א. הגדרת המלאכה

ליבון היה במשכן בכיבוס הצמר. ליבון הוא כל פעולה שעניינה ניקוי או שיפור אחר של המראה של הבגדים. זה יכול להיות על ידי מים ויכול להיות באופן אחר. למשל הגמ’ (ב-ק”מ.) אומרת שאסור לשפשף סודר לאחר שסיים לכבס אותו כי הפעולה הזו מיטבה את מראהו (אם כי שם זה כנראה דרבנן, כמו שהרמב”ם פוסק זאת בפרק כ”ב בין השבותים).

          ב. שרייתו זהו כיבוסו

הגמ’ בזבחים (צ”ד:) אומרת שיש חילוק בין עור לבגד, שבעור שייך כיבוס רק אם משפשף אותו כדרך המכבסים (זה קרוי בגמ’ ‘כסכוס’) [ובעור רך זה דאורייתא, ובעור קשה אין כיבוס מדאורייתא אך מדרבנן יש ע”י שפשוף וכסכוס. עיין בבה”ל] ובבגד חייב גם אם רק שורה אותו במים, כי שרייתו זהו כיבוסו.

מבואר בפוסקים בכמה מקומות אצלנו ב-ש”ב, וכן ב-שי”ט, ששרייתו זהו כיבוסו זה רק במים ולא ביין. ויש מחלוקת על יין לבן אם שייך בו כיבוס (במ”ב ב-שי”ט, ל”ח). ואם במציאות ינקה ע”י משקים אחרים פשיטא שאסור בכל משקה או חומר, אלא שאנחנו מדברים בסתמא של ששרייתו זהו כיבוסו.

ונחלקו הראשונים האם אומרים שרייתו זהו כיבוסו רק כאשר יש לכלוך על הבגד או גם כאשר הבגד נקי. לדעת הרא”ש (יומא פ”ח סי’ ד’) רק כאשר יש לכלוך, ואם אין לכלוך, אז גם אם הושחר הבגד מחמת לבישה מותר לשרותו במים וכ”ש אם הוא נקי לגמרי. והמקור לכך הוא לא רק סברא אלא יש שלוש גמרות שרואים בהן שמותר לשרות בגד. מקום אחד הוא הגמ’ ביומא שמתירה לעבור עם הבגדים במים ביום כיפור. מקום שני הוא הגמ’ בשבת (ק”כ.) שמתירה לשרות בגד שהתחיל להישרף במים כדי שהאש לא תתפשט בו: “אמר רב יהודה אמר רב טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר”. ומקום שלישי הוא בביצה י”ח. שכתוב שנידה שרוצה לטהר את בגדיה מערמת וטובלת בבגדיה. והתירוץ של הרא”ש ביומא ושל התוס’ בשבת קי”א: הוא כנ”ל, שאסור רק כאשר יש טינוף.

אך דעת הרשב”ם שהביאו תוס’ בשבת ק”כ שם היא שגם כאשר אין טינוף אסור לשרות בגד, ואת הגמ’ שם הוא מעמיד בדוחק שלא מדובר ששורה את הטלית עצמה במים אלא רק מרטיב את האזור שלידה כדי שהאש לא תתפשט [ובלשון זה קשה כי כתוב נותנין עליה. וכנראה יפרש שעליה זה בסמוך כמו “ועליו מטה מנשה”. שוב ראיתי שכנאה גרס אחרת שם כי הד”ה בתוס’ הוא “נותן מים מצד זה”. ולגבי הגמרות האחרות עיין עוד תירוצים לקמן, והרשב”ם יגיד כאחד מהם]. ועיין לקמן בחלק של דרך לכלוך איך ניתן להסביר את הגמרות האחרות לשיטה זו.

וב”י אומר שדעת הטור כרשב”ם כי בסי’ שי”ט לגבי מסננת של בגד אסר בסתמא לסנן מים והתיר רק יין, וכן בסי’ של”ד לגבי דלקה כתב שלא ירטיב את הבגד שהחלה לאחוז בו האור במים אלא רק ביין. אך קשה כי אצלנו בסי’ ש”ב כשהטור אומר את הדין של שרייתו זהו כיבוסו הוא אומר “ובגד שיש עליו לכלוך אסור אפילו לשכשכו”. ועוד שלפי הב”י הוא חולק בזה על הרא”ש. וצ”ע, כי באמת המקומות האחרים מוכיחים כשיטת רשב”ם, וזו סתירה בטור. ואולי י”ל בדוחק שהטור רצה לרבות שם גם מקרים שיש טינוף על הבגד, אך ודאי שזה דחוק כי עד שמחלק בין מים ליין שיחלק בין מלוכלך לנקי.

ולפי התוס’ והרא”ש צריך להבין את החילוק בין עור לבין בגד; כי אם נגיד ששרייתו

זהו כיבוסו זה גם בנקי, נוכל לומר שבבגד יש במציאות תועלת בשרייתו במים, שנותנת לו מראה יפה יותר גם בלי לנקות לכלוך [וכבר כתבנו לעיל שמלבן זה לא דווקא ניקוי אלא כל שיפור מראה של הבגד], ודבר זה במציאות לא שייך בעור. אך אם שרייתו זהו כיבוסו זה רק כשיש לכלוך, צ”ע מה ההבדל בין בגד לבין עור, כי לומר שבמציאות שרייה של בגד עם כתם מורידה לכלוך ובעור עם כתם לא – זהו דוחק, וגם נתת דבריך לשיעורים ולא שמענו חילוק בפוסקים בין אם משער שהכתם ירד או לא. וגם במציאות רחוק הדבר שכתם בבגד ירד בפועל ע”י שרייה. ובעיקר שאדרבה, לקמן (בחלק של כיבוס עור) נביא ששרייתו בעור מותרת גם אם הכתם יורד.

ונראה לומר שיש כאן איסור מצד דרך המלאכה, כלומר שבד”כ כשמכבסים בגד שורים אותו במים בין אם צריכים לכסכס מקום מסוים עם כתם ובין אם סתם מכבסים משום זיעה או השחרה מרוב נגיעה (למשל בכרים וכסתות) וכדומה. ואפילו אם לא היו כתמים בבגדים היו מכבסים אותם מפעם לפעם, ולכן הפעולה הזו הופכת להיות חלק מהמלאכה גם אם בפועל השרייה במים לא עוזרת להוריד את הכתם. ובעור זה לא שייך כי בעור אין רגילות לכבס אם לא משום כתם, וגם אז הרגילות היא לכסכס את מקום הכתם בפנ”ע לפי הצורך ולא לשרות את כל הבגד. ומ”מ בבגד נקי לא אסרו כי אסרו לעשות את צורת המלאכה דווקא בחפצא שהיא שייכת בו, כלומר בבגד מלוכלך. ואולי יש להוסיף שבמציאות בדרך כלל היו שורים את הבגד אגב צורך לכבס את הכתם ולא סתם כך, ולכן במציאות זה יותר דרך המלאכה [ועל דרך זו כתב הצי”א ח”ה, י’ בהו”א לבאר את החילוק אך דחה זאת מצד לשון הגמ’ בזבחים שהניסוח שם הוא האם שייך כיבוס בבגד או בעור – משמע שהשאלה היא על החפצא האם הוא מתכבס או לא. ואין זו קושיה כלל כי זה רק בהו”א שם, עיי”ש, אך למסקנה הסברא משתנה, עיי”ש בסוגיה. ובאמת לשון הגמ’ במסקנה זה האם שייך איסור בפעולת הכיבוס ולא בחפצא].

וכך מצאנו במלאכה הזו שלפי הרמב”ם סחיטה של בגד היא תולדה של מלבן (ולא של דש), והטעם הוא שכך דרך האומנים שאחרי שמכבסים סוחטים את הבגדים. וכן יש ברמב”ם כמה דוגמאות מהסוג הזה, למשל למתוח את החוט של התפירה חייב משום תופר מכיוון שכך דרך התופרים או שמגיס חייב כי כך דרך המבשלים. וכן יש בירושלמי (מובא בר”ן ו’: בדהרי”ף) שהצבע שמגיס ביורת הצבע חייב גם לאחר שהדבר הנצבע קלט את הצבע כיוון שכך דרך המבשלים להגיס. ואב לכולן מש”כ במש’ (ק”ב:) שרשב”ג אומר “אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה”. ובברייתא ב-ק”ג. נוסף “שכן מרדדי טסי משכן עושין כן”.

[ויש להעיר שלפי”ז לכאורה פשיטא שיהיה מותר לשרות ביין לבן, ודלא כט”ז שאוסר (והבאנו לעיל בתחילת הדברים מחלוקת בנק’ זו), כי לכאורה שאין רגילות ואין דרך-העולם לכבס ביין לבן. אך באמת זה אינו פשיטא כלל כי פעם כן היתה דרך כיבוס ביין כמש”כ לאוכלה ולא לכביסה והראשונים מזכירים זאת בדף קי”א. וזה יהיה שייך לשאלה האם כיוון שהיום לא רגילים בכך כלל ישתנה הדין]

אך דעת הפוסקים לא נראית שסברו כמו הסברות שאמרנו לחלק בין בגד לעור באופנים הנ”ל, אלא נראה שסברו שהכול תלוי באם המים נבלעים בתוך הבגד שאז אסור ואם לא מותר [שכן הם מדמים את כל החומרים הסינטטיים לעור מצד שהחומרים האלה לא בולעים, ולא מחלקים לפי הסברות הנ”ל. עיין לקמן בחלק של שריית וכיבוס עור]. וצ”ע מה הסברא בכך [ועיין שבט הלוי ח”ה ל”ז שאומר שלא התברר בפוסקים טעם החילוק בין בגד לעור]. 

[דעת מהר”ם מרוטנבורג (מובא בטור) לחלק בין שרייה של בגד צמר לבין שרייה של בגד פשתן שבבגד פשתן לא אומרים שרייתו זהו כיבוסו. ולפי”ז אפשר לתרץ כך את הסתירה בגמרות. ומסתבר שהוא סובר ששרייתו זהו כיבוסו זה גם בבגד נקי, וסובר שבמציאות השרייה מועילה לשפר את המראה של בגד צמר ולא מועילה בבגד פשתן. אך לומר שסובר שדווקא במלוכלך א”א, גם כי א”כ אין עוד צורך לחילוק בין צמר ופשתן כדי לתרץ את הגמרות וגם כי אם מדובר במלוכלך קשה לחלק במציאות בין צמר לפשתן. ובכל מקרה הפוסקים לא מקבלים את החילוק שלו]

ויש מחלוקת בביאור דעת השו”ע האם פוסק כמ”ד שרייתו זהו כיבוסו גם בבגד נקי או רק במלוכלך, כי אצלנו אומר שדווקא כשיש לכלוך, אך ב-של”ד מכריע אפילו כשאין לכלוך (כמו הסתירה הנ”ל בטור). ועיין ביבי”א ח”ד סי’ ל’ אות י”ט שמכריע להקל. ועיין בילקוט יוסף שמסביר שזה על פי זה שהצד להתיר בשו”ע נכתב בעיקר הדיון על כיבוס, ב-ש”ב, וסוגיה באתרא עדיפא. ועוד מצרף הרב עובדיה את זה שרוב מוחלט של הראשונים סוברים כן. והמנוחת אהבה (ח”ב עמ’ ת’) נוקט בדעת השו”ע למעשה להחמיר. והרמ”א מביא את שתי הדעות. ולמעשה המ”ב חושש למחמירים כיוון שהדין דאורייתא. והילקוט יוסף פוסק מעיקר הדין כמקלים אך אומר שהמחמיר גם בבגד נקי תבוא עליו ברכה.

והסמ”ג אומר שבכל מקרה גם לפי המתירים בגד שאין עליו לכלוך, אסור לשפוך עליו מים מרובים גזירה שמא יסחט כמו שמצאנו גזירה כזו בכמה מקומות, למשל בדף קמ”ז [וכמו כן שייך שמא יסחט בבגד מלוכלך על הצד שנתיר בו שרייה בדרך לכלוך (עיין לקמן בחלק של דרך לכלוך), אם שורה אותו במים מרובים]. וכך נפסק ברמ”א. והמ”ב מביא ממג”א ועוד שאם זהו בגד שלא מקפידים על מימיו ואדם עשוי להניחו עם המים בתוכו מותר לשרותו גם במים מרובים לפי הדעה שמתירה בבגד שאינו מלוכלך. וכך יהיה הדין בסמרטוט רצפה.

[בהמשך בעז”ה נאריך בגדרי איסור סחיטה וחשש שמא יסחוט]

          ג. דרך לכלוך

הזכרנו לעיל גמרות שרואים בהן שאין לכאורה שרייתו זהו כיבוסו (נידה שטובלת בבגדיה, העובר במים ביו”כ ולהרטיב במים טלית שאחז בה האור). והתוס’ והרא”ש מתרצים לפי שיטתם הנ”ל את כל הגמרות האלה ששם מדובר בבגדים נקיים. אך לפי מי שלא מקבל את החילוק הזה צריך לתרץ אחרת.

