדריו, אלו חדרי גן עדן, מכאן אמרו כמעשה הרקיע מעשה גן עדן”.
כמו כן אומר הרמח”ל:[5]
“כל שאר בריאות העולם הם כך: כל אחת ואחת דוגמא לאחד מסתרי הנהגתו יתברך, וכיוונה המחשבה העליונה לעשות לכל סדרי הנהגותיה דוגמא בעולם הזה. ומכאן נמשך רוב המון הבריות, שכל בריה ובריה מראה על אחד מסדרי הנהגתו יתברך; ונידונים כל מקרי הבריה ההיא, בכל צורותיה וסגולותיה, על פי עניני הסדר ההוא העומד ליראות בו, עד שנמצאו כל מידותיו יתברך כמו שרשים, והבריות ענפים להם ממש, שמציאות הבריות האלה תלוי במציאות המידות ההמה”.
למעשה העיקרון הזה בא לידי ביטוי בצורה ברורה עוד יותר בגוף האדם. בנוגע לגוף האדם יש לנו פסוק מפורש בתורה שיש לסמוך עליו בכל ההשוואה הזו שאנחנו עורכים בין הגוף לבין התכונות האלוקיות. כתוב בפסוק:[6] “וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם”. ה’ בורא את האדם בצלמו – ועל פניו הדבר מפליא, שכן אנו מניחים שלקב”ה אין גוף וממילא אין לו צלם ודמות, ואם כן לְמה אמור להיות דומה האדם החומרי? ואכן מכוח השאלה הזו הפרשנים כדוגמת הרמב”ם (בתחילת מורה נבוכים) מפרשים את הדבר שלא כפשוטו, אלא שיש איזו תכונה מסוימת מיוחדת לאדם שבה הוא דומה ל-ה’ (והיא השכל, לפי הרמב”ם), אבל לא שיש דמיון בין גוף האדם לאלוקות.
אך המקובלים באופן שיטתי מסבירים את הצלם-אלוקים שבאדם באופן שאכן מדובר בדמיון של הגוף שלנו לאלוקות. הדמיון הוא בין כוחות אלוקיים שונים שמתבטאים בפרצופי האצילות ובספירות, לבין תכונות מסוימות של איברי הגוף שלנו. למשל, הראש שלנו הוא ביטוי לספירות האלוקיות העליונות, לעומת החלקים הנמוכים יותר בגוף שמבטאים ספירות תחתונות יותר. בספירות עצמן אין מושג של גובה, שהוא מושג השייך לעולם הזה, אלא יש מושג של עליונות רוחנית. אך בגוף שלנו הדבר מתבטא בכך שאנחנו עומדים זקוף והראש הוא החלק העליון.
יד ימין שלנו היא ביטוי לספירת החסד ויד שמאל מבטאת את מידת הגבורה (מידת הדין). החסד והגבורה הם הכלים הרוחניים העיקריים שבעזרתם הקב”ה פועל בעולם בהשפעת שפע לתחתונים או במניעתו. הידיים, בהקבלה הגשמית, גם הן כלי-הפעולה של האדם אלא שכצפוי הן פועלות בגשמיות. אבל הרעיון עדין נשמר: הפן הגשמי של הידיים הוא בבואה לפן הרוחני.[7]
נזכיר דוגמה נוספת שמובאת בגמרא:[8] “מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי אמר ליה כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא”. כלומר הגמרא שואלת מדוע בנוהג שבעולם עיזים הולכים בעדר לפני הכבשים. ועונה שהעיזים בדרך כלל שחורות והכבשים לבנים, וכמו שאנחנו מוצאים בימי הבריאה שקודם יש ערב ואז בוקר (“ויהי ערב ויהי בוקר”) כך גם בעדר הולכים קודם בעלי הצבע השחור שמסמל את הלילה (חושך) ורק אחר כך בעלי הצבע הלבן שמסמל את היום (אור). גם כאן אנחנו מוצאים יסוד רוחני של קדימות החושך לאור (שמשמעותו קדימות הנפילה והצרות לתיקון ולגאולה) שמתבטא בסדר גשמי של ההילוך בעדר.
למעשה האינטואיציה הרוחנית היא שמובילה אותנו לסבור שישנו עולם עליון ובו מציאויות רוחניות המכוונות כנגד העולם שלנו. שכן ההנחה הפשוטה היא שהקב”ה יברא עולם מושלם שבו מתגלה חוכמתו ורצונותיו השונים. אך העולם שמתגלה לנגד עינינו הוא עולם עם המון חסרונות, וגם הדברים הטובים שבו אינם יציבים ונוטים לשינוי ולקלקול. פתרון כזה לפיו ישנו עולם רוחני מקביל שבו השלמות שולטת, והעולם שלנו הוא רק בבואה וגילוי של אותו העולם הרוחני – הוא פתרון אינטואיטיבי מתקבל על הדעת לפתור את הבעיה הזו. כי כך מצד אחד ישנו עולם מושלם שבו מתגלה חוכמתו ורצונו של הבורא בצורה שלמה יותר, ומצד שני ישנו עולם המותאם לבני אדם, עולם גשמי, שבו יש בחירה חופשית, נטיות גופניות, אפשרות לכפירה וכל שאר הפרטים המרכיבים עולם שמתאים לעבודת ה’ של בעל-בחירה. ולומר שיש עולם שונה לגמרי מהעולם שלנו – זה בעצם ליצור מציאות מיותרת שאיננה קשורה לבריאה של העולם שלנו שאותו ודאי צריך לשם עבודת ה’ כפי שאמרנו. ולכן הפתרון השלם הוא עולם רוחני המקביל לעולם שלנו, כך שישנה בריאה אחת המתגלה בדרגות שונות.
נוסף על כך, אנחנו רואים שלאדם יש נשמה, כלומר הוא מורכב מחומר ומרוח. ויש מקום לומר (שוב, באופן אינטואיטיבי ולא מוכח בשלמות) שכמו כן גם לבעלי חיים אחרים וגם לברואים אחרים בעולם יש כפילות כזו של רוח וחומר. כך היה מקובל בעולם הקדום של בני-אדם שהיו ציידים-לקטים, שלכל דבר בעולם יש את הרוח שלו: לפיל יש רוח, ולעץ יש רוח וכו’. זו אינטואיציה אנושית שהיתה רווחת מאוד בתרבויות שונות מסוג זה.
זו תמונת העולם שמציגים לפנינו המקובלים: עולם גשמי שפרטיו השונים מבטאים בתכונות של חומר רעיונות רוחניים עליונים מהעולם העליון. ראינו שיסוד לכך נמצא כבר בפסוק המורה על כך שהאדם נברא בצלם אלוקים – אם נפרש את הדבר כמה שיותר קרוב לפשט. ראינו שהגמרא מזכירה תובנה כזו, וראינו שהאינטואיציה הרוחנית האנושית מובילה לשם (תפיסות הציידים-לקטים, והאידיאות של אפלטון).