ור”ת אומר שאין כיבוס באופן שדרך השרייה במים היא בדרך של לכלוך ולא בדרך של ניקיון. ולעבור במים או לטבול במקווה או להרטיב את הטלית זה דרך לכלוך. ואמנם ללכת בנהר יכול להיחשב יותר לדרך לכלוך כי ייתכן שהנהר מלוכלך, אך מ”מ בנידה שטובלת צ”ע כי ייתכן שהמקווה נקי. וגם בזה עוד יכולנו לומר שמקווה טבעי אינו נקי כ”כ, וכן יש מקום לומר שגם אם במקרה הפעם הוא או הנהר נקיים, מ”מ כיוון שמצוי שלא הרי שכזה כיבוס איננו דרך של ניקיון. ואף שהיתה רגילות לכבס בנהר, זה דוקא ע”י שפשוף שאז ודאי הניקיון גדול על הלכלוך אך בשרייה מקרית בנהר י”ל שזה דרך לכלוך. אך מלהרטיב בגד במים קשה לכאורה. ואולי שם יפרש כמו רשב”ם הנ”ל, שאומר שמדובר שמרטיב את האזור מסביב ולא את הטלית עצמה.

ועוד מביאים הראשונים בשם ר”ת לפי אותה הדרך שהתיר לנגב ידיים מטעם זה כי ניגוב הידיים הוא דרך לכלוך. וכנראה הכוונה היא שבדרך כלל רוחצים ידיים משום לכלוך, והניגוב הוא חלק מפעולת הניקיון כי הוא עוזר לנקות טוב יותר (במיוחד כשלא רוחצים עם סבון). ולכן גם אם בפועל הידיים נקיות, אם מנגבים אותם כדרך הניגוב הרגילה הפעולה הזו נחשבת דרך לכלוך.

והבה”ל מביא מפמ”ג ועולת תמיד שלפי השיטה שאומרת ששרייתו זהו כיבוסו זה אפילו בבגד נקי לא יועיל בבגד מלוכלך אפילו דרך לכלוך. והסברא שלהם היא שייתכן שתוס’ והרא”ש שמחלקים בין בגד נקי למלוכלך כדי לתרץ את הסוגיות חולקים על כל ההיתר של ר”ת של דרך לכלוך. ורק בבגד נקי ממאי נפשך לכו”ע מותר בדרך לכלוך. והבה”ל מפקפק על דבריהם, וסברתו היא שייתכן שלמעשה גם הם יודו להיתר של ר”ת מסברא, על אף שאין לו מקור בגמ’ לפיהם. וכן רואים בסמ”ג (ל”ת ס”ה י”ב ע”ד) שמביא את שני ההיתרים.

ודעת היראים שכשכתוב שנידה טובלת או שהולכים במים מדובר בלבוש בבגדי עור שלא אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו (ואת הגמ’ על הרטבת הטלית נראה שא”א להסביר בעור ואולי יסביר כרשב”ם הנ”ל). ולפי היראים יוצא שאין לנו היתרים בענין שרייתו זהו כיבוסו, ולפיו אם רוצים לנגב ידיים במגבת צריך לנערם קודם היטב. ואף שיישאר טופח על מנת להטפיח, י”ל שעכ”פ במציאות כזו כמות של מים לא עושה כיבוס כלל. אך בלי לנער את הידיים יש כיבוס בניגובם [היראים אומר שאין אנו יודעים כמה בדיוק מים נחשב שרייה לענין כיבוס ולכן יש לנער את הידיים כמה שאפשר כדי להימלט מחשש].

והשו”ע חושש לדעה הזו לכתחילה, בלשון של טוב לעשות כן. אך הרמ”א מביא שלא נהגו לחשוש לזה, והמנהג לנגב ידיים כרגיל ולסמוך על ההיתר של דרך לכלוך. ויש לומר שלהלכה גם מי שירצה לחשוש לחומרא הזו יחשוש לה רק במגבת מלוכלכת כי כל מה שאנחנו מחמירים בבגד נקי זה מחשש, ואין לכאורה להוסיף חומרא על חומרא [וגם לפי הרמ”א, המ”ב אומר שאסור לשרות בדרך לכלוך כשיש חשש שיבוא לידי סחיטה, וכנ”ל, אך אומר שניגוב רגיל של הידיים לא נחשב מים מרובים].

ור”ת התיר גם לנגב ידיים על מעט מי רגלים שספוגים בבגד כדי לבטלם, מדין דרך לכלוך. ומג”א ועוד ומ”ב (ודלא כא”ר שחולק) אומרים שזה דווקא במי רגלים ולא במעט צואה. כי צואה זה יותר לכלוך ממי רגלים וגם במי רגלים א”צ לכוון לכיבוס וניקיון אלא רק לביטול דין מי רגלים ע”י מים, ולכן מוגדר כאינו מתכוון. וכמובן שצריך שכך יהיה במציאות, ואל”כ נשארים רק עם הטעם הראשון [ואף שמ”ב הביא שגם בניקוי רוק שייך כיבוס, ולכאורה כ”ש מי רגלים, י”ל שהכול נמדד ביחס לפעולה שעושה, שאם מכבס ממש זה ודאי שייך גם ברוק, אלא שכאן עושה בדרך לכלוך אז אומרים שבסך הכול יצא יותר לכלוך מאשר ניקיון, וכ”ש בהרטבת רוק בדרך לכלוך].

והיה אפשר להוסיף עוד טעם, שבמציאות כדי לנקות צואה צריך שפשוף, ואם כן גם אם עושה כן ע”י מי נטילה, כיוון שמשפשף הפעולה תיחשב יותר לדרך של ניקיון מאשר לדרך של לכלוך, כי הפעולה ניכרת כניקיון לפי השפשוף. 

ובאורחות שבת התירו מכוח הסברא של דרך לכלוך לשרות מטלית או ספוג בנוזלים בכיור, כי בדרך כלל מצוי שיש לכלוך וזו שרייה של דרך לכלוך, ולכן גם אם בפועל לא יהיה לכלוך יהיה מותר כי הפעולה הזו היא דרך של לכלוך בד”כ (וגם אם שורה במים מרובים י”ל שזה כמו בגד שלא מקפיד על כך שהוא רטוב ולא יבוא לסחיטה). ואם המטלית או הספוג מלוכלכים יהיה תלוי בפמ”ג ובה”ל האם אומרים את ההיתר של דרך לכלוך גם בבגד מלוכלך.

ד. ניקוי מפה שנשפכו עליה מים

לספוג את המים ע”י מפיות פשוט בפוסקים שמותר ולא שייך לדבר על שרייתו זהו כיבוסו במפית. וכנראה הטעם הוא שאין חשיבות של כיבוס בכלי חד פעמי. וייתכן שההיתר הזה מוגבל לשרייתו זהו כיבוסו ולא שיותר לנקות דבר חד פעמי מלכלוך שעליו [ובשרייתו זהו כיבוסו מובן היטב שלא יהיה בחד פעמי מצד שתי הסברות הנ”ל שהזכרנו: גם זה לא משפר את המראה שלו וגם אין רגילות לשרות אותו. ולפי הפוסקים צ”ע אם אפשר לחלק בתוך חד פעמי בין שרייתו לסתם ניקוי].

ואם נשפכו משקים שצובעים את המפה כתוב במ”ב ב-ש”כ שאסור לגרור אותם על חלקים אחרים במפה משום צביעה. ובילקוט יוסף (בשם הרב עובדיה ועוד פוסקים) נראה שמתיר זאת [הוא מיירי לענין צביעת המפית שאיתה סופגים את מה שנשפך, אך טעמו הוא שזה דרך לכלוך ולא דרך צביעה ולכן לא נראה שיש לחלק].

ולקמן בחלק של כיבוס באינו מתכוון נביא מהמ”ב שאסור לגרור מים שנשפכו על מפה, מצד שחוששים לשרייתו זהו כיבוסו. ובבה”ל התיר בשעת הצורך. אך אם בא לספוג את המים במטלית או מגבת, אם הם מים מועטים ביותר שלא שייך בהם שרייתו זהו כיבוסו כלל (כדלעיל בחלק של דרך לכלוך בשם היראים) מותר. ואם הם מים מרובים ששייך בהם שמא יסחט אסור אא”כ במטלית או סמרטוט שמיוחדים לכך ואין חשש שמא יסחט. ואם כמות המים היא כזו ששייך בה כיבוס אך המים לא מרובים אין חשש של סחיטה אך מ”מ היה מקום לחוש מצד שרייתו זהו כיבוסו. אך השש”כ (פי”ב סמ”א) מתיר לספוג ואומר שכה”ג זה דרך לכלוך. ולכאורה זה דלא כמשמעות המ”ב הנ”ל בבה”ל ב-ש”כ שלא אמר זאת כשבא להתיר לגרור מים על שולחן, וכ”ש דלא כדבריו שם במ”ב שאוסר לכתחילה לעשות כן. ואולי יש לחלק בין שריית המפה לבין שריית הבגד שבאים לספוג על ידו. וגם בילקוט יוסף מתיר לספוג מים מועטים ע”י בגד ולא חושש בזה לשרייתו זהו כיבוסו.

ובכל אופן צריך להיזהר שלא לסחוט את המפה, ולכן צריך שלא לדחוק את הדבר שאיתו סופגים או גורפים את המים על המפה. וכן צריך להיזהר שלא לסחוט את הדבר שאיתו סופגים. ובמפת ניילון או שעוונית אין חשש של סחיטה ולא של שרייתו זהו כיבוסו [ונאריך בזה בעז”ה לקמן בחלק של שריית עור], אך כמובן שעדין יש לחשוש לסחיטת המטלית שמנגבים איתה.

          ה. כיבוס באינו מתכוון

דעת ריב”א שמובא בב”י שאין איסור לכבס באופן שלא מתכוון לכך [גם הטור והסמ”ג אומרים כעין זה אך רק בצירופים. וריב”א אומר זאת להדיא]. והגר”א אומר גם בדעת הרמב”ם שס”ל כן, וזה יהיה התירוץ שלו לגמרות [והמ”ב מפרש בגר”א שדעתו להלכה גם כן כשיטה זו. וכן הזכיר גם בשעה”צ שי”ט, נ”ב].

והיסוד הוא שיש מלאכות שמותרות באינו מתכוון אפ’ בפ”ר, כמו שהמגיד משנה אומר על מצרף ועל תיקון כלי ומצאנו עוד כמה דוגמאות כאלה. והגרז”ן מסביר שהמשותף לכולן הוא שקשה לקשר בין הפעולה לתוצאה הנלווית בפ”ר. וכך אדם שהולך בנהר צריך לעיין ולשים לב לפעולת הכיבוס ואין זה דבר שאנשים חושבים עליו בהשקפה ראשונה ולכן מותר אם אינו מתכוון. והדימוי מילתא למילתא בעניינים אלה הוא קשה, אך עכ”פ כך הם מפרשים שחז”ל אמדו כאן. ויש להוסיף קצת הסבר שהפעולה הזו של שרייתו זהו כיבוסו היא פעולה פאסיבית שנעשית מעצמה בלי שהאדם יעשה משהו אקטיבי בשבילה, ולכן יותר לייחס אותה לאדם העובר בנהר וכדומה.

[בריב”א יש חילוק בין אם מנגב ידיים בבגד שנרטב במעט מי רגלים, כך שמעט מים מספיקים כדי לבטלו, שזה מותר כי אינו מתכוון לכיבוס, לעומת אם יש מעט צואה ששם אסור לנגב ידיים בבגד כדי לנקותו. והטעם הוא שבמי רגלים צריך לבטל אותם מבחינה הלכתית ואין צורך בניקיון, כך שכלפי הניקיון שנוצר הוא אינו מתכוון. אך בצואה הגדר ההלכתי שווה לניקיון המציאותי כי שם אין דין ביטול אלא רק אפשרות להעביר אותה מהבגד. וכבר הזכרנו כזה חילוק לעיל בחלק של דרך לכלוך]

וכבר הזכרנו שמ”ב מצרף סברא זאת להתיר לנגב ידיים על מי רגלים כדי לבטלם, וכן הטור ועוד מזכירים סברא זו כדי לצרף ולהתיר, אלא שלא סומכים עליה לבד כריב”א.

ובסימן שי”ט יש מקרה של סינון מים ע”י סודר וכתוב שאסור משום ליבון. והבה”ל שם אומר שבמשמרת, כלומר במסננת שעשויה לכך, מותר לסנן מים על אף שהיא עשויה מחומר של בגדים, ומוכיח כן ממשמעות הגמ’ שמתירה לסנן מים במשמרת ולא מחלקת בין נקיה למלוכלכת. ומג”א אומר שבאמת הגמ’ הזו סוברת ששרייתו זהו כיבוסו זה דווקא במלוכלך [בנק’ זו צ”ע בפשט דברי בה”ל שאומר שלפי מג”א הגמ’ הזו חולקת על כל מה דקיי”ל שרייתו זהו כיבוסו; אך מ”מ י”ל עכ”פ כנ”ל]. אך המ”ב לא ניחא ליה בזה (ומביא מהתוספת שבת שאומר כמוהו), ומסביר שבכה”ג של משמרת שהיא עשויה לכך כו”ע מודו לריב”א שאומר שאין כיבוס באינו מתכוון. והסברא של תו”ש היא שבבגד כזה שאינו עשוי לכיבוס כלל, כי הוא משמש ככלי, הכיבוס אינו ניכר כלל באינו מתכוון. ודבר זה מצוי אצל מי שמחבר לברז בד לסינון המים בפסח.    