על גבי זה, הדעת נותנת לבחון גם את החוקיות הפיזיקלית המופיעה בעולם, ולמצוא גם לה את ההקבלות הרוחניות העליונות. ומסתבר בהקשר הזה של חוקים (ולא של בריות או חפצים) לשייך אותם לחוקים עליונים – כלומר לחוקי ההנהגה הרוחנית של הקב”ה את המציאות.
וכך כתב הרב קוק:[9]
“ולפי ערך ההכשר הזה שהעולם מתכשר[10] לצפונותיה של חכמת היצירה המעשית, הולכים לעומתו הרעיונות של חכמת היצירה הרוחנית, ומתגבלים[11] עם החיים והמציאות”.
ג. סקירה תמציתית של תורת היחסות ותורת הקוואנטים
מובן שעלינו לסקור את החוקים הפיזיקליים הבסיסיים של היקום כדי לנסות ולהבין מהם הצדדים הרוחניים העומדים בבסיסם. אלא שסקירה כזו היא נושא לספרים שלמים כאשר היא נעשית בצורה מקצועית ושלמה. לכן, אנחנו נהיה מוכרחים לקצר ולהסביר רק את תמצית הדברים. לא נוכל להאריך בדוגמאות וכמובן שלא בפירוט פורמלי של הצגת המשוואות.
נתחיל מהפיזיקה הקלאסית, שהמייצג העיקרי שלה הוא ניוטון. אחד החוקים הבסיסיים של ניוטון קובע שגוף מסוים שלא מופעל עליו כוח לא משנה את מהירותו[12]. המשמעות היא שאם הגוף כרגע במנוחה ולא קורה שום דבר – הוא ימשיך לנוח. ולהיפך, אם הוא בתנועה הוא ימשיך לנוע באותה מהירות.[13]
חוק נוסף של ניוטון[14] קובע שהכוח שמופעל על גוף מסוים שווה למכפלת התאוצה (שהיא השינוי במהירות, לו גורם הכוח המופעל) במסה של הגוף. המסה היא ערך שמציין כמה קשה יהיה להניע את הגוף.[15] גוף גדול בעל מסה גדולה, קשה להזיז יותר מאשר גוף בעל מסה קטנה.
חוק נוסף מנסח באופן מתמטי את כוח המשיכה בין גופים בעולם. לפי החוק של ניוטון כל גוף בעולם מושך אליו כל גוף אחר, והדבר איננו מיוחד לכדור הארץ ביחס לגופים אחרים.[16]
הגדרת הכוחות הפועלים בעולם וההתרגלות בחשיבה מתמטית אודותם, מובילה לחשיבה דטרמיניסטית על העולם. דהיינו, אם ידועה לנו נקודת ההתחלה באופן עקרוני נוכל לחשב את המצב בו יהיה שרוי העולם בעתיד. כי אנחנו רואים את המסה של כל הגופים בנקודת הזמן הראשונית, ידועה לנו המהירות של כל אחד מהם וידועים לנו הכוחות הפועלים על כל דבר ברגע נתון; ומכאן נוכל לחשב על פי חוקי ניוטון מה תהיינה התוצאות לאחר זמן. איזה גוף ינוע להיכן, ומה יקרה אחרי התנגשותו עם גוף אחר וכן הלאה.[17]
היופי בחוקי ניוטון הוא שהם עזרו לחשב את מסלולי כוכבי הלכת סביב השמש בדיוק כמו שהם עוזרים לחשב תנועה של כדורגל. ההנחה היתה שיש חוק כללי לכל היקום והמדידות השונות לא אמורות להשתנות במקומות שונים או במהירויות שונות.
בתחילת המאה-העשרים אלברט איינשטיין הראה שהחוקים של ניוטון אינם מדויקים. מתברר שכאשר גוף מסוים נמצא בתנועה ביחס למערכת אחרת הוא מתקצר בעיני אדם הנמצא במערכת האחרת, המסה שלו גדלה, והזמן ביחס אליו זורם לאט יותר. זה נקרא ‘תורת היחסות’, כי הערכים הם יחסיים: אין מסה מוחלטת אלא היא תלויה בתנועה, וכן הגודל של הגוף וזרימת הזמן ביחס אליו משתנים.
אלה דברים מאוד לא אינטואיטיביים, והסיבה היא שבסביבת החיים הרגילה שלנו ובדברים שאנחנו רגילים למדוד כמעט ואין משמעות לשינויים הללו. השינויים במסה, באורך ובזמן החולף הם מזעריים ולכן איננו מבחינים בהם. לכן ניוטון והבאים אחריו הוכיחו את חוקיו פעם אחר פעם בניסויים; כיוון שטעויות המדידה היו כה קטנות עד שהדבר היווה שינוי זניח שלא משפיע על המערכת. אך כשמגיעים למהירויות גבוהות מאוד, ובייחוד אם זה לאורך זמן – ניתן למדוד בפועל את השינויים שמציגה תורת היחסות. למשל, שני תינוקות זהים שאחד יישלח לחלל בתוך חללית שנעה במהירות גבוהה, יזדקן לאט יותר מאחיו התאום. אלה דברים שהוכחו בניסויים שנעשו במהירויות גבוהות (אפילו בתוך כדור הארץ) בעזרת שעונים מדויקים שהוצבו על חלליות ועל מטוסים.
יסוד נוסף של תורת היחסות הוא היות האור נע במהירות קבועה,[18] והיות מהירות זו המהירות הגבוהה ביותר האפשרית ביקום לתנועה של חומר או אנרגיה. קרן אור תנוע במהירות קבועה גם כאשר היא מוקרנת ממקום נייח, וגם כאשר היא מוקרנת ממקור נע כגון מטוס. בדרך כלל במקרה כזה של תנועה על גבי תנועה צריך לחבר את המהירויות כדי לקבל את המהירות האמיתית של החפץ: למשל מהירות של קליע רובה שנורה מרכבת (בכיוון הנסיעה של הרכבת) גבוהה ממהירותו של אותו קליע שנורה בעוד היורה עומד על הקרקע. אבל מהירות האור היא גודל קבוע שאיננו משתנה בין מערכות ייחוס.
הפרט השני שהזכרנו הוא שמהירות האור היא המהירות הגבוהה ביותר האפשרית בעולמנו.[19] ישנם דברים נוספים שנעים במהירות האור – והם גלים אלקטרומגנטיים שונים כדוגמת גלי רדיו.[20] אך האור הנראה הוא הקרינה האלקטרומגנטית הכי מוכרת לנו בחיי היום-יום, והתופעה הכי טבעית והכי וותיקה מבחינה היסטורית.
היסוד אולי המוכר ביותר של תורת היחסות שהגה איינשטיין, הוא השקילות בין מסה לאנרגיה.[21] המשמעות היא שמסה ואנרגיה אינם שתי קטגוריות שונות שלא ניתן להמיר זו לזו, אלא הם שני מופעים של דבר אחד. אפשר באופן תיאורטי לקחת גוש חומר ולהפוך אותו לאנרגיה, ואפשר (שוב, באופן תאורטי) להפוך אנרגיה לחומר. נקודת החידוש בענין זה היא גדולה. תמיד ידעו שאנרגיה פושטת צורה ולובשת צורה כך שאנרגיה מסוג אחד יכולה להפוך לאנרגיה מסוג אחר, וכן שחומר יכול להשתנות לחומר אחר. מה שיישמר תמיד זה הסך הכולל של האנרגיה במערכת, וכן הסך הכולל של החומר. אבל בעקבות איינשטיין אנו מבינים שהן החומר והן האנרגיה מרכיבים מערכת אחת שנשמרת בכללותה גם אם ישנם מעברים בין חומר לאנרגיה.
מה שתואר כאן הוא התמצית של תורת היחסות הפרטית. בהמשך איינשטיין הוסיף את תורת היחסות הכללית,[22] שהעיקרון העולה ממנה הוא שכוח הכבידה איננו כוח שפועל ישירות בין גופים, אלא המסה של גוף אחד מעקמת את המרחב עצמו, ובכך גורמת לגוף השני להימשך (כלומר, לא כמו שניוטון לימד). כדי להמחיש זאת יש לדמיין יריעה שפרוסה על ארבעה עמודים, ועליה מונח כדור כבד. הכדור משנה את פני היריעה והופך אותה לקעורה. כעת, כדור נוסף שיונח על היריעה ייפול לתוך החלק הקעור הנמוך שנוצר ביריעה, אבל בעינינו לא יהיה זה משום שהכדור הראשון מושך את השני, אלא משום שהראשון עיקם את המשטח ואז ממילא השני נופל, כמו שמתנהגים כדורים במקום משופע. התובנה הזו מצטרפת לתובנות של תורת היחסות הפרטית, ויחד הן אומרות: הכול יחסי. הזמן משתנה, המרחב עצמו משתנה, וכן המסה והגודל.
חשוב להדגיש שהמבט של איינשטיין על המציאות היה דומה למבט של ניוטון. שניהם ראו בחומר עצם קיים באופן ממשי, ושניהם ראו בתנועה תזוזה רציפה של חומר ממקום למקום. ההסתכלות על מאורעות העולם במבט דטרמיניסטי גם היא משותפת לשניהם: אם נדע את נקודת ההתחלה נדע את נקודת הסיום. לכל דבר יש סיבה ואין בעולם שינויים שנעשים במקרה. אלה נראים דברים פשוטים, אבל לפי תורת הקוואנטים אין הדברים פשוטים כלל ועיקר. תורת הקוואנטים הפכה את הקערה על פיה בכל הנוגע לתפיסה שלנו את העולם.
אחת התגליות הראשונות של תורת הקוואנטים היתה ההסתכלות על אנרגיה בתור דבר שלא יכול להתחלק עד אינסוף.[23] זה דבר שאנחנו מכירים אותו מעולם החומר, שיש גודל מינימלי של חלקיקים שאי אפשר לחלק אותם לחלקים קטנים יותר. אבל בעולם האנרגיה תמיד חשבו שיש רציפות של אנרגיה, כך שבאופן תאורטי אפשר לחלק את האנרגיה בלי סוף. אבל גילו שזה לא נכון. אנרגיה באה במנות בדידות ולא ברציפות. החלק הקטן ביותר של אנרגיה[24] מכונה ‘קוואנטום’, שפירושו כמות או מנה.
התברר, למשל, שהאור[25] שנתפס באופן מסורתי כגל, בעצם מורכב מחלקיקי אנרגיה רבים שעומדים כל אחד בפני עצמו והם חסרי מסה, ומכונים ‘פוטונים’.
עוד התברר שלאלקטרון החג באטום סביב גרעין האטום[26] יש קוואנטים מוגבלים של אנרגיה שרק לפיהם הוא יכול לצבור אנרגיה או להפחית אנרגיה. ישנם מסלולים מוגבלים בהם האלקטרון יכול לנוע סביב הגרעין, והמסלולים הללו מתאימים לקוואנטים של האנרגיה שלו. כאשר האלקטרון חג במסלול הקרוב ביותר לגרעין יש לו את האנרגיה הנמוכה ביותר, וככל שהוא עובר למסלול רחוק יותר יש לו אנרגיה גבוהה יותר. מעבר בין מסלולים רחוקים למסלולים קרובים משחרר מהאלקטרון החוצה אנרגיה בדמות פוטון. אבל לא ניתן לשחרר חצי פוטון ולעבור למיקום שבין מסלולים.
אחת התוצאות הייחודיות של התיאור הזה, היא שהאלקטרון לא יכול לנוע בין המסלולים בשום אופן. אין לו רמת אנרגיה המתאימה לכך. ומזה יוצא שכאשר הוא עובר בין מסלול למסלול הוא למעשה לא עובר בתנועה רציפה שמוכרת לנו מחיי היום-יום כי הוא פשוט לא יכול; אלא הוא קופץ ממסלול למסלול.
צריך לתת את הדעת על הנתון הזה: יש כאן שינוי תפיסה משמעותי ביותר ביחס להנחות היסוד הפשוטות והאינטואיטיביות על התנועה בעולם. יש כאן דבר שמשנה את המקום שלו בלי משך זמן ובלי מעבר רציף של התנועה מנקודה אחת לנקודה שניה. רגע אחד הוא כאן ומיד אחרי כן הוא במקום אחר. ובחלקיקים התת-אטומיים אלה דברים שקורים כל הזמן.
כעת נחזור ונתאר בצורה מדויקת יותר את תנועת האלקטרון בתוך האטום. המודל הישן היה דימוי של האלקטרון כשהוא חג סביב גרעין האטום בתנועה הדומה לתנועת הירח סביב כדור הארץ או תנועת כדור הארץ (ושאר כוכבי הלכת) סביב השמש.[27] אבל התברר שהתיאור הזה איננו מדויק, ולמעשה אין אלקטרון שמסתובב סביב הגרעין. מה שיש זה מסלול מעגלי שמתאר את המקומות שיש הסתברות גבוהה לאלקטרון להימצא, וישנם מסלולים שונים המשתנים בהתאם לחומרים השונים. ככה עובדת מכניקת הקוואנטים: היא מתארת לנו על כל חלקיק את הסיכוי שהוא יימצא במקום מסוים.
תיאורטית החלקיק יכול להימצא בכל רגע בכל מקום נתון ביקום. כמו שהחלקיק קופץ בין המסלולים סביב הגרעין כך יש סיכוי קטן שהוא יופיע פתאום במרחק קילומטר, או בצד השני של היקום. הסיכויים לכך מאוד מאוד קטנים, ויש המוני אטומים בכל גוש חומר שאנחנו רואים, כך שגם אם חלקיק בודד פתאום ייעלם זה לא דבר שישפיע על החוויה שלנו את העולם. אבל האפשרות ההסתברותית עדין קיימת.
ממצא נוסף של תורת הקוואנטים הוא מפתיע לא-פחות. מתברר שחלקיקים כמו אלקטרונים ופוטונים מתנהגים גם כמו גלים וגם כמו חלקיקים נקודתיים. זה מכונה: ‘דואליות גל-חלקיק’. כדי להבין במה מדובר, צריך מתחילה להסביר מה הוא גל.