והמ”ב מחדש שמוכח מהסמ”ג והתרומה, וכן מביא מא”ר, שגם למ”ד שלא אומרים שרייתו זהו כיבוסו בבגד נקי, אם מכוון לכיבוס אסור. ולכאורה קשה שאם אין איסור כיבוס בבגד נקי מה יעזור שיתכוון לכבס. וצ”ל שיש במציאות איכות של כיבוס בבגד נקי לכו”ע, אלא שכיוון שאינו מתכוון מותר אף שזה פסיק רישיה, כי כיבוס בגד נקי הוא מהמלאכות שמותרות בפ”ר, על דרך דברי הריב”א שנביא לקמן. אלא שהריב”א לא שיעבד עצמו לחלק בין יש עליו לכלוך לאין עליו, ודעה זו סוברת שהיסוד הזה נכון דווקא בבגד נקי. אך למעשה כיוון שחוששים למחמירים ואוסרים בבגד נקי אין כ”כ נ”מ לחידוש הזה.

ועיין בה”ל ב-ש”כ סי”ח ד”ה טוב, שאומר שמותר בשעת הצורך לגרור מים שנשפכו על מפה נקייה, למרות שהוא שורה חלקים יבשים שלה במים כי הוא אינו מתכוון (אך שלא בשעת הצורך אסור, עיין במ”ב שם). וצ”ע שהרי המ”ב עצמו כתב שהדעה שמתירה לשרות בגד נקי זה רק באינו מתכוון, וא”כ היה צריך לחוש לדעה האוסרת כמו שכתב אצלנו ב-ש”ב. ואולי י”ל שאין כוונתו שם להיתר חדש אלא רק לומר שבמקום צורך אפשר לסמוך על המתירים בבגד נקי [אף שבכל מקרה קשה בלשון של הבה”ל, עיי”ש]. והיה אפשר גם לצרף שהרבה פעמים המפה מלוכלכת ולכן גרירה כזו של מים למקום אחר נקי במפה היא דרך לכלוך. אך בה”ל עצמו לא אומר כן, וכנראה סובר שכיוון שא”א לקבוע שזו המציאות בד”כ, ממילא אין זה דרך לכלוך.

          ו. שרייה וכיבוס בעור ובחומרים סינטטיים

הערנו לעיל שהענין של שרייתו זהו כיבוסו לפי גדריו השונים בא לאסור גם אם בפועל אין לכלוך שמתנקה. ובעור, גם אם בפועל הוא מתנקה על ידי השרייה כתוב בשבת קמ”ב. שמותר. ולכן התיר בשש”כ (פכ”ד, ו’) לנקות עור על ידי זרם מים כי זה רק שרייתו, כמו שרואים בגמ’ שם בשבת שגם לתת מים על עור מותר כמו לשרות עור בתוך מים.

ויש לעיין מדוע לשרות עור באופן שהכתם יורד מותר, אם אסור לכבס בידיים. ונראה שהאיסור הוא לכבס דווקא בדרך של כיבוס, אך לשרות במים או להזרים מים בלי כסכוס אינו דרך כיבוס בעור. וגם אם במקרה יורד כתם או לכלוך אין זו הדרך. אך בבגדים הדרך היא לשרות במים מפעם לפעם גם בלי שיש כתם וגם בלי כסכוס כלל. וכבר הזכרנו סברא כזו לעיל, אלא ששם אמרנו אותה בדעת מ”ד שרייתו זהו כיבוסו דווקא במלוכלך, ומכוח השאלה כאן נראה שיש להגיע לכזה חילוק לכו”ע [אלא שלמ”ד שרייתו אפ’ בנקי מספיק לומר את הסברא הזו רק לגבי זה שבעור אין דרך כיבוס בשרייה בלבד, ובבגד הסברא בנויה על כך שיש תוצאה בפועל, ורק כדי שלא נפטור מצד אין דרך כיבוס צריך לומר שלא חסר בדרך כיבוס בבגד בשרייה].

וכבר הבאנו לעיל שבעור קשה אין כלל כיבוס מדאורייתא אפילו אם משפשף [אך מדרבנן יש לרוה”פ, עיין בה”ל]. והטעם הוא שעור קשה דומה לחומר מוצק וחזק כמו אבן או כסא שפעולת הניקיון בו לא נגדרת מלבן כי זה לא דומה לליבון שהיה במשכן, כי ליבון היה במשכן בצמר או פשתן שהם חומרים גמישים. ויש לבאר קצת שככל שהחומר יותר גמיש הלכלוך נחשב כמאוחד איתו ויש חשיבות בניקיונו, אך אם החומר קשה הלכלוך נתפס כמנותק ממנו וכעומד בפני עצמו ואז הניקיון הוא רק הפרדה של שני דברים ולא שינוי בדבר שמנקים אותו. וכ”ש בבגד שהלכלוך ממש יכול להיכנס לתוכו. ועוד צ”ב בסברא הזו, ומ”מ מדרבנן אסור. אך ניקוי כלי עץ וכ”ש כלי מתכת מותר גם מדרבנן, גם ע”י שפשוף [וצ”ל שגזרו דוקא על עור ששייך בו גם מציאות שהוא רך ואתי לאחלופי].

ודעת האול”צ (ח”ב פכ”ד אות ו’) שכיוון שניילון וכד’ אינם בולעים כלל, כלומר אפ’ פחות מעור, הרי שמותר גם לשפשף אותם כדין כלי עץ [וזה בהמשך למהלך של הפוסקים שהחילוק בין בגד לעור הוא שבבגד המים נכנסים ולכן שם אסור גם שרייתו ובעור פחות ולכן מותר לשרות. ובדבר שלא נכנסים כלל אין כלל כיבוס. ובכל אופן יש לעיין איך נוצרה הדרגת ביניים של כיבוס בעור כי לפי זה צריך להניח שע”י הכסכוס בעור המים נכנסים לתוכו יותר, וצ”ב בזה במציאות].

אך רוה”פ חולקים (למשל שש”כ ט”ו, ו’) ומשווים חומרים גמישים כמו ניילון, פלסטיק (כמו שעוונית) או גומי לעור, שכיוון שבעור רך שייך כיבוס ורק שרייה מותרת, ה”ה שיהיה שייך כיבוס בניילון או גומי וכדומה כי גם הם רכים. ובהע’ שם בשש”כ הביא שהרב אוירבך הסתפק האם להקל עוד יותר ולדמות את הניילון וגומי לכלי עץ שלא שייך בו כיבוס כלל מצד שהם לא בולעים כלל. ונראה לכאורה פשוט כמו שהחמיר בסעיף עצמו, כי המדד הוא לא היכולת לבלוע מים אלא הקושי של הדבר כמו שרואים בחילוק של הגמ’ בין עור רך לעור קשה, ואין סיבה להעמיס שעור רך יותר בולע. ועוד שגם עץ בולע קצת ומי יתקע לנו שבולע פחות מעור. אלא החילוק הוא בין רך לקשה ולכן בניילון או בגד גומי וכד’ שהם רכים צריך להיות אסור לכבס ע”י כסכוס.

[ועיין מ”ב שכ”ג, ל”ח ושם בשעה”צ, שיש מחלוקת אחרונים אם להבריק כלים חמור מסתם כיבוס ואסור, עיי”ש (ואולי הטעם משום תיקון). ולפי האוסרים שם כתבו באורחות שבת בשם הר”נ קרליץ שאסור לנקות את עדשות המשקפיים ע”י ספריי העשוי לכך, וכן אסור להבריק חלונות. ונראה בסברא שלפחות במשקפיים הניקיון לא בא לתת ברק אלא רק להסיר לכלוך ולכן לא מסתבר שזה בכלל האיסור]

והבה”ל מראה שדעת רוב הראשונים ששפשוף של שני צדדים זה בזה, שמכונה כסכוס, אסור מהתורה בעור רך, וכיבוס סתם, כלומר לעזור לניקיון על ידי פעולה עם היד – אסור מדרבנן. וחשוב להעיר שמוכח בשש”כ (פט”ו, ו’-ז’) שניקיון העור ע”י היד ללא מים מותר, ואסור רק שפשוף כאשר העור רטוב. עוד אומר הבה”ל שמזה שיש דעה בגמ’ שכסכוס אסור גם בעור קשה מוכח ששפשוף היטב של מקום הלכלוך (ולא רק לעזור עם היד) הוא בכלל שפשוף הגם שזה לא ע”י שני צדדים של העור (כי כה”ג לא שייך בעור קשה). וכבר הזכרנו שבעור קשה גזרו אטו עור רך, וגזרו זאת גם בדרגה של כיבוס בלי כסכוס [עיין עוד בבה”ל בענין זה]. ונ”מ בכל זה לענין שפשוף לכלוך מנעלי עור.

והנה הפשטות בפוסקים (שש”כ, אג”מ יו”ד ח”ב סי’ ע”ו, צי”א ח”ה, י’, שבט הלוי ח”ה, ל”ז, אול”צ ח”ב פכ”ד אות ו’, ילקוט יוסף ח”ב עמ’ פ”ז ועוד) היא שהמדד לדון חומרים חדשים האם הם מותרים בשרייה כעור או אסורים כבגד הוא האם הם בולעים נוזלים. ולכן כל החומרים הסינטטיים כמו גומי, פלסטיק, ניילון וכד’ נידונים בפוסקים כעור. והאורחות שבת כתבו מסברא – לפי אותו העיקרון – שבגד העשוי מסיבים סינטטיים צפופים כך שבפועל הוא בולע נוזלים אסור לשרות אותו [אך בשש”כ (ט”ו, ז’) נראה פשוט לא כך, אלא שכל בגד מחומר סינטטי מותר, וצ”ב].

ולכאורה הדברים אינם פשוטים כי אף על פי שזה הבדל בין עור לבין בגד לא נראה שזה טעם ההבדל באיסור שרייה ככיבוס, כי מה הסברא בחילוק כזה. ולעיל כתבנו שתי אפשרויות לחלק בין עור לבגד. למ”ד שרייתו אפ’ בנקי אמרנו שבפועל המים משפרים את המראה של הבגד, מה שאין כן בעור. ולמ”ד שרייתו רק במלוכלך אמרנו שהולכים לפי דרך המלאכה. ולפי זה בנידון של החומרים החדשים היינו צריכים לבדוק האם המראה שלהם משתפר ע”י השרייה והאם הרגילות היא לשרות אותם. ולחילוקים כאלה אין זכר בפוסקים.

[והפוסקים מעירים שאם העור תפור בחוטי בגד אסור לשרות אותו מצד החוטים, וכן אסור לשטוף נעליים במים אם המים מגיעים גם לשרוכים]

האורחות שבת מביאים מר”נ קרליץ שמותר לנקות יריעות בד או טפט וכד’ המחוברות לקיר. ובשטיח המוצמד לקיר אומרים שיש להחמיר. והסברא היא כנראה שזה טפל לקיר ונידון על שם הקיר כדבר קשה שלא שייך בו כיבוס כלל. וזה מסתדר גם לפי הסברות שכתבנו לעיל, כי מצד שרייתו בבגד י”ל שכאן אין דרך כיבוס בכך ולכן ייאסר גם אם בפועל המראה משתפר. ומצד האיסור דרבנן של כיבוס בעור קשה י”ל שמותר כי כאן לא אתי לאחלופי בעור רך. אך צ”ע למה לא ייאסר מצד האיסור של כיבוס בעור רך, וכאן עושה פעולה של כיבוס. ובמציאות נראה שכך הדרך ולא שייך לפטור מצד שאין כן דרך המלאכה. ואיך בסברא עושים כזה חילוק בדאורייתא. וגם אם הכסכוס כאן זה דרבנן כי אין בו שפשוף ממש [וזה צ”ע כי י”ל שעכ”פ במציאות כזו כך היא הדרך של כיבוס גמור. וצ”ב בק’ זו] צ”ע מנין לחלק כן בסברא.

עוד מביאים אורחות שבת משמו של הר”נ קרליץ שמותר לשטוף כלים ע”י כפפות גומי כי זה שרייה שמותרת בעור ודומיו, כנ”ל שבפוסקים כל חומר שלא בולע מים דומה לעור. ואע”פ שתוך כדי השטיפה נוצרת פעולה של כיבוס בכפפות זה אינו מתכוון שודאי מותר. ופשוט כן בסברא, כי כל מה שאסרנו בכיבוס עור זה מצד שבכך יש פעולה שהיא דרך המלאכה, כנ”ל, וכאן ודאי אין כן דרך המלאכה לכבס את הכפפות עצמן, וסובר שאין כאן אפילו איסור דרבנן (כמו דרך לכלוך) [ויש להעיר בשטיפת כלים יש דרך לכלוך ממש, כמו שאורח”ש התירו לכן לשרות מטלית בכיור. אך י”ל שכיבוס ע”י שפשוף לא הותר בדרך לכלוך].