גל הוא הפרעה שמתקדמת במרחב, כמו גל בים שנישא על המים אך הוא עצמו איננו המים. צורת ההתפשטות של גל תלויה בכמה גורמים, אך כללית לגל יש כיוון שאליו הוא מתפשט, ועליות וירידות בתדירות הגל: המים עולים למעלה ויורדים למטה לפי תדירות קבועה. אם נזרוק אבן למים, נקבל גלים רבים שמתפשטים לכל כיוון, בצורת עיגול. גם גל מסוים שנבחר להסתכל עליו, שמתפשט לכיוון מסוים, יוצר צורות עגולות (צורת האות S באנגלית), כי עם ההתקדמות הוא גם עולה ויורד.
ישנם גלים שבהתאם לנתונים הפיזיים אינם יכולים להתקדם והם מכונים ‘גלים עומדים’. גלים כאלה ניתן לראות בבריכת-שחיה, שהדפנות עוצרות את התפשטות הגלים ומחזירים אותה פנימה, משני הצדדים, וכך יוצא מצב שיש מקומות בהם המים עולים ויורדים – כלומר הגל עולה ויורד, אבל לא מתקדם לשום מקום. כאשר פורטים על מיתר של גיטרה שתפוס בשני קצותיו בגוף הגיטרה, נוצר גל עומד (המיתר נע למעלה ולמטה) באותו מקום.
עוד לפני תורת הקוואנטים, ובלי קשר אליה, התברר בניסוי (‘ניסוי שני הסדקים’) שהאור מתנהג כמו גלים. יש להקדים שגלים יוצרים התאבכות. אם מגיעים שני גלים משני צדדים ונפגשים זה עם זה, הם יכולים לבטל אחד את השני (אם אחד במצב של גל גבוה והשני להיפך) או לחזק זה את זה (אם שניהם במצב של גל גבוה); וכמובן ייתכנו גם מצבי ביניים. בניסוי מקרינים אור דרך מחיצה עם שני סדקים, ומציבים מאחור מסך. על המסך רואים תבנית התאבכות: פסים אנכיים שחלקים בהירים (התאבכות בונה, שם התאחדו כמה וכמה גלי אור) וחלקם כהים ביותר (התאבכות הורסת, שם לא פוגע האור), וחלקם בגווני ביניים.
האור בעצם יוצר תנועה מעגלית עד שהוא מגיע לסדק, ואחרי הסדק הוא ממשיך ליצור מעגל חדש – תופעה המתאימה לגלים, שמכונה ‘עקיפה’. כמו גל מים שפוגע בקיר עם סדק, שהגל עובר דרך הסדק, ואז נמצא את הגל ממשיך ויוצר צורה חדשה של התפשטות עגולה (לכל כיוון) אחרי המחיצה. כך מתנהג האור שמגיע לסדק, ואחרי הסדק ממשיך להתפשט כמו גל. וכיוון שגם מהסדק השני מגיעים גלים חדשים, הגלים מתאבכים זה בזה וזו התמונה שרואים על המסך.
כאשר חזרו על הניסוי הזה לא עם אור אלא עם אלקטרונים התברר שגם שם מתקבלת על המסך מאחורי המחיצה (שיש בה שני סדקים) תבנית התאבכות. וזאת למרות שיורים את האלקטרונים אחד-אחד בזה אחר זה. הממצא המפתיע הזה מראה שכל אלקטרון שנורה דרך הסדק לא ממשיך ישר כמו קליע של רובה, שאז היינו מצפים למצוא על המסך רק שתי נקודות עם ריכוז רב של אלקטרונים, אלא הוא מתנהג כמו גל שנוצר עקב זריקה של אבן למים. כלומר התברר שהאלקטרון, שבאופן מסורתי נתפס כמין כדור קטן מאוד, מתנהג בעצם כמו גל.
אבל התיאור המפתיע הזה איננו סוף הסיפור, שכן אף שהוכח שהאלקטרון מתנהג כמו גל, במקרים אחרים הוא מתנהג כחלקיק. ניתן להציב גלאי ולגלות היכן נמצא בפועל האלקטרון בנקודת זמן מסוימת, דבר שלא מתאים לגל. אלקטרון שנמצא סביב גרעין האטום בעצם מהווה גל עומד, וכאשר בודקים ומגלים את מיקומו הוא ‘הופך’ להיות חלקיק.[28]
הדואליות הזו של גל-חלקיק נצפית גם לגבי פוטונים. הזכרנו שעל פי תורת הקוואנטים האור (ושאר הגלים האלקטרומגנטיים) מורכב מחלקיקים קטנים המכונים ‘פוטונים’. בניסוי שני הסדקים האור המורכב מהפוטונים מתנהג כמו גל; אך מצד שני הוכח שכאשר מקרינים פוטונים על חומרים שונים הפוטונים גורמים להתזה של אלקטרונים החוצה מהמתכת או לזרם חשמלי. והחוקיות של יציאת האלקטרונים מהמתכת יכולה להיות מוסברת רק בהנחה שהאור מגיע במנות בדידות, כלומר כמו חלקיקים.[29]
כל מה שראינו עד כאן מפתיע מאוד, ומשנה לגמרי את הנחות היסוד ואת התפיסה שלנו על אודות המציאות המוחשית. למדנו שאין מקום מוגדר לחלקיקים אלא רק הסתברות שהם יהיו במקום מסוים; למדנו שחלקיקים יכולים לעבור ממקום למקום באופן אקראי ללא תנועה רציפה; ולמדנו שהחלקיק לפעמים מתנהג כמו גל – למרות שהוא חלקיק נקודתי בעל מסה.
אם נשווה בין תורת הקוואנטים לתורת היחסות נוכל לסכם את ההבדלים המשמעותיים בתפיסות הללו בשתי נקודות: תורת הקוואנטים כוללת את הענין של האקראיות בהתנהגות החלקיקים, ובתורת היחסות אין שום ממד של אקראיות. ותורת היחסות מתייחסת לזמן כדבר יחסי ותלוי בתנועה, ואילו בתורת הקוואנטים אין ממד של יחסיות, והזמן קבוע בכל מהירות.
כפי שציינו לעיל, שתי התורות מוכחות בניסויים קפדניים ולכן נחשבות לנכונות, וזאת למרות ההנחות המהותיות השונות שלהן בתפיסת המציאות. בפועל, העולם החלקיקי (המיקרוסקופי), עובד לפי תורת הקוואנטים, ואילו העולם של הדברים הגדולים[30] (המקרוסקופי) עובד לפי תורת היחסות.[31]
ד. הנהגה אלוקית לעומת חופש הבחירה
אמרו חז”ל:[32] הכול צפוי והרשות נתונה”. מצד אחד הקב”ה יודע כל מה שיהיה, ומצד שני לאדם נתונה רשות לפעול בבחירה חופשית. כיצד מתיישבים הדברים יחד?