ומטעם כיבוס בעור דנו כמה פוסקים (עיין באורחות שבת בשם הרב וואזנר והרב קרליץ, וכן דעת הרב נבנצל) לאסור שריית עדשות מגע רכות בנוזל ניקוי, כי כיוון שהן רכות הן דומות לעור שמותר לשרות אותן במים, אך נוזל ניקוי עושה פעולה של ניקיון שדומה לכיבוס שנוצר ע”י שפשוף. ולנקות את העדשות ניקוי קל מאבק כתבו באורחות שבת (עמ’ תקס”ה) שמותר, ק”ו מבגד שמותר מעיקר הדין לנקותו מאבק [ובעדשות קשות לא שייך לאסור כלל כי זה כמו כלי עץ. ולא דומה לעור קשה שגזרו אטו עור רק כמו שכתבנו, אך כאן אף אחד לא גזר קשות אטו רכות].

עור מסוג זמש נידון כבגד ואסור לשרותו או לשוטפו במים – שש”כ פט”ו סע’ מ”א.

לפי העיקרון שאמרנו שעור הרך מותר לשרותו אך אסור לכבסו יוצא שמותר לשטוף פטמת בקבוק של תינוק אך אסור לשפשפה. וכן פסק הילקוט יוסף ח”ב עמ’ פ”ז. ובאורחות שבת הביאו בשם הרב אוירבך (בלי מקור) והר”נ קרליץ להתיר גם לשפשף, וצ”ע בסברות ובחילוקים שכתבו שם לחלק בין זה לבגדים סינטטיים או שעוונית וכד’.

          ז. ניקוי שלא על ידי מים

כתוב בגמרא (קמ”ו:) שהמנער טלית חייב. ורש”י אומר שזה ניעור מעפר (וה”ה אבק – כך מתבאר בפוסקים), והתוס’ ועוד פוסקים חולקים וסוברים שבניעור מעפר או אבק אין מלבן כי הם חיצוניים לבגד, ולכן הם מסבירים שמדובר במנער את הטלית מטל שעליה. והפעולה האסורה כאן היא לא סחיטה אלא שיפור המראה של הבגד. והדרך להקפיד אפילו על טל מועט; ואם יש מים מרובים בכל מקרה אסור לנער משום סחיטה, ואם מקפיד – גם משום שיש ייפוי לבגד בסחיטה, שהבגד מתקצר ע”י כיבוס במים מרובים וכעת מונע זאת (אחרונים ומ”ב וילקו”י).

לרוה”פ מותר להסיר כל מיני דברים שדבקו בבגד. אך מג”א מביא בשם ספר הזכרונות שאסור להסיר נוצות ויש שחששו לו במי שמקפיד (למשל ערוה”ש). אך מ”ב ורוה”פ לא חששו לכך, וכן מתיר הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ צ”ח). ואמנם שהיה מקום לחוש למוקצה בלכלוכים שהם מוקצים מחמת גופם, אך כתוב בחזו”א שמסברא מותר כי כל זמן שאינם מופרדים מהבגד אין להם חשיבות ושם בפנ”ע והם לא מוקצים כמו הבגד, ובהסרתם נהיים מוקצה בתוך היד והרי זה דומה להפרשת חלה ביו”ט שעם ההפרשה היא תיעשה מוקצה, ובכ”ז מותר, והרב אוירבך אומר שבכה”ג מותר גם להמשיך ולטלטל אותה עד המקום שרוצה להניחה שם, לכו”ע. ויש להיזהר שלא לעבור על בורר כגון בלכלוך קטן שתחוב בתוך החוטים של בגד צמר וכדומה.

והגמ’ מסייגת שזה אסור רק בבגד שחור וחדש ודווקא כשהאדם מקפיד על ניקיונו (מהטל או מהעפר, לפי הפירושים השונים). ובפשט נראה שיש כאן שלשה תנאים שונים שנצרכים כדי לאסור, וכן הבין המהרש”ל, אך הבה”ל אומר שמוכח שכוונת הגמ’ היא שמסתמא אם הבגד שחור וחדש מקפיד, ורק אם ידוע שלא מקפיד מותר. ואומר שלפי”ז ייתכן שגם בלי חדתי ואוכמי יהיה אסור אם בפועל מקפיד והגמ’ נקטה את המצוי; וכ”כ בערוה”ש. ומהילקו”י וממה שמביא בשם הרב עובדיה נראה שלא למדו כך כלל, אלא הכול תלוי בתנאים המדוייקים שאסרו חז”ל (עיי”ש למשל דיון על צבעים כהים שאינם שחור ממש ועוד).

והבה”ל אומר שהטעם שכאן הצרכנו את התנאים הללו של קפידא ובמקומות אחרים כמו כסכוס סודר פשתן (ויש להוסיף גם שרייתו זהו כיבוסו) אסרנו בכל גווני הוא מטעם ששם יש דרך של מלאכה בפעולת הכסכוס, להבדיל מניעור טלית שהפעולה איננה פעולה מובהקת של כיבוס, ובזה הכול תלוי בחשיבות התוצאה, ואם בעיני המנער אין תועלת גדולה בניקיון הזה אין איסור כלל (אפילו לא דרבנן). ומזה מוציא שגם לפי המתירים לנער אבק זה דווקא כשעושה ניעור בעלמא אך אם משפשף כדרך כביסה אסור ולא גרע מסודר פשתן.

וייתכן שגם לפי המתירים אם בעיני המנער עצמו תהיה חשיבות גדולה לניקיון הזה מאבק יהיה איסור דאורייתא כי הטענה של המתירים לא היתה שבטלה דעתו של אותו אדם שמקפיד על כך אלא שאין על זה שם של כיבוס, אך אחרי שבה”ל קובע שכה”ג יש דרך כיבוס ייתכן שזה יהיה אפילו דאורייתא. וצ”ע בנקודה זו.

שוב חשבתי שנראה לאידך גיסא, שדרך של שפשוף יכול להיות איסור דרבנן כמו בשפשוף מבחוץ בטיט כדלקמן, אך לא להפוך זאת למלאכה דאורייתא במקום שהיא לא שייכת, כמו באבק שלפי הראשונים האלה דומה לנוצות שעל הבגד.

ומכלל הדברים נראה שלפי המ”ב כסכוס הסודר זה רק דרבנן שעושה פעולה שנראית כיבוס (וכך רואים גם ברמב”ם, שכולל את זה בשבותים בפרק כ”ב).

והשו”ע פוסק כרוה”פ שאין איסור בניעור מעפר או אבק, והרמ”א מביא את רש”י וכותב שטוב לחוש לדבריו. והמ”ב מביא מא”ר שיש כאן חשש דאורייתא כי יש הרבה ראשונים שסוברים כרש”י וצריך להחמיר בדאורייתא (ולא רק שטוב להחמיר כמו שכתב הרמ”א). ובמקום שיש בעיה אמיתית של כבוד הבריות באם לא ינקה יש מקום להקל גם לאשכנזים (מסגרת השולחן פ’, פ’). והרב עובדיה (בחזו”ע) אומר שגם לפי הספרדים יש מקום להחמיר כרש”י, אך מעיקר הדין הלכה כשו”ע.

[ומ”ב מתיר לומר לגוי לנקות את הבגד מאבק, וזה יסוד שחוזר כמה פעמים שמותר לומר לגוי במקום מחלוקת הפוסקים כמו שפסק השו”ע לגבי סותר בכלים ב-שי”ד, וכמו שפסק הברכי יוסף שמובא גם בבה”ל לגבי בישול אחר בישול בלח]

ואשל אברהם (במהדו”ב) מסתפק האם מותר לנקות בגד מעפר או אבק אם אין כוונתו לכיבוס אלא שלא ייפול העפר מבגדו לתוך תבשיל וכד’. וילקו”י מתיר בזה גם לאשכנזים.

לגבי ניעור שלג מהבגד כתוב בבה”ל שכל שעדין השלג לא נמס מותר לנערו כי הוא חיצוני לבגד (אפילו לפי המחמירים באבק ועפר, כי אלה נכנסים בתוך הבגד יותר מגושי שלג). אך צריך להיזהר להסיר בקלילות את השלג מעל הבגד ולא לנער את המעט שנמס כבר אל תוך הבגד. וכן פוסק הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ צ”ה). ובבגד סינטטי כזה שהמים לא נכנסים לתוכו, מותר לנער את השלג גם אם יש חלק שנמס (שש”כ והרב עובדיה בחזו”ע).

הגמ’ (קמ”א.) אוסרת לשפשף בגד שיש עליו טיט, אך מתירה לשפשפו מבפנים. ורש”י שם כותב שכל השפשוף הזה הוא רק איסור דרבנן כי לא מנקה על ידי מים, ומבפנים, שיש שינוי והיכר, התירו.

עוד כתוב בברייתא שמותר לגרור טיט מהבגד בציפורן וכן טיט מהמנעל בסכין. והפוסקים כותבים שהוא הדין להיפך, כלומר גם לגרור בסכין, ואפילו בחודו, מבגד.

[והפוסקים האשכנזים מזהירים כאן שאם הטיט או לכלוך אחר הוא יבש באופן ששייך בו טוחן צריך להיזהר בזה. אך הילקוט יוסף מקל בזה כדעת סתם השו”ע שהביא את האיסור רק בתור י”א, והביא כן מהרב עובדיה. וההיתר בנוי גם על כך שזה בדרך כלל טוחן אחרי טוחן]

אלא שיש עוד דין בברייתא שאסור לגרד מנעל (והכוונה בסכין), ורש”י מסביר שהטעם הוא משום ממחק. והב”י אומר שלכן הפוסקים השמיטו את ההיתר של ניקוי מנעל ע”י סכין, כי הוא חולק על הברייתא הזו ופסקו להחמיר [עיין לקמן עוד הרחבה בענין זה של ניקוי מנעל ע”י סכין].

ובהיתר לגרד את הטיט ע”י ציפורן או סכין יוצא מהט”ז שמותר גם אם מסיר את כל הממשות של הלכלוך עד שלא נשאר כלל כתם (אך לשפשף מ”מ אסור כי זה נראה ככיבוס). וכן דעת עוד כמה אחרונים שמעתיקים זאת, וכן פוסק הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ צ”ה). והבה”ל חולק ואומר שכה”ג גם לפי החולקים על רש”י הנ”ל בניעור מעפר ואבק, וגם בלי התנאים שם של ההקפדה כה”ג אסור כי פועל בבגד ממש ומשפר את המראה שלו ולא גרע מסודר הנ”ל [וצ”ע שאם הבה”ל מבין שהנקודה בכסכוס סודר הוא פעולת הכסכוס שהיא פעולה מובהקת של כיבוס, כנ”ל, איך אפשר להוכיח מזה לנידון שלו כאן].

ואומר בה”ל שלענין חיוב הדבר יהיה תלוי ברש”י ובראשונים הנ”ל, שלפי רש”י שדן אבק ועפר כניקוי הבגד עצמו ולא כניקוי דבר חיצוני לבגד כמו נוצות הרי שגם בכתם כך יהיה הדין (ואולי אפ’ מק”ו) אך לפי הראשונים שחולקים גם כאן זה יהיה רק דרבנן, מצד שמתכוון לצחצח כמו בסודר. וכנראה כוונתו שכיוון שפועל ניקיון בבגד עצמו זה לא כמו נוצות או אבק שמופרדים מהבגד. ומ”מ לא רצה לומר שיש בזה חיוב לפיהם כי זה לא דבר שנכנס בתוך הבגד ממש כמו טל [אך זה אין לומר שבא לאסור בדימוי לכסכוס סודר מצד שכך היא פעולה של כיבוס כי הט”ז מיירי בלי שפשוף כלל].

ויש להעיר שלפי הדימוי הזה של בה”ל בין כתם שנשאר לבין אבק על בגד מוכח שעכ”פ לפי רש”י אסור גם להסיר חלק מהאבק ולהשאיר חלק. כלומר שלא נגיד שכמו שמותר להסיר את ממשות הטיט ולהשאיר את הכתם כך יותר באבק. כי ודאי שבכתם שנשאר יהיה אסור להסיר את חלקו, וה”ה באבק לפי רש”י, לפי הדימוי של בה”ל. וייתכן שדין זה פשוט גם בלי הראיה מהדימוי של בה”ל.

ולפי העיקרון הזה מיישב בה”ל את הקושיה של רע”א על רש”י הנ”ל, שרע”א הקשה שמצד אחד רש”י אומר שמותר לנקות טיט כי אין שם מים ומצד שני אומר שניעור אבק זה דאורייתא. ובה”ל אומר שבמקרה של הורדת הטיט נשאר כתם, ורש”י אומר שאם ינקה ע”י מים אפילו אם יישאר כתם זה דרך כיבוס. אך כיוון שעושה בלי מים, וכיוון שאנחנו עוסקים במקרה רגיל שלא מנקה את הכתם שנשאר בלי מים, הרי שמדובר שבפועל לא מנקה את הכתם הזה ע”י הציפורן. אך במקרה של רש”י כל העפר או האבק יורדים גם בלי מים. ואה”נ שאם בפועל ינקה את שארית הכתם גם בלי מים חייב כמש”כ בה”ל, ורש”י רק נקט את המקרה השכיח שאם עושה בלי מים (שלכן זה רק דרבנן בממשות הטיט) לא מנקה את הכתם שנשאר.

וכן מפרש בה”ל (ד”ה עלה) בדעת בה”ג שאסור להסיר לכלוך דבוק לבגד אם ע”י הסרתו לא נשאר רושם כלל בבגד, גם אם לא משפשף. ויש מפקפקים בפירושו הזה לדברי בה”ג (ערוה”ש ועוד) וכן הרב עובדיה שפוסק כט”ז פוסק כמובן גם בנקודה זו דלא כמ”ב.

ולכן אם התלכלך בגדו בתבשיל שנפל עליו, מותר להסיר את הממשות ע”י מפית וכדומה. ולפי מ”ב יש להקפיד שלא ישפשף את הרושם שנשאר על הבגד, וכן אם הלכלוך התייבש ועם הסרתו הוא יתפורר אסור לפי האשכנזים משום טוחן. ולפי הרב עובדיה מותר לפורר ואין בזה טוחן ומותר להסיר את הכתם שלא בדרך שפשוף. וה”ה בכל זה בבוץ שדבק למכנסיים או לנעליים.

ולגבי ניקוי בגד ע”י טאלק שנועד לספוג כתם שמן וכדומה, באופן שאין שפשוף ואין מים כתבו השש”כ והילקו”י שאסור. ולפי המ”ב ודאי שכה”ג אסור, אך גם לפוסקים כט”ז יש לאסור מצד שזה נראה כמלבן כמו שפשוף כי כך דרך הניקוי. ועוד שי”ל שבכתם כמו שמן הניקיון יהיה דאורייתא כמו טל שנכנס לתוך הבגד ממש, ופשוט.

ועם שכן הדין בניקוי בגד, לגבי ניקוי עור רך ושאר החומרים הסינטטיים מוכח בשש”כ (ט”ו, ו’-ז’, וכן בסעיפים מ”ב-מ”ג) שמותר לנקותו כל שלא משתמש במים אפילו ע”י פעולת שפשוף, ומשמע שזה גם אם מסיר את כל רושם הלכלוך. וצ”ל שהסברא היא שבבגד הכתם נחשב דבוק בתוך הבגד ממש ולכן הניקיון שלו – אם הוא ניקיון גמור – הוא שיפור מראה הבגד עצמו. אך בעור תמיד הכתם נחשב לדבר חיצוני שניקיונו איננו שיפור הבגד עצמו, ובכה”ג יש לאסור רק בפעולה שהיא פעולת כיבוס. ופעולת כיבוס זה דווקא בצירוף של מים עם פעולת ניקיון של שפשוף. ואף שבבגד אנחנו מוצאים שגזרו מדרבנן על שפשוף כדרכו (גם אם לא מוריד את כל הממשות) והתירו רק בשפשוף מתוך הבגד שיש היכר, מ”מ י”ל שבעור לא מצאנו שגזרו. ומה שלא גזרו זה מהטעם הזה בעצמו, שכיוון שלא יכול להגיע לדאורייתא גם אם יוריד את הלכלוך, שכן הלכלוך בעור תמיד נחשב חיצוני לבגד לא גזרו גם מדרבנן. ואטו שפשוף עם מים לא גזרו כי זו פעולה מסוג שונה ולא אתי לאחלופי. ובבגד לפי הבה”ל י”ל שגזרו אטו ניקיון גמור שיכול להיות דאורייתא לפיו. ולפי הט”ז שמתיר גם ניקיון גמור בתנאים שהתירו לנקות בלי מים צ”ע באמת אם יש לחלק בין עור לבגד כי לפיו ע”כ שהגזרה דרבנן היא אטו כיבוס במים וזה שייך גם בעור.

ויש להדגיש בסיכום הענין נקודה חשובה. ניקוי על ידי מים אסור גם בלי תוצאה גמורה של ניקיון, כמו שכבר הערנו לעיל, שהרי שרייתו זהו כיבוסו למרות שמן הסתם השרייה לא מורידה את הכתם בלי שפשוף, אלא הנקודה היא דרך כיבוס. ולמדנו כאן על תוצאות של ניקיון גם בלי פעולה של כיבוס – כמו ניעור אבק ועפר לפרש”י או טל לחולקים על רש”י. וכתם מצד אחד הבה”ל כתב שהוא דומה לאבק ככה שלחולקים על רש”י גם אם מוריד אותו לגמרי לא עובר איסור דאורייתא כי הכתם נחשב חיצוני לבגד ולפיהם רק מה שבתוך הבגד שייך לחייב על הסרתו (כמו טל). אך כל זה מבחינת תוצאה של כיבוס. אך מבחינת דרך כיבוס – עם מים – כמובן שיתחייב על ניקוי כתם. וזאת למרות שמבחינת התוצאה יכול להיות שבלי מים תהיה כאן תוצאה טובה יותר. כלומר המדד של דרך כיבוס שונה מהמדד של תוצאת הכיבוס כשהיא בלי דרך כיבוס.

          ח. ניקוי מנעל ע”י סכין

הבאנו שלפי רש”י ורוה”פ אסור לגרד לכלוך ממנעל משום ממחק (החלקת העור). אך דעת הכלבו (שמובאת בב”י) היא שהאיסור של גירוד מנעל הוא לא משום ממחק כמו שפירש רש”י ועוד, אלא משום תיקון מנא, ולפי פירושו מחלק בין טיט יבש לטיט לח. וצריך לומר לפיו שטיט יבש נדבק חזק ונהיה כאילו חלק מהמנעל וכשמסירים אותו המנעל נהיה מתוקן יותר. ולפיו הברייתא המתירה מדברת בטיט לח והאוסרת ביבש. והבה”ל מראה שהרמב”ם והמאירי גם כן חולקים על רש”י, והוא מצרף אותם לקולא כשיש עוד צד להקל [והרמב”ם כולל את האיסור בדיני מלבן (בפרק כ”ב) ולא מצד תיקון מנא. וכנראה סובר שגרירת הסכין על המנעל מייפה אותו]. והכוונה היא לצרף את המאירי להקל בטיט לח, גם אם נסביר שטעם האיסור משום ממחק (כי בטיט לח לא לוחצים ומגררים בחוזק).

והצירוף של הרמב”ם צ”ע כי סו”ס הוא אומר שאסור ומה אכפת לנו אם מטעם מלבן או ממחק (אדרבה לכאורה מטעם מלבן יהיה חמור יותר כי אז יאסר גם בלי גרירה בחוזק של המנעל על הדבר הממחק). וכנראה הכוונה היא שהרמב”ם לשיטתו מחלק שם בין מנעל חדש לישן, שבישן מותר.

[ובאמת שגוף דברי הרמב”ם שם קשים, שבגמ’ בתחילה רצו לחלק בין מנעל חדש לישן, אבל ככה שבחדש מותר ובישן אסור, ואחר כך אמרו שבשניהם אסור. ואילו ברמב”ם זה הפוך, שכתוב שבישן מותר ובחדש אסור. והמ”מ שם אומר שאם לא שהיתה לרמב”ם גירסה אחרת, אין ביכלתו ליישב את דבריו. וכעת צ”ע אם לצרף את הרמב”ם בזה, שהוא נגד הגירסה אצלנו ובשאר ראשונים]

ונ”מ בזה לנקות את הנעלים מבוץ על גבי ברזלים דקים שמיועדים לכך, או לגרד מהם את הבוץ ע”י חפץ חד. ולא רק חפץ חד ממש אסור, כי אסור גם בגב הסכין וגם ע”י ציפורן – רמ”א. ולכן צריך להשתמש לשם הניקיון בדבר שאיננו חד כלל, וצריך לזכור שלא יהיה מוקצה. והברזלים שמיועדים לניקיון מותרים אם הם עבים קצת למעלה אך כמדומה שלא עושים אותם כך. ומ”מ אם מנקה בנחת ולא בחוזק המ”ב אומר שמותר, כי בפועל העור לא נהייה חלק יותר, וזה פתרון מעשי וטוב.

ולגרר את הנעל המלוכלכת בבוץ במדרכה נראה שמותר כי מה שכתוב שאסור לקנח בקרקע זה משום אשוויי גומות אך אם עושה במקום שאינו קרקע זה לא שייך, ולא שמענו שיגזרו כאן אטו מקום שהוא קרקע ממש. ועוד שאפילו אם יכתבו כן נראה שכיום שייך לומר כאן את הסברא שאומרים לגבי לטאטא את הבית שרוב העיר מרוצפת ולא שייך לגזור כי רחוק הדבר שאדם ינקה את נעליו בקרקע ממש כאשר מצויה בכל מקום אפשרות לנקות ע”י מדרכה [ולנקות ע”י גרירת הנעל על אבן וכדומה מותר מצד שזה ודאי לא קרקע וצריך להיות דומה לניקוי בכותל שמותר לרוה”פ, ועוד שמסתבר שבאבן מותר לכו”ע כי בכותל האוסר אוסר משום בונה, אך באבן סתם זה לא שייך ודומה לקורה שמותר לכו”ע כמש”כ שם בגמ’].

ולשטוף את הנעל מותר, אך צריך להקפיד שלא יירטבו השרוכים (וזה תלוי בחומר שלהם אם סינטטי או לא. ולפי אורחות שבת שהזכרנו גם בסינטטי אם בפועל בולע מים אסור), וכן אסור לשטוף את הנעל אם היא עשויה מזמש. ובכל אופן אם הבוץ התייבש ויש חשש של טוחן אסור להסיר את הבוץ, לאשכנזים.

          ט. קיפול בגדים

הגמ’ (קי”ג) אוסרת לקפל בגדים, ורש”י מסביר שהקיפול מפשט את הקמטים ומתקן את הבגד. והגמ’ מתירה לקפל אם מתקיימים ארבעה תנאים: שהקיפול ייעשה ע”י אדם אחד ולא בעזרת אחר (שאז הקיפול יוצא טוב יותר), שהבגד יהיה חדש (כלומר שלא כיבסו אותו עד עכשיו במים), שהבגד יהיה לבן (ובצבעוני הקיפול הוא יותר תיקון), ושאין לו בגד אחר לצורך השבת. ויוצא שההיתר לא מצוי כלל.

אך בכלבו כתוב שהקיפול שלנו לא אסור על אף שמקפל לפי הקיפול הראשון, ולא דומה לקיפול שהיה בזמנם. וצ”ב אם מתכוון לשינוי מציאותי או לעצם זה שאנחנו לא מקפידים כמו שהם הקפידו (שכך היא פשטות לשונו).

ובמרדכי כתוב שגם לפי הגמ’ מה שאסור זה רק לקפל בסדר בקיפול הראשון, אך אם מקפל שלא לפי הקפלים ממש מותר.

ושו”ע מביא את המרדכי בתור יש מי שאומר ואומר עליו שנראים דבריו, ואת הכלבו לא מביא. ומ”ב מביא שיש מקום להחמיר ולא לקפל אפילו שלא לפי הקפלים הקודמים (בשם מחה”ש שלומד כן ממג”א במק”א, וזה בנוי על כך שמבין שהשו”ע התכוון שהיש מי שאומר חולק על הדעה הסתמית. וא”כ הגם שהשו”ע פוסק כיש מי שאומר, יש דעה ששייך לחוש לה).

עוד כותב מ”ב שההיתר של קיפול שלא כדרכו הוא גם באם לא צריך לבגד לאותה שבת. ולכן מותר בסוף התפילה לקפל טלית שלא בסדר הקיפול הראשון. והילקוט יוסף מביא כמה פוסקים שפסקו ככלבו ולכן אומר שאין למחות ביד המתירים כן. וגם ערוה”ש אומר שיש רבים שמקפלים טלית כרגיל ואומר להצדיק את המנהג הזה מצד שלא שייך תיקון בקיפול שלנו, כדעת הכלבו.

ונראה שכל הדין הזה נאמר גם באופן שהבגד איננו מקומט כלל כרגע, וחז”ל אסרו את הפעולה הזו תמיד כיוון שיש בה לפעמים תיקון. ולכן מסתבר שאסור לקפל מכנסיים בדיוק לפי הקפלים, למרות שכעת אין בהן קמטים כלל [ואורחות שבת מסתפקים בזה, וצ”ב למה].

ערוה”ש והשש”כ מתירים לקפל בגד שלא ניכר בו הקיפול כמו שמיכות או סריגים, וכן מתיר לקפל כשכל פעולת הקיפול היא רק לשם סדר ולא מקפיד על דיוק הקיפול [ונראה שלפי החומרא שלא לקפל בגד גם שלא לפי הקפלים הדין הראשון יהיה מותר והשני ייאסר. אך י”ל שאם לא מקפיד כלל על דיוק יהיה מותר גם לפי החומרא ההיא כי קיפול אם לא מקפיד כלל חסר בכל הפעולה של תיקון, כדלקמן]. ויש לעיין למה מותר והרי כבר הבאנו שחז”ל אסרו את הפעולה הגם שאין הוא מתכוון לפשוט קמטים בפועל. וי”ל שמה שאסור זה דווקא כשעושה פעולה שניכר בה שיכולה להביא לידי תיקון לו היה קמטים, וזה דווקא כאשר מקפיד על הדיוק (כי אל”כ הרי שייצור קמטים חדשים וזה גופא קלקול). אך אם לא מקפיד חסר בכל האיסור. וטלית יהיה אסור לקפל מ”מ (אם לא לפי הכלבו) כי מקפיד על צורת הקיפול הגם שעושה זאת רק כדי לסדר ולא כדי לפשוט את הקמטים.