קושיה זו ידועה ונידונה בספרים רבים. התשובה הפשוטה שאמרו כמה חכמים[33] היא שאכן הקב”ה יודע כל מה שיהיה, ובכל זאת יש לאדם בחירה חופשית. כי הקב”ה יודע מה האדם עומד לבחור בבחירתו החופשית בעתיד, וזה שהוא יודע מה שיהיה לא אומר שהוא קובע מה שיהיה, אלא האדם קובע בבחירתו והקב”ה יודע מה יבחר.[34]
אבל ישנה בעיה חמורה יותר. אם נגיד שהקב”ה לא רק יודע מה שיהיה אלא קובע מה שיהיה, רוצה שיקרה משהו – וגורם לו שיקרה; כאן הסתירה היא סתירה חזיתית: מיהו המחליט על מה שיהיה, האדם או הקב”ה? הקב”ה קבע שאדם מסוים יקבל צדקה ויתפרנס על ידי אדם אחר – אבל אותו אדם שאמור לתת כעת מקשיח את לבו ולא רוצה לתרום. מה יקרה במציאות? כאן אין מקום לתשובה עמומה אודות ידיעת ה’, כי מדובר בדבר שעתיד לקרות במציאות ונוצרת בו סתירה!
על כורחנו לומר שאין החלטה של הקב”ה על אדם מסוים שיעשה דבר מסוים. ייתכן שהקב”ה יגזור על אדם שיקרה לו מקרה מסוים – הפסד כספי, מחלה, פציעה וכיוצא בזה, בדברים שאינם תלויים ישירות ברצון של אדם אחר. כמו כן ייתכן שיגזור עליו דבר מסוים, וייתכן שהגזרה תגיע באופנים שונים: אם ירצה אדם מסוים לעשות משהו שיוציא לפועל את הגזרה – יקרה באופן זה, ואם לא ירצה – יוכל הדבר לקרות באופנים אחרים. אבל לגזור ישירות על אדם לעשות משהו – את זה הקב”ה לא יעשה, כי אם יעשה כן זה סותר את הבחירה החופשית.[35]
לעומת זאת אנחנו מוצאים בתורה ובנביאים במקומות רבים שהתורה מייעדת מעשים שייעשו בעתיד על ידי בני אדם, והם כולם מעשים שמצריכים בחירה חופשית. הקב”ה מודיע לאברהם אבינו שהמצרים ישעבדו את עם ישראל, והנביאים מודיעים מראש שאשור יבוא להילחם עם ישראל, ושאנשי בבל יכבשו את הארץ, ירצחו רבים מהתושבים ויגלו את חלקם. כיצד זה מתיישב עם הכלל שהזכרנו שמצד הבחירה החופשית אין מקום לגזור על אדם לעשות משהו כנגד רצונו?
הרמב”ם עונה על השאלה הזו כך:[36] “והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצריים לעשות רע וכתיב וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ הרי גזר על ישראל לעבוד כוכבים ומזלות ולמה נפרע מהן? לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים לעבוד כוכבים ומזלות אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד”.
כלומר הרמב”ם מסביר שאכן יש נבואה שהמצרים כציבור, כעם, ישעבדו את עם ישראל, אבל הגזרה הזו איננה מכוונת ישירות לאדם פרטי מאותו ציבור. לכל מצרי פרטי עמדה הזכות לבחירה-חופשית האם לשעבד את עם ישראל או לא. ואין זה סותר את העובדה שהציבור כציבור ודאי ישעבד את העם, כי יש הרבה מאוד פרטים ונקודות-מוצא שמשפיעות על התהליך. מן הסתם כשמתפתחת חברה מאיימת בתוך החברה השלטת, אותה חברה שלטת תרצה להגן על עצמה, ומן הסתם עם ישראל כעובדי ה’ לא יתחברו עם המצרים עובדי האלילים, וכן הלאה; כך שיש להניח שהתהליך של השעבוד ודאי יקרה על פי המצב הגיאופוליטי ששרר אז.[37]
מובן מאליו שחייב להיות סיכוי קטן ביותר שלפתע כל המצרים יחזרו בתשובה ויהיו צדיקים כאלה שלא יעלה בדעתם לשעבד את עם ישראל. במקרה כזה ייתכן והקב”ה היה משנה את התוכנית וגוזר עליהם להיות משועבדים במקום אחר בידי עם אחר; או שהיה עושה דבר אחר שלא ידוע לנו. אבל זו שאלה היפותטית, כי הסיכוי לכך קטן מאוד-מאוד ולכן הנבואה שאכן יקרה כך היא בטוחה מבחינתנו.
המסקנה החשובה העולה מהדברים היא שעל אף שיש לנו בחירה חופשית לעשות כרצוננו – כפי שאנחנו חשים באופן בלתי-אמצעי וכפי שמתואר בפסוקים רבים – בכל זאת הקב”ה יכול להנהיג את העולם ולהוביל תהליכים שונים בתוכו על פי רצונו. למרות שהתהליכים הללו בסופו של דבר יקרו על ידי בני אדם, ותלויים ברצונם, כיוון שמדובר בתהליכים שתלויים בציבור גדול של אנשים – הסיכוי שהדבר לא יקרה וכולם יבחרו שלא לעשות כגזרת ה’ הוא נמוך מאוד והיחס לתהליך ש-ה’ מוביל הוא כדבר שוודאי יקרה. בניסוח אחר נוכל לומר שבמיקרו (כל אדם פרטי) יש בחירה חופשית, אבל במַקרו (הציבור) יש דטרמיניזם.
ה. הקו והעיגול כסמלים של הנהגה אלוקית לעומת בחירה חופשית
אצל המקובלים רווח שימוש במושגים של קו ועיגול. העיגול מסמל את החלל הפנוי שנוצר בעולם לאחר שהאינסוף צמצם את עצמו כדי לברוא את העולם, והקו מסמל את ההתגלות ואת השפע האלוקיים שמגיעים מהאינסוף אל תוך המקום שהתפנה מהאור האינסופי.
מובן מאליו שאין באינסוף דמות וצורה גשמיים. גם לפני הצמצום שקדם לבריאה וגם לאחריו אין לקב”ה צורה מסוימת, חלילה. ברור שהצורה המתוארת של עיגול פנוי היא משל. כיצד נבחר המשל לתיאור התהליך האלוקי הזה? התשובה היא שהמשל נבחר מהעולם שלנו, מהחיים שלנו. כשאנחנו רוצים לצייר לעצמנו איזה מרחב-מחיה, מקום שניצור עבור מישהו או משהו אנחנו מציירים שטח כלשהו. לא נצייר נקודה או קו, כי הם לא מסמלים מקום שניתן להתקיים בו, ומנגד לא נצייר כדור כי זה מסובך ולא אינטואיטיבי. הציור הפשוט ביותר הוא של שטח; והשטח הפשוט ביותר הוא עיגול. העיגול הוא סימטרי, ובהעדר תנאים מגבילים או דרישות מסוימות – השטח כברירת מחדל בציור שלנו יהיה עגול.