          י. איסור תליית כביסה

אסור לתלות כביסה בשבת כי הרואים יחשדו שכיבס בשבת (משנה ב-קמ”ו:), ואפילו במקום מוסתר אסור. והכלל הוא שכל מקום שיש חשש למראית עין שעשה איסור דאורייתא אסרו את הפעולה גם בחדרי חדרים מדין לא פלוג. ובמקום שהחשש הוא למראית עין של איסור דרבנן אסור רק בפרהסיה.

והמציאות ששייך לאסור תליית כביסה בשבת ואין איסור ממילא משום מוקצה (כמו שכתוב ברמ”א, ונביא אותו לקמן בחלק של גזירה שמא יסחט) היא או באופן שכתוב במש’ שהולך עם בגדים שעליו שנרטבו ובזה התירו חז”ל וכשמגיע ופושט רוצה לתלות אותם, או שנרטבו במים מועטים שאין בזה חשש סחיטה לחלק מהפוסקים, ובכ”ז אסור לתלות לייבוש שגם בזה שייך החשד [אמנם דעת מג”א שבמים מועטים מותר לתלות לייבוש, אך מ”ב מביא שרוה”פ חלקו ואסרו].

עם זאת מבואר ברשב”א ונפסק בשו”ע (סו”ס ש”א) שאם תלה כביסה מע”ש אין צורך להורידה לפני שבת ובזה לא גזרו. והטעם הוא שעיקר החשד מתעורר כאשר תולה בשבת ואז מניחים שכעת כיבס ומיד בא לתלות (לבוש).

ודעת הבא”ח (שנה ב’ ויחי סע’ א’) שאסור לתלות על חבלי כביסה גם בגד יבש.

והשש”כ (ט”ו, י”ג) מחדש שמותר לתלות בגד שמותר לשרותו במים. ואף שהיה מקום לחשוד שמא גם שפשף ואז אסור בכל בגד, מ”מ אומר שמסתבר לא לחשוש לכך אחר שיכולים לתלות ששרה בלי שפשוף.

          יא. איסור סחיטה

כתוב בגמרא (שבת קי”א וכתובות ו’.) שאסור להדק מסוכרייתא דנזייתא, ואף שאינו מתכוון זה פסיק רישיה. ופרש”י שהכוונה היא שאסור לסתום נקב של גיגית שכר [בכתובות רש”י כותב שכר ובשבת לא. ובר”ן בשבת למשל כתוב יין] ע”י בלאי בגדים, והטעם משום סחיטה.

ור”ת (עיין בתוס’ בכתובות באריכות) חולק וסובר שלא שייך לפרש משום סחיטה כי אומר שסחיטה אסורה או מטעם ליבון או מטעם דש. ובשאר משקים חוץ ממים לא שייך לומר מבחינה מציאותית שיש ליבון כי הם מלכלכים את הבגד, ושייך לאסור בהם רק מצד דש, והרי כאן מדובר בגיגית של שכר או יין. ור”ת מוסיף שאין לומר שאסור כאן מצד דש כי הרי הפעולה נעשית כאן באינו מתכוון וזה פסיק רישיה דלא ניחא ליה (כי מבין את המקרה בפשטות שמה שייסחט ע”י ההידוק ילך החוצה לאיבוד), ור”ת סובר כפירוש הערוך שאומר שפ”ר דלא ניחא ליה מותר לכתחילה (ועיין גם בתוס’ שבת ק”ג.). ולכן ר”ת אומר שצריך לפרש במקרה של מסוכרייתא כפירוש שני שפירש בערוך, שהאיסור הוא מצד עשיית כלי, שמא יבטל שם את המסוכרייתא [ותוס’ מסבירים שמדובר שמתכוון לבטל זאת שם ורק לא מתכוון לעשות כלי, ולכן זה נידון כפ”ר. ויש לדון בכך ע”פ דברי ה”ה הידועים אודות פ”ר במכה בפטיש שלא הוי כלל מלאכה]. והערוך שמפרש בפירוש ראשון כרש”י מסביר שמדובר שהנקב נמצא בראש הכלי מלמעלה, כך שהנסחט נופל לתוך החבית וזה פ”ר דניחא ליה; עיין בר”ן סוף פרק שמונה שרצים. והרשב”א (שבת קי”א) אומר שי”ל שהפתח של החבית בצד אך יש כלי מתחת הפתח שמקבל את המשקים הנסחטים [וצ”ע שהרמב”ן מביא את ר”ת כך שסובר שאם נסחט לאיבוד אין דש, ומדברי התוס’ משמע להיפך שאם רק לא היתה בעיה של פ”ר דלא ניחא ליה היה אסור].

ותוס’ מביאים בשם ר”י שמתווכח עם שתי הטענות של ר”ת. כלומר גם אומר ששייך ליבון בכל המשקים ולא רק במים, כי במציאות הם מנקים קצת במהלך הסחיטה שלהם, אף שהם משאירים ריח ושארית משקה בבגד. וגם חולק ואומר ששייך לאסור מצד דש על אף שהולך לאיבוד כי פסיק רישיה דלא ניחא ליה זה איסור דרבנן, כדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולא היתר גמור.

עוד אומר ר”י שמה שמצאנו (בדף קמ”ה.) שמותר לסחוט כבשים לגופן, אינו ראיה שסחיטה לאיבוד מותרת, כי י”ל שבכבשים האוכל והמים נידונים שניהם כאוכל וחסר במלאכה כאן (אוכלא דאיפרת). אך בבגד הבלוע במים המים לא הופכים להיות מאוחדים עם הבגד, ושייך בזה דש [ועם זאת צ”ל שבסחיטת כבשים למימיהן גזרו כי כשסוחט למימיהן רואים שמחשיב את המשקה לדבר בפנ”ע חוץ מהאוכל]. ונראה שם בתוס’ שנזקקים לסברא הזו של אוכלא דאיפרת בעוד פרט, שלהלכה אנחנו פוסקים שמי שסוחט כבשים ושלקות לצורך המשקה הכנוס בהם זה רק איסור דרבנן, ואילו בסוחט בגד לצורך המשקה הכנוס בו לפי ר”י זה דאורייתא וחייב, ומאי שנא. אלא מצד שאנחנו סוברים שכבשים ושלקות זה אוכלא דאיפרת ולכן אין דאורייתא, ומדרבנן עכ”פ גזרו (ולפי רבי יוחנן כשסוחט כבשים ושלקות למימיהן יש חיוב כי זה שהאדם מגדיר את הנסחט כמשקה זה נ”מ לדאורייתא, וכל זמן שסוחט לגופן שאז לא מגדיר את הנסחט כמשקה זה מותר לכתחילה כסברת ר”י שזה אוכלא דאפרת).

[אך בנקודה זו יש להסביר בעוד אופנים את הגריעותא של סחיטת כבשים ושלקות, עיין מש”כ בזה במלאכת דש בחלק של כבשים ושלקות, ועיין עוד לקמן]

והר”ן בסוף פרק ארבעה עשר בשבת אומר כעיקרון כר”ת שיש שני איסורים בסחיטה – מלבן במשקים ששייך בהם ליבון כמו מים [והר”ן מוסיף שייתכן גם יין כמו שכתוב בסוכה מ’ על יין שביעית לאוכלה ולא לכביסה. והט”ז ב-ש”כ (ומובא שם במ”ב ס”ק נ”ה) פוסק כך דווקא ביין לבן] ודש בכל המשקים, אך חולק על הערוך בענין פ”ר דלא ניחא ליה, ולפי”ז היה אמור להיות שיש איסור דרבנן בסחיטה לאיבוד מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה, גם במשקים שלא שייך בהם ליבון. אך הר”ן אומר שבלי קשר לערוך נראה שאין איסור בסוחט לאיבוד כי זה לא דומה לדש, שהדש צריך את הדבר שמפרק או סוחט, ובכך מסביר מדוע מותר לסחוט כבשים לגופם. ולבסוף מסיק שאע”פ שאין בכך איסור דאורייתא י”ל שגזרו מדרבנן, וזהו האיסור במסוכרייתא.

אך הר”ן לא מסביר מצד איזה איסור גזרו, האם מצד מלבן או מצד דש. ומזה שאומר “כיוון דקא סחיט במשקין שדרך סחיטה בהן מיתסר מדרבנן” היה נראה שהאיסור הוא מצד דש שבזה שייך לדבר על איסור דאורייתא בכל המשקים, כולל שכר שזה המקרה של מסוכרייתא, מה שאין כן מצד מלבן שא”א לומר עליו שהשכר הוא משקה ששייך בו ליבון לפי הר”ן שהולך כר”ת. אך לפי”ז קשה מדוע בכבשים לא גזרו [אלא אם כן נגיד את התירוץ של ר”י הנ”ל]; מה שאין כן אם היינו מפרשים שכאן גזרו מצד מלבן היה מובן ההבדל בין כבשים למסוכרייתא.

אלא שזה דוקא לפרש”י שכתב מיירי בשכר, אך הר”ן בכלל מפרש שמדובר בחבית של יין ולא של שכר, ולשיטתו שהיין מלבן ייתכן שהאיסור כאן משום ליבון.

אך אעפ”כ נראה יותר שכוונתו מצד דש ולא מצד מלבן כי לפני כן כותב שאין המסוכרייתא מתלבנת שאין דרך ליבון בכך, ומשמע שבמציאות אין היא מתלבנת. ולכן יותר מסתבר שכונתו לגזירה אטו דש ששייכת במציאות ורק בגדרי המלאכה יש כאן חיסרון מאשר למלבן שבמציאות לא שייך כאן.

אך יש לדחות אם נפרש שהסיפא שאין דרך ליבון מפרשת את הרישא, כלומר שאין ליבון כי אין דרך, והכוונה היא שאין חשיבות של ליבון בסחיטת משקה מסוים, בדבר שעומד להיות שרוי כל הזמן במשקה הזה, אך במציאות שייך ליבון. ולפי”ז היה מקום לגזור גם מצד ליבון, אטו מקרה אחר שהדבר שסוחטים ממנו לא עומד להתמלא שוב במשקה הזה.

ובדברי הרמב”ן שאומר את האפשרות שכותב הר”ן שמדאורייתא מותר לסחוט כי זה לאיבוד ואעפ”כ אסור מדרבנן, ברור שבא מצד דש, עיי”ש שלסחיטה שהיא תולדה דמלבן מגיע רק בהמשך, ולכן מסתבר בודאי שזו גם כוונת הר”ן.

ואם נפרש כך, שהגזירה היא מצד דש, י”ל שבמש”כ משקין שדרך סחיטה בהן הר”ן מתרץ את השאלה מדוע בכבשים לא גזרו, כי בא לומר שלא שייך לגזור דישה אפילו מדרבנן בכבשים כי שייך לגזור רק סוחט לאיבוד אטו מקרה שסוחט לצורך שימוש אך משקין היוצאים מכבשים הם משקים שבד”כ לא משתמשים בהם. ואף שיש מקרה כזה בגמ’, של סוחט כבשים לצורך המים, מ”מ אין זו הדרך הרגילה. אך ביין ושכר ועוד משקים אחרים חשובים יש רגילות לסחוט אותם כדי לשמור עליהם ולהשתמש בהם.

ובכבשים למימיהן מובן שאסרו אטו דישה גמורה, כי כאן רואים שרוצה את המשקין. אבל השאלה היא לאידך גיסא, למה אין חיוב לפי רב ושמואל. וצ”ל שכיוון שמדובר במשקים שבדרך כלל לא מקובל להתייחס אליהם כמשקים חשובים, חסר כאן במלאכת דישה ואין חיוב. ורבי יוחנן חולק בנקודה זו וסובר שמספיק שהמשקים חשובים לאדם זה.

ולפי הר”ן לא צריך להגיע לתירוץ של ר”י שכבשים זה אוכלא דאיפרת [מפורש בר”ן שמתרץ את השאלה של ר”י מכבשים ושלקות אחרת מר”י, ששם זה הולך לאיבוד. ור”י סובר שאין כזה גדר בדש ולכן לא אומר כך].

הרמב”ן חולק על ר”ת ואומר שלא שייך דש בסחיטת בגדים כי אין דישה אלא בגידולי קרקע [ור”ת כנראה יגיד שצמר הוא גידולי קרקע כמו שהרמב”ם אומר על חובל בבהמה שאסור מצד דש כי הבהמה נחשבת גידולי קרקע כי ניזונית מן הקרקע], וכל סוחט בגדים לפיו הוא רק תולדה של מלבן. והרמב”ן מזכיר שביין יש סוחט של מלבן כמו שכתוב בסוכה מ’, ואומר שכעיקרון בכל משקה שיהיה שייך בו במציאות ליבון ייאסר מצד מלבן. וצ”ע אם למעשה יש עוד דוגמאות חוץ ממים ויין. והרמב”ן מוסיף הגדרה משונה לאיסור הסחיטה: “והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן”. ויש לעיין בהגדרה הקשה הזו.