כמו כן קו ישר הוא האופן הכי פשוט והכי אינטואיטיבי לסַמל השפעה מכוונת שמגיעה מהקב”ה אל העולם, שאת זה באים המקובלים לתאר במושג הקו שנכנס לתוך העיגול. כי הקו מגיע ישירות מנקודה מסוימת לנקודה אחרת; הוא מונחה-מטרה. הוא מסמל דבר שמגיע בכוונת-מכוון וזאת על ידי כך שבוחרים את הדרך הקצרה ביותר מנקודה אחת לנקודה שניה; וזהו הקו הישר. דבר שבאופן אקראי קופץ ממקום למקום ובמקרה נוחת בנקודה מסוימת ודאי לא יסומן ולא יתואר אצלנו כקו.
כלומר המושגים הללו של קו ועיגול אמנם מתוארים על ידי המקובלים, אבל הם היו יכולים להצטייר באופן אינטואיטיבי על ידי כל אדם, שהיה בא לתאר באופן מוחשי את מושגי ההתגלות (או הפעולה) האלוקית לעומת המרחב של הבריאה.
אנחנו מוצאים את התיאור המוחשי של קו ועיגול באופן נוסף בעולם שלנו, וגם האופן הזה מקביל לקו ולעיגול שתוארו לעיל. איבר ההולדה של הגבר הוא בצורת קו, ואיבר ההולדה של האישה הוא בצורת עיגול שהאיבר הגברי (הקו) נכנס אליו בתהליך הזיווג.
בדרך כלל בתנ”ך הקב”ה מתואר כזכר ועם ישראל מתואר כנקבה. בייחוד בולט הדבר בשיר השירים, שהוא תיאור מפורט של יחסי הדוד (הקב”ה) והרעיה (עם ישראל). הזכר הוא המנהיג, המשפיע, הנותן; בעוד שהנקבה היא המונהגת, המושפעת, המקבלת. איבר ההולדה של האיש באופן פיזי ‘נותן’ זרע לאיבר ההולדה של האישה, והזרע הזה הוא הביטוי הנעלה ביותר לשפע שניתן למצוא בעולם, כי בכוחו של השפע הזה (הזרע) ליצור חיים חדשים בעולם, ואין לך דבר גדול מזה. גם מבחינה נפשית ותרבותית באופן טבעי הגבר הוא המנהיג והמעניק, והאישה היא המקבלת.[38]
אם כן יש לנו כאן הקבלה ברורה לקו ולעיגול, והקבלה זו היא ענין טבעי-פיזיולוגי ממש: איבר ההולדה של האיש הוא בצורת קו והוא מקביל לקו שמסמל את השפע האלוקי שמגיע מהזכר (הקב”ה); והשפע הזה מגיע אל המציאות בכללותה שמתוארת כעיגול של חלל פנוי מההארה האלוקית, והיא הצד הנקבי המתבטא באיבר ההולדה של האישה שהוא בצורת עיגול. זה מחזק מאוד את העובדה שהקו והעיגול הם מושגי יסוד בעולם כמשל לצד האלוקי ולצד של הבריאה, גם מבחינת האינטואיציה שלנו וגם מבחינת הבריאה הפיזית של הגוף שלנו.
חשוב להדגיש שהעיגול שמתאר את המציאות הגשמית, את מרחב המחיה שלנו, בעצם מתאר את הבחירה החופשית שלנו. כי אם אין לנו בחירה חופשית וכל תחושה של בחירה היא דמיון שלנו, נמצא שכל דבר בעולם מונהג ישירות על ידי הקב”ה ואין כאן הסתלקות של הקב”ה מהחלל הפנוי באופן מהותי. כל המשמעות של ההסתלקות היא נתינת מרחב המחיה לבני אדם במסגרת העולם הגשמי, בו יוכלו לבחור באופן מנותק מרצון ה’ וזו הסתלקות מהותית של אור האינסוף מהחלל הפנוי.[39]
ו. תורת הקוואנטים – הופעה של הבחירה החופשית
לאחר ההקדמות החשובות שהקדמנו, נוכל להגיע ללב הענין: הקישור שבין החוקיות החומרית לבין סדר הנהגת-העולם הרוחנית של הקב”ה.
החלקיק הוא ביטוי של האדם הפרטי. לאדם הפרטי יש בחירה חופשית ואין במעשיו דטרמיניזם. כך החלקיק מופיע כהסתברות להימצא במקום מסוים ולא ככדור קטן שנמצא בפועל במקום מסוים. זה מבטא את היכולת של האדם לעשות ככל שיעלה ברצונו, ולפני שהאדם בחר לעשות זאת אין לנו יכולת לנבא מה הוא יעשה. זוהי האקראיות המובנית בתורת הקוואנטים.
אחרי שהאדם בחר וגילה בפועל את רצונו בעולם החלקיק עובר ממצב של הסתברות למצב של קיים בפועל. זו הדואליות ההכרחית של החלקיק: להיות בתחילה במצב של ‘בכוח’, במצב של יכול לפעול אבל עדין לא מימש את יכולתו, ואחר כך במצב של ‘בפועל’, כך שבחר במשהו והוא כעת קיים בעולם כמציאות ממשית.[40]
כיוון שגל החלקיק מבטא את כוח הבחירה של האדם, ולא את ההוצאה לפועל שלו, מדובר בכוח מופשט שאיננו נתון תחת חוקי הטבע. לכן כל זמן שהכוח הזה לא התגלם במקום ובזמן מסוימים, הוא איננו צריך זמן או תנועה קצובה במרחב כדי לנוע ממקום למקום. ההסתברות למצוא את החלקיק עוברת ממקום אחד למקום אחר בלי תנועה גשמית כי היא מבטאת את כוח הבחירה המופשט.
מבחינת תורת הקוואנטים אין משמעות לזמן יחסי. כל החלקיקים פועלים תחת אותו זמן מוגדר שאיננו משתנה לפי מהירות התנועה של כל אחד מהם. זו החוויה שלנו כבני אדם שנתונים תחת הזמן והוא אחד הגורמים המכריעים בחוויית המציאות אותה אנו חווים. הזמן מבחינתנו מוחלט ואי אפשר להזיז אותו.
החלקיקים מתגלים בתור גלים עגולים. מסלול ההסתברויות למציאת האלקטרון סביב גרעין האטום הוא עגול. ההתקדמות של גלים אלקטרומגנטיים במרחב היא בצורת עליה וירידה היוצרת את האות S. אופן פיזור החלקיקים במרחב בהיותם פועלים כגל הוא באופן של התפשטות מנקודת המרכז לכל כיוון בצורה של עיגול (כמו שראינו בניסוי שני הסדקים), כאדוות מים אחרי זריקת אבן למרכז המים.
הצורה העגולה המובנית הזו משתלבת היטב עם זה שחוקי תורת הקוואנטים מתארים את המציאות כמו שאנחנו בני האדם חווים אותה, ובאופן פרטי יותר: את הבחירה החופשית. העיגול מסמל את מרחב-המחיה שממנו מסתלקת ההארה האינסופית האלוקית, ובכך נותנת לברואים בעלי הבחירה את היכולת לחיות את החיים שלהם כרצונם ובבחירתם. העיגול, כמו שראינו, מסמל גם את הצד הנקבי, המקבל בזיווג, את המציאות התחתונה ביחס לעולם רוחני – וגם זה מתאים כמובן לתורת הקוואנטים שמתארת את המבט על העולם מצד הברואים בעלי הבחירה.