ולפי הרמב”ן ההיתר בכבשים ושלקות לגופן הוא מצד שהמשקה הולך לאיבוד, כמו שמפורש בדבריו, ומה שאסור רק מדרבנן בסוחט לגופן י”ל כנ”ל בדעת הר”ן, והם בחד שיטתא בנקודה זו.

ולפי הרמב”ן במסקנתו נראה שכל סחיטה בבגד היא רק תולדה של ליבון, וממילא זה גם הטעם לאסור במסוכרייתא. ולפיו מסתבר שמסוכרייתא זה איסור דאורייתא, אא”כ נסביר שמיירי שאין שם משקים המלבנים ורק גזרו אטו משקים המלבנים כי במסוכרייתא לפעמים יהיו גם משקים המלבנים. אך לכאורה א”צ להגיע לכך ונוח יותר לפרש שמיירי בליבון דאורייתא.

והנה רש”י כבר הזכרנו שסובר לגבי כבשים ושלקות שאין דש כי אין זה חיבור טבעי; ולכן הוא לא יכול לפרש בשום סחיטת בגד שהיא משום דש. וזה מכריח שיפרש משום ליבון, אבל קשה שרש”י אומר על מסוכרייתא שהחיוב הוא משום סחיטה. והרמב”ן מקשה עליו שלא ברור מה הכוונה משום סחיטה, הרי אין כזה אב, והיה צריך מיד לומר את האב. ובכל אופן פשט הדברים נראה לכאורה שכוונתו לדש, כי סחיטה היא תיאור מציאותי של דישה, אבל היא ודאי לא תיאור מציאותי של ליבון, אלא רק לפי ענין המלאכה של ליבון יש מקום לומר שהסחיטה מלבנת, אבל אם רש”י כותב בסתם משום לסחיטה לכאורה הוא מתכוון לאב שמתאים מבחינה מציאותית לתיאור של סחיטה, והוא דש; והרי לפי רש”י אין דישה במה שלא מחובר בצורה טבעית.

ונראה לומר שרש”י למד כמו שהרמב”ן עצמו מביא מהתוספתא (ט’, י”ח) וז”ל: “המכבס והסוחט מלאכה אחת ר’ ישמעאל בר’ יוחנן בן ברוקה אומר צבעים שבירושלים קבעו סחיטה מלאכה בפני עצמה”. ורש”י סובר שהגמ’ בכמה מקומות שאומרת סתם שמא יסחוט וכדומה סוברת בפשטות כר’ ישמעאל בר’ יוחנן בן ברוקה ששמא יסחט זה דבר עצמי, כמו שהוא אומר שקבעו סחיטה מלאכה בפני עצמה. וההסבר בזה הוא כמו שכתוב ברמב”ם (פ”ט הי”א) שהסחיטה היא מצרכי הכיבוס, ולעיל בחלק של שרייתו זהו כיבוסו הארכנו לבאר בדעת הרמב”ם שיש פעולות שאין להן חשיבות עצמית אלא שהן אסורות מצד שכך דרך האומנים באותה מלאכה לעשות. והרווח בזה הוא שלא צריך למצוא בפועל את הליבון של הבגד ע”י הסחיטה, ומספיק מה שכך דרך אומני מלאכת הכיבוס לעשות בסוף הכיבוס. וביותר, שאפילו במשקים שאינם מלבנים זה יכול להיות נכון, כי סו”ס עושים פעולה של סחיטה שהיא פעולה שבד”כ היא מצרכי כיבוס. וכן מוכרח ברמב”ם לפי הגר”א (שנביא לקמן) שמפרש בו שבכל משקה הבלוע בבגד שייך סחיטה, וכך בב”י בדעת הרמב”ם באחת האפשרויות. וגם ברש”י זה יוצא מוכרח להוסיף את הנקודה הזו כי רש”י בכתובות הרי פירש שבתוך המסוכרייתא יש שכר, ושכר הוא לא מהמשקים המלבנים.

והרמב”ן באמצע דבריו מקשה על רש”י כנ”ל שסחיטה איננה מלאכה עצמית, ואח”כ מביא בעצמו את התוספתא הזו, צ”ל אחת מן השתיים: או שחוזר בו וסובר באמת שלפי התוספתא לא קשה מה שהקשה על רש”י, או שמביא את התוספתא רק בשביל הרישא שכתוב שם שסחיטה היא תולדה של כיבוס, ואת הסיפא שקבעו מלאכה בפנ”ע או שלא פוסק או שמפרש בזה פירוש אחר. ובכל אופן מודגש ברמב”ן שיש כיבוס רק במשקים המלבנים, אז גם אם נגיד שהוא סובר באמת למסקנה כמו שכתבנו בדעת רש”י, צ”ל שמ”מ יש הבדל בינו לבין הרמב”ם שלפיו הגם שסחיטה הפכה לפעולה המחייבת בפנ”ע זה נכון רק במשקים שיש דרך כיבוס בהם, ובסברא זה ודאי מובן היטב. ומ”מ יותר נראה שהרמב”ן לא סובר את החשבון הזה של הרמב”ם ורש”י, והביא את התוספתא רק בשביל הרישא, כי אחרת מסתבר שהיה צריך לחזור ולומר שגם את רש”י צריך לבאר כן ולא להשאיר אותו בקושיה.

ודעת הרמב”ם (פ”ט, י’-י”א, פכ”ב, ט”ו) כרמב”ן שסחיטה אסורה רק מטעם מלבן ולא מטעם דש, כמו שהרמב”ן מזכיר שהרמב”ם כשיטתו, והוא מדלא הזכיר הרמב”ם בשום מקום סחיטה כתולדת דש והזכיר מצד מלבן. ואף שהרמב”ם עצמו אומר על חובל בבהמה שהוא מצד דש, וא”כ גם הצמר של הבהמה יכול להיחשב גידולי קרקע לענין דש, יש לומר שבגד איבד את שם הגידולי קרקע שבו ופנים חדשות באו לכאן, ולא דומה למה שהיה במשכן שדשו דברים שהם גידולי קרקע בצורתם המקורית. ולכן גם בגד פשתן יהיה מותר בסחיטה מצד דש, על אף שפשתן הוא ודאי גידולי קרקע.

וזה לפי הרמב”ן שחלק על ר”ת מצד שאין דישה אלא בגידולי קרקע, אך י”ל עוד שמותר מצד דש כיוון שאין זה חיבור טבעי בין המשקה הנסחט לבין הבגד, כמו שראינו שלפי רש”י זה תנאי במלאכה, לפי”ז יהיה מותר גם אם יסחוט מצמר או פשתן לפני שעובדו ונעשו בגדים. ובשלקות לפי מי שמחייב בגמ’ על סחיטתם אין את התנאי הזה. ובכל אופן להלכה יש רק איסור דרבנן על סחיטת שלקות, וי”ל שזה דומה לדש, אך מ”מ בבגדים לא הוצרכו לפי הרמב”ם לגזור איסור דרבנן משום דש [כי הרמב”ם לא הזכיר כזה איסור] כי ממילא אסור מטעם ליבון בכל משקה (כדלקמן) לפיו.

וכבר הזכרנו קודם לכן (בחלק של שרייתו זהו כיבוסו) שדעת הרמב”ם באיסור סחיטה מטעם ליבון היא שלא חייבת להיות תוצאה של ליבון בפועל אלא כיוון שכך היא דרך המכבסים הדבר נאסר כחלק מהמלאכה, עיי”ש שהרחבנו בכך.

והגאון מוכיח (בסי’ ש”ב) שלדעת הרמב”ם גם סחיטת שמן אסורה מטעם מלבן (דבר שלא נזכר ברמב”ן, ואדרבה משמע שלא הוי דבר המלבן), כי הרמב”ם כותב בהלכה של סוחט שאין סחיטה בשער, ומשמע שבדבר אחר יש, והמקום שכתוב בגמ’ שאין סחיטה בשער זה הולך על שמן (בדף קכ”ח). וכיוון שהרמב”ם מביא את זה במלבן משמע שהבין את הגמ’ שבאה לחדש שאין כאן מלבן כי זה שער אך בבגד יהיה מלבן בסחיטתו משמן. ומשמע שה”ה בכל המשקים לפי הרמב”ם שלא חילק וכלל גם שמן.

[ונמצא שייתכן שרש”י והרמב”ם באותה שיטה בכל הענין כאן]

להלכה השו”ע ב-ש”כ כותב שאסור לסחוט משקים גם כשהולכים לאיבוד. אך לא מבאר אם אסור בכל משקה מצד ליבון כרמב”ם, או שאסור בכל משקה מצד דש כמשאצל”ג – על הצד שנסבור מצד אחד כר”ת שגם בהולך לאיבוד שייך דש ונסבור מצד שני דלא כערוך ור”ת שאומרים שפ”ר דלא ניחא ליה מותר. או שאוסר רק מדרבנן (כלומר מדרבנן אפילו פחות ממשאצל”ג) כדברי הרמב”ן והר”ן שאוסרים בהולך לאיבוד מדרבנן. ויש להוכיח שאוסר מצד דש כי מביא על כך את הערוך שמתיר בפ”ר דלא ניחא ליה וזה שייך רק אם באים מצד דש כי אם מצד מלבן זה ניחא ליה. ומצד דש ודאי שלא נ”מ איזה משקה, וכן הוא סתימת לשונו שאוסר סתם משקין ולא מפרט. אך עדין צ”ע אם לפי שו”ע סחיטה לאיבוד היא חיסרון במלאכה ואסור רק מדרבנן כרמב”ן ור”ן, או שזה איסור דאורייתא ורק מותר מדאורייתא מצד שכאן אינו מתכוון והוא פ”ר דלא ניחא ליה.

ולפי דברי מג”א השו”ע מסכים להיתר דאורייתא של הולך לאיבוד כי אומר שלכן הניח את הנוהגים כערוך על מנהגם (עיי”ש) כי ממילא אין כאן איסור דאורייתא [וזה לפי הסברא שפ”ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן מותר. או שנגיד שעכ”פ יש להם על מה לסמוך אם עושים רק פ”ר דלא ניחא ליה בדרבנן. אך הפוסקים לומדים מכאן ומעוד מקומות בשו”ע שאכן דעתו להתיר פ”ר דלא ניחא ליה בדרבנן]. אך לפי הט”ז עדין יש לעיין בכך כי הט”ז מסביר שהשו”ע הניחם על מנהגם רק בצירוף שיש גם בית אחיזה (כדלקמן בענין ספוג). והיתר זה יכול להיות גם אם האיסור הוא פ”ר דלא ניחא ליה ולא סתם איסור דרבנן. אך גם לאידך גיסא אין להוכיח מהט”ז כי ייתכן עכ”פ שמותר מדאורייתא ועם זאת נזקק לצירוף של בית אחיזה כי גם בדרבנן אסור לעשות פ”ר דלא ניחא ליה (לשיטת הפוסקים האשכנזים).

ובכל אופן הבה”ל ודאי פוסק שסוחט לאיבוד זה רק איסור דרבנן, כרמב”ן ור”ן. וגם מדברי הרב עובדיה בתשובתו על המגבונים (חזו”ע ח”ד) נראה בכמה מקומות שמסכים לעיקרון הזה.

ופשטות הפוסקים ומ”ב שרק במים יש ליבון ובשאר משקים לא, חוץ מיין לבן לפי הט”ז, וגם בזה הרבה חולקים ואומרים שאפילו ביין לבן אין מלבן. ונ”מ שעכ”פ בסוחט לאיבוד ודאי לא יהיה איסור דאורייתא (כלומר לא של מלבן ולא של דש) בשאר משקים.

יש להעיר שסחיטה שאסורה מצד ליבון אסורה גם בבגד נקי, שכך פשטות הפוסקים שלא חילקו בכך כמו שחילקו בשרייתו זהו כיבוסו. כ”כ אורחות שבת, והוכיחו כן מהתוס’ בדף קי”א שהעמידו את הגמרות המתירות בשרייתו זהו כיבוסו בבגד נקי ואעפ”כ כתבו שאסור לסחוט משום ליבון. וייתכן שכדי להבין זאת צריך לחזור לגדר של הרמב”ם על דרך המלאכה.

ובדף קמ”ג כתוב שאסור להשתמש בספוג מלא במשקה כדי לנקות זה כי פסיק רישיה שייסחט [ולשון השו”ע ב-ש”כ, י”ז “גזירה שמא יסחט” קשה; והעירו עליה המג”א והגר”א שם, ומביאם מ”ב שם]. וכתוב שאם יש לספוג בית אחיזה מותר להשתמש בו. הרמב”ם מפרש שאם יש בית אחיזה המציאות היא שאין פ”ר שיסחט. ולפי הראב”ד אם יש לו בית אחיזה זה דומה לצלוחית שמריק ממנה מים. וביאר החזו”א (נ”ו, ה’) שאין חשיבות של מלאכה בדבר שעומד להיסחט ולחזור ולהתמלא כמו שאין בנין בפתיחת וסגירת דלת. ויש להוסיף ולבאר זאת ששתי הדוגמאות הללו הן דרך שימוש בדבר ולא דרך מלאכה.

ועם זאת יש לסייג את ההסבר שזה היה יכול להיות נכון בכל ספוג או מטלית העומד לשימוש זה ועם את חז”ל ראו להתיר דווקא באופן שניכר מצורת הכלי שעומד לכך. ולפי”ז יש מקום לומר שכל מטלית שלנו תקבל דין ספוג עם בית אחיזה כי צורתה מוכחת עליה, להבדיל מספוג של הגמ’ שיש מקום להבין בפשטות שללא בית אחיזה הוא סתם חומר גלם שצורתו לא מוכחת עליו כלל. אך לא נראה שהפוסקים יסכימו לכך; ואולי סוברים שיש כמין לא פלוג בצורך בבית אחיזה, וצ”ב. ובכל אופן יש גם את הטעם של הרמב”ם כך שאם אין בית אחיזה בפועל שגורם שלא יהיה פסיק רישיה ממילא קשה להתיר. ומ”מ יש בזה לימוד זכות על אלה ששוטפים כלים עם ספוג רגיל של יום חול ולא חוששים לסחיטה [ויש לעיין אם אפשר לומר שעטיפת הרשת שהספוג של הכלים עטוף בה תחשב כבית אחיזה או לא. ונ”מ שאפשר לומר שבזה נוכל להתיר גם אם יש לא פלוג בסתם מטלית. וייתכן שבית אחיזה זה דווקא דבר העומד בפנ”ע שאפשר לאחוז בו, וזה לא מתקיים ברשת שסביב הספוג. וצ”ב בזה, ומ”מ למעשה לא מתירים זאת בשופי כי עכ”פ יש את טעם הרמב”ם].

ומהנ”ל מתבאר שאסור לנגב את השולחן במטלית ספוגה במים.

ועל דרך זו כתוב באחרונים שאסור לנגב כוסות צרות עם משקה ע”י מטלית (אפילו יבשה) כי מתוך שהכוס צרה ולוחץ את המטלית בתוכה זה פ”ר שיסחט. וזה אסור גם במשקים שלא מלבנים, מצד האיסור דרבנן של דש, כנ”ל. ולפי המתירים פ”ר דלא ניחא ליה בדרבנן יש לעיין האם זה נקרא ניחא ליה או לא. ולכאורה מסתבר שזה ניחא ליה כי גם אם היה רואה שהמטלית ספוגה במים לפני שלחץ כדי לנקות בתוך הכוס היה סוחט כדי להמשיך ולהשתמש במטלית. ויש לומר לאידך גיסא, שסו”ס רוצה לנגב ולא לסחוט את המים לתוך הכוס, שזה מה שקורה ע”י הלחיצה. ולכאורה הצד שני עיקר.

וכן אסר מטעם זה בשש”כ (פל”ב סנ”ט) לחטא פצע ע”י צמר גפן ספוג בנוזל. אך נראה לכאורה שאם טובל רק מקצתו ומעביר על המקום שרוצה לחטא בנחת אפשר להתיר כי לא ודאי שיסחט מתוך הצמר גפן, על דרך מה שהתירו במגבונים כדלקמן. וצ”ב אם יש לחלק מציאותית ביניהם.

          יב. גזירה שמא יסחט (מופיע גם בסו”ס ש”א)

מצאנו כמה פעמים בגמ’ גזירה שמא יסחט, למשל בדף קמ”ז כתוב שלא יביא בידו מגבת שהסתפג בה גזירה שמא יסחט. אכן, למסקנה שם הגמ’ דוחה מש’ זאת מהל’, ועיין הסברים בכך לקמן. וכן בדף קי”ג כתוב שיש חשש סחיטה באם ייכנס בבגדיו למים. כמו כן בדף מ”ח כתוב לא לשים בגד על כלי עם מים שמא יירטב ויסחט אותו (ונפסק ב-ש”כ, ט”ו). ומאידך מצאנו שלא גוזרים, למשל בנידה שמערמת וטובלת בבגדיה או במהלך באמת המים כדי לשמור פירותיו ביו”כ. וכן מצאנו שלא גזרו שמא יסחט בסינון יין בסודרים (דף קל”ט).

ור”ת (בתוס’ הנ”ל בכתובות) אומר שלגבי שאר משקים כמו יין לא גזרו שמא יסחט כפי שיטתו הנ”ל שאין ליבון בסחיטת שאר משקים, ובזה מסביר את מה שהתירו לסנן יין בסודרין. ואף שדש יש, מ”מ במקרים שמצאנו שלא גזרו י”ל שהמציאות היא בסתמא שיסחט לאיבוד וזה מותר לפי ר”ת כפירוש הערוך שפ”ר דלא ניחא ליה מותר. למשל בפריסת סודר על חבית יין י”ל שמסתמא יסחט אותו רק אחרי שיסיר אותו מן החבית ויראה שהוא ספוג ביין, ואז יסחט אותו סתם במקום אחר ולא מעל החבית [אכן צ”ע מהמקרה של ספוג שכתוב (בדף קמ”ג.) שאסור משום סחיטה, ששם גם היה צ”ל לפי הנ”ל שמסתמא הולך לאיבוד ואין מקום לאסור גם אם זה פ”ר (כמו שהגמ’ שם מעמידה שזו מציאות של פ”ר שם). ור”ת הרי כותב בפירוש שם בתוס’ שהמקרה של ספוג זה דין דש ולא ליבון (ואומר שם שמיירי בשמן, וצ”ב איפה מצא כן שמדובר בשמן). וצריך להידחק לפיו ולהעמיד באוקימתא שמיירי שם במציאות שצריך למשקים. וי”ל שזה גופא שמנקה ע”י המשקים שיוצאים זה שימוש במשקים ולא חשיב לאיבוד, על דרך מה שאומרים כך במגבונים, עיין לקמן בדיון על השימוש במגבונים].

ור”י לשיטתו אומר שלא גזרו בשאר משקים שמא יסחט משום מלבן, לא מטעם שאין ליבון בשאר משקים אלא שכיוון שהליבון בהם לא כ”כ מוצלח, והוא משאיר שארית משקה וריח, אדם לא בהול כ”כ לסחוט בהם עד שנגזור על כך.

הגזירה שמא יסחט הולכת לא רק על טלטול בגד רטוב אלא אוסרת להרטיב בגד כמו שרואים בדוגמאות בגמ’ שעליהן נאמר גזירה שמא יסחט. וכן אסור לשים בגד במקום שמצוי שיירטב ואח”כ עלול לסחוט אותו, כמו שהגמ’ ב-מ”ח אומרת שלכן אסור לכסות כלי עם מים בבגד שמקפיד על מימיו. וכן ר’ ירוחם אומר שאסור ללכת בסמוך למקום מים שעלול ליפול לתוכם ולהגיע לסחיטה, וזה נפסק ברמ”א בסוף סי’ ש”א.

ולגבי המקומות שמצאנו שלא גזרו גם במים, אומרים תוס’ או משום שמיירי לצורך מצווה ולא גזרו או משום שכיוון שמרטיב את הבגד בכוונה לא גוזרים שמא יסחט ורק כשבמקרה נרטבו הבגדים חוששים שמא יסחט [ואין להקשות על תוס’ מהמקרה בדף קי”ג שלכאורה שם הולך בתוך אמת המים בכוונה ובכ”ז גזרו, כי עיי”ש בלשון הגמ’ שכתוב זמנין דמתווסן מאני מיא, כלומר מדובר שם כנראה שהולך במים נמוכים, ומסתמא גם מפשיל את מכנסיו, אך אעפ”כ חששו שמא יפול או ימעד, או סיבה אחרת שתגרום להתרטבות של בגדיו ואז שמא יסחט. וזה גם מראה כר’ ירוחם הנ”ל שצריך להתרחק ממקום שיכול לבוא לידי התרטבות. אך כאן מ”מ מדובר שהולך ממש בתוך המים ולא רק ליד]. ואת התירוץ של מרטיב בכוונה נראה שהפוסקים לא מקבלים, אך את התירוץ של דבר מצווה כן. ולגבי מגבת שהתנגב בה נביא לקמן בסמוך כמה תירוצים. ויש תירוץ אחר בכמה ראשונים לגבי ההולך במים ביו”כ, שכתוב בגמ’ שם שלא יוציא ידו מתחת חלוקו, ויש כמה פירושים בטעם האיסור, ואחד מהם הוא פירוש כמה ראשונים שיעשה היכר כדי שלא יבוא לידי סחיטה. ומי שלא מתרץ כך ומתרץ משום שלא גזרו במקום מצווה צריך לומר שאת ההיתר של ללכת במים לשמור פירות יסביר שמקום צורך נידון כמקום מצווה.

וכמו שהזכרנו הגמ’ מכריעה שאין חשש סחיטה במגבת, ויש כמה הסברים בפוסקים למה באמת לא גזרו שם. הסבר אחד יש בר”ן, שזו גזירה שא”א לעמוד בה כי אם אתה אוסר להביא את המגבת אתה אוסר בעצם לרחוץ כלל. והגר”א אומר שזה בגלל שמגבת זה דבר שלא מקפיד על מימיו ולכן אין חשש סחיטה, כמו שהגמרא אמרה על בגד שעל כלי עם מים ב-מ”ח. וא”ר אומר שניגוב במגבת נחשב כמים מועטים, ומתחדש כאן (ובעוד מקומות כמו הגמ’ שמתירה להרטיב טלית כדי שלא תאחוז בה האש) שלא שייך בכה”ג שמא יסחט.

ובמקום שיש חשש שמא יסחט מבואר במרדכי ונפסק ברמ”א שאסור לטלטל את הבגד והוא מקבל דין מוקצה [ואף ששו”ע לא הזכיר גזירה זו ילקו”י פוסק בזה כרמ”א]. ואם היה שרוי במים מע”ש יש לפי מ”ב (ש”ח, ס”ג) גם מיגו דאתקצאי כך שהבגד יהיה מוקצה גם לאחר שיתייבש במהלך השבת. אך הרבה פוסקים אומרים שבד”כ אין לכך נ”מ כי חשיב גמרו בידי אדם כי ודאי יתייבש במהלך השבת ואין בזה מיגו דאתקצאי. והפלא על המ”ב שם ב-ש”ח שאומר שכל שהבגד טופח על מנת להטפיח הוא מוקצה (ועושה גם מיגו דאתקצאי אם היה כך בה”ש, כנ”ל) והרי הפוסקים מחלקים שבמים מועטים לא שייך שמא יסחט, והמ”ב עצמו מביא כן בסו”ס ש”א וב-ש”ב, ומפורש כן ברמ”א ב-ש”ב, ט’.

וי”ל שמים מרובים ומועטים זה לא רק אמת הרטיבות, אלא כפשוטו הרבה מים או קצת. ושם ב-ש”ח מדובר שכל הבגד היה מכובס קודם לכן ורק הספיק להתייבש חלקית. ולכן זה מים מרובים.

[ואת המקור לחלק בין מים מרובים למועטים הבאנו כבר לעיל בסמוך ממגבת ומטלית שאחז בה האור; ולפי מי שמחלק כנ”ל בין אם הרטיב בכוונה או לא אין ראיה משם כי שם הרטיב בכוונה, וכן לפי החילוק של מקום מצווה או צורך י”ל שבטלית זה מקום צורך. ועיין בה”ל ד”ה משום בסי’ ש”ב, שבאמת אומר שייתכן שהגר”א חולק על היתר זה, כי לגבי מגבת מסביר הסבר אחר].

ועל פי הגמ’ הנ”ל ב-מ”ח שכתוב שאסור לפרוס בגד שמקפיד על מימיו על חבית שמא יסחט ובגד המיוחד לכך שלא מקפיד עליו מותר, יוצא עוד היתר כללי בגזירה שמא יסחט שבאופן שהבגד הוא דבר שאדם לא מקפיד על מימיו, כמו סמרטוט – לא חוששים שמא יסחט. וכן מבואר ברמ”א ב-ש”א ובמג”א ומ”ב ב-ש”ב. ולכן מותר לנגב אפילו הרבה כלים (כלומר באופן שיצטברו מים מרובים) אם משתמש במטלית או סמרטוט שלא מקפיד על כך שיהיה שרוי במים ולא בהול לסוחטו. ומסתבר שאם אדם יודע שהוא מקפיד לא יעזור מה שכתוב בהלכה על דרך כלל על מטלית או סמרטוט שלא מקפידים על מימיהם.

והמ”ב (ש”א, קע”ב) אומר שלפי ההיתר הזה מותר לטלטל מטליות ששרויות תמיד במים כי אין חשש שמא יסחט. והאורחות שבת הבינו שכוונתו שמותר לטלטל מטלית ששרויה לגמרי במים, והקשו מצד מוקצה, ומצד פ”ר של סחיטה בעצם האחיזה בכזו מטלית. ונראה שלא כיוונו יפה בזה, והמ”ב לא