ז. תורת היחסות – ביטוי להנהגת הקב”ה את המציאות
המעבר בין הופעת החוקים של תורת הקוואנטים לתורת היחסות קורה כשעוברים מדיון וחקירה של אטומים יחידים לצבירים גדולים של המוני חלקיקים יחד, שמרכיבים כל גוש חומר שאנחנו פוגשים.[41] בחיים הרגילים שלנו אנחנו פוגשים רק עצמים גדולים כאלה, במובן של צבירי-חלקיקים גדולים.
לכל חלקיק יש גל הסתברויות, ואנחנו מתארים אותו רק במושגים של אקראיות. אבל כשמדובר על צבירים של המוני חלקיקים יחד, ההסתברות שלפתע כל טריליוני-טריליוני החלקיקים שמרכיבים אותם, כולם יחד פתאום באקראי יקפצו למקום אחר או יתפזרו ביקום היא אפסית ברמה כזו שאין צורך להביא אותה בחשבון בשום צורה. בנוגע לכל העצמים הגדולים (ו-‘גדולים’ לענין זה הוא כל עצם שאנחנו רואים) נכון לומר שבפועל בעולם אין להם אקראיות ויש דטרמיניזם.
החוקיות הפיזיקלית של הדברים הגדולים מבטאת את ההנהגה האלוקית של העולם. הקב”ה גוזר גזרות ומוביל תהליכים שונים בעולם, וברמה כללית יותר – מוביל את העולם לגאולה השלמה באמצעות מאורעות שונים ותהליכים כלל-עולמיים.[42] הגזרות שהקב”ה גוזר ופועל בעולם נוגעות גם לבני-אדם ולמעשים שיעשו, למרות שכל אחד מהם הוא בעל בחירה. נקודת המוצא של העולם כשהקב”ה גוזר את הגזרה תוביל לכך שבני-אדם כציבור יבצעו אותה, למרות שכל אחד באופן פרטי יכול להימנע ולשנות את רצונו; כשם שגוש חומר גדול מתנהג באופן דטרמיניסטי למרות שכל אחד מחלקיו יכול להתנהג באקראיות.
זוהי נקודה משמעותית: מצד העולם – כלומר מצד האנשים בעלי הבחירה החופשית שחיים בעולם – העולם הוא אקראי ואיננו דטרמיניסטי. אך מצד הקב”ה, מצד הגזרות והתהליכים שהוא מוביל בעולם – העולם הוא דטרמיניסטי. והסברנו שאין סתירה, כי הקב”ה לא גוזר על אדם מסוים לעשות דבר נגד רצונו[43] אלא גוזר על המציאות הגשמית או על ציבור גדול של בני אדם.
יש לשים לב ולא להתבלבל: כשאנחנו אומרים שהדברים הגדולים מייצגים את הקב”ה אין הכוונה שהוא עושה כל פעולה בדברים הגדולים; שהרי אנחנו כבני אדם נחשבים חלק מהדברים הגדולים, ואנחנו עושים מה שאנחנו רוצים בבחירה חופשית. אלא בכל דברינו אנחנו מדברים על המציאות התחתונה כמייצגת דברים עליונים כפי שהסברנו בתחילה שזוהי התפיסה הקבלית. ואם כן החלקיקים מייצגים את הבחירה של בני האדם למרות שהחלקיקים עצמם אינם בני-אדם ולמרות שאין להם בחירה חופשית אמיתית. והדברים הגדולים, כולל בני אדם, מייצגים את ההנהגה האלוקית את העולם, למרות שלא כל פעולה מיוחסת לקב”ה.
התנועה המייצגת את חוקי הפיזיקה בדברים הגדולים היא קו ישר. אם ניתן לגוף לנוע בחופשיות בלי להפעיל עליו כוחות אחרים, למשל אם נזרוק אותו באמצע החלל, הוא ימשיך לנוע בקו ישר. המשיכה בין גופים בכוח המשיכה היא בקו ישר. אם נעזוב כדור באוויר הוא ינוע בקו ישר למטה היישר את כדור הארץ. כוח המשיכה הוא הכוח הנוכח ביותר בתנועה בחיי היום-יום שלנו (כלומר הרבה יותר מאלקטרומגנטיות, ולבלי היכר יותר מהכוחות הגרעיניים האטומים; שאלה הכוחות האחרים הפועלים בטבע),[44] ולכן התנועה של קו ישר מקושרת אצלנו עם פעולה בחיי היום-יום.[45]
יותר מזה: בחיים שלנו את מרבית הפעולות שאנחנו עושים מתוך בחירה (בדברים הגדולים, לא בחלקיקים תת-אטומיים) אנחנו עושים לתכלית מסוימת. כך שאם נניע דבר ממקום למקום נרצה להניע אותו באופן התכליתי ביותר, והוא תנועה בקו ישר.
הקו הישר מתאר את השפע האלוקי שמגיע לעולם. הוא ביטוי להחלטה האלוקית לפעול ולשנות משהו בעולם – החלטה שגורמת לתוצאה טבעית בעולם. יש כאן איזה ‘מידע’ שמגיע מנקודה אחת לנקודה שניה ופועל בה משהו. הקו הישר מתאר גם את השליטה, יכולת הנתינה של הנותן למקבל כפי שהראינו, וגם זה כמובן מיוחס לקב”ה ביחס למציאות התחתונה ולבני האדם. לכן התהליכים שקורים בדברים הגדולים, שהם בבואה להנהגה האלוקית את העולם, מתבטאים על ידי תנועה בקו ישר.
תורת היחסות חידשה את העובדה הכללית בעולם שהכול יחסי. המשמעות מבחינת הנמשל, שהוא ההנהגה האלוקית, הוא שהכול נשלט על ידי הקב”ה כחומר ביד היוצר. ‘ברצותו מרחיב וברצותו מקצר’[46], ביכולתו לשנות את החומר (המסה), את הזמן ואפילו את המרחב עצמו.[47] אין דבר קבוע וקשיח בעולם ביחס לפעולותיו של הקב”ה (שמתבטאות בתנועה בעולם, והתנועה גורמת לשינויים במסה ובזמן). הקב”ה הוא כל-יכול והדבר מתבטא בכוחות הטבעיים. אך מצד תורת הקוואנטים, שמבטאת את המבט של בני האדם על העולם, אין מקום לשינויים כאלה והעולם וחוקיו אכן קשיחים ולא ניתנים לשינוי.
אכן, בדרך כלל בתופעות הרגילות בעולם אנחנו חשים שהזמן קבוע והמסה קבועה (כי במהירות קטנה ההשפעה היחסותית היא זניחה). וזה מבטא את העובדה שהקב”ה בדרך כלל מנהיג את העולם בחוקיות טבעית ואיננו משנה את פני הדברים אלא בזמנים מיוחדים על פי רצונו.
נקודה נוספת שבאה לידי ביטוי בתורת היחסות היא הקבוע הכללי של מהירות האור. השפע האלוקי הוא זה שנותן מלכתחילה לעולם את עצם המציאות, והוא זה שמקיים אותו ומקדם אותו כל הזמן. הקב”ה הוא טוב ומיטיב, והיינו מצפים שהוא יעניק שפע אינסופי לעולם. אך למעשה אין זה כך, והקב”ה מוכרח דווקא לצמצם את גילוי הופעתו ושפעו לעולם, כדי שנוכל להתקיים בעולם. כבר בבריאת העולם, בתהליך של הסתלקות האור, ראינו שמוכרח שהקב”ה יסלק את הופעתו האינסופית כדי שיהיה מקום-פנוי לנבראים לחיות ולבחור בבחירה חופשית. בסופו של דבר זו היתה המטרה בבריאה: לברוא עולם שבו יש בחירה חופשית, ולכן סילוק האור הוא הכרח.
ובאופן כללי יותר, אם יש הארה גדולה מדי עבור הנבראים, שאין הם יכולים לקבל ולהכיל אותה – האור הזה ייהפך מתיקון לקלקול. כמו עודף-הנאה שמעייפת את הגוף, וכמו עודף-גשם שמזיק לתבואה, כך וביותר מזה עודף הארה אלוקית גורמת לביטול המציאות של הנברא.[48]
האור הוא ביטוי לשפע אלוקי של טוב בעולם, כמו שמקובל בפסוקים רבים[49]. האור נותן לנו את האפשרות לחיות, ולכן נחשב לשפע הבסיסי ביותר. וביתר דיוק, ביחס להטבות חומריות אחרות, האור מבטא הטבה רוחנית מופשטת. ההגבלה המובנית במהירות האור מבטאת את זה שגם שפע גדול וחשוב חייבים להגביל, דווקא בשביל קיום המציאות ולטובת הנבראים. וזה שחומר לא יכול להגיע למהירות האור מבטא את העובדה שהשפע הרוחני האלוקי גדול ומשמעותי מכל שפע מגושם אחר בעולם.[50]
ענין משמעותי נוסף שמקבל ביטוי בתורת היחסות הוא האפשרות התיאורטית להמרה של חומר לאנרגיה ולהיפך. לשקילות הזו בין עניינים שהיו נחשבים באופן מסורתי לשתי קטגוריות שונות יש משמעות גם בפן הרוחני. האנרגיה מבטאת את הרוחניות, והמסה את הגשמיות. על פניו מדובר באמת בשתי קטגוריות שונות. אבל במבט עמוק יותר יש לראות בחומר מצב מסוים של הרוח. כי הרוחניות היא גילוי אלוקות לעולם. הנשמה שלנו היא גילוי של המידות האלוקיות (‘צלם אלוקים’ במובן המופשט יותר מהגוף), ושאר התורה והמצוות, שהם הצד הרוחני בעולם – מבטאות את רצון ה’ ואת מידותיו בצורה של הוראות מעשיות. אם הקב”ה רוצה שנעשה משהו, סימן שיש בזה מידה טובה שיסודה בהופעת הקב”ה לעולם גם הוא במידה זו או דומה לה.
אבל הרי למדנו שגם המציאות הגשמית בכללותה היא בבואה של הערכים הרוחניים, ועל בסיס זה נכתבו כל דברינו כאן, כמו שהוסבר לעיל באריכות. ואם כן החומר גם הוא משמש כגילוי אלוקות כמו הרוחניות – אלא שבחומר הדברים מופיעים ברמה מגושמת ונמוכה יותר. אבל בכל אופן יש כאן שתי קטגוריות ששייכות לאותו נושא ושייך ‘להמיר’ אותן אחת לשניה, בדיוק כמו המסה והאנרגיה.
נושא זה שייך לתורת היחסות כי היא העוסקת בנהגת העולם מצד הקב”ה, וגם כאן אנחנו עוסקים בשקילות ההופעה האלוקית לעולם ברמותיה השונות.
ח. סיכום
ראינו שתפיסת המציאות של המקובלים היא כזו שהעולם התחתון בכללו, והאדם בפרט, הם בבואה של עניינים רוחניים ומידות אלוקיות. מתוך כך מובן שיש לחפש גם את המשמעות הרוחנית של חוקי הפיזיקה, כשם שמחפשים את הערכים הרוחניים המתבטאים בעצמים גשמיים או בגוף האדם.
הצגנו את יסודות תורת הקוואנטים ותורת היחסות, כאשר תורת היחסות תופסת את העולם באופן יותר אינטואיטיבי ודטרמיניסטי, ותורת הקוואנטים מציגה אקראיות מובנית בעולם ודואליות של גל-חלקיק.
למדנו שהמושגים של קו ועיגול הם מובנים במציאות: הקו מייצג את המשפיע, המוביל והנותן (הקב”ה), והעיגול מייצג את המקבל, את המציאות הגשמית ואת בעלי הבחירה.
ראינו איך שייך לראות בתפיסה של תורת הקוואנטים ביטוי למציאות מצד האדם: בחירה חופשית שבאה לידי ביטוי בגל ההסתברויות למציאות מסוימת, והחלטה ופעולה בעקבות הבחירה החופשית, שמתבטאת במצב של החלקיק כמציאות נקודתית ולא כגל. הסברנו את הצורה של הגלים העגולים במבנים הקוואנטיים כביטוי למציאות התחתונה ולבחירה החופשית.
תורת היחסות מבטאת את המציאות כפי שהיא מצד ההנהגה האלוקית את העולם. שם יש דטרמיניזם ולא אקראיות, כי שם הפעולה היא לא על אדם בודד (וכנגדו חלקיק בודד שיש בו אקראיות) אלא על ציבור שלם (שמתבטא באוסף גדול של חלקיקים, שבהם האקראיות שואפת לאפס) או על המציאות הגשמית.
בתורת היחסות הפעולה הרגילה היא בצורה של קו, כשם שהשפע האלוקי מתואר על ידי קו. כמו כן הכול יחסי ומשתנה – כולל הזמן והמרחב עצמו – כביטוי לכוחו של הקב”ה לשנות ולפעול במציאות ככל רצונו. העובדה שביום-יום אנחנו לא מרגישים את השפעת היחסות אלא רק במצבים מיוחדים מצביעה על כך שהקב”ה בדרך כלל מנהיג את העולם בטבעיות ורק מפעם לפעם חורג מהטבע לפי רצונו.
מהירות האור היא בבואה לשפע האלוקי הרוחני לעולם שהוא מצד אחד הכי גדול ומשמעותי בעולם (ביחס לדברים חומריים), ומצד שני חייב להיות מוגבל כדי שהמציאות לא תקרוס תחת העומס הרוחני של ההארה האלוקית, ומכאן המגבלה על מהירות האור.
סיימנו בשקילות של מסה ואנרגיה שמבטאת את העובדה שההתגלות האלוקית לעולם (ששייכת לתורת היחסות ולא לקוואנטים) מופיעה גם ברוח וגם בחומר ואין אלה שתי קטגוריות שונות במהות, אלא הגילוי האלוקי בחומר הוא גילוי של תחתון של ההופעה האלוקית ברוחניות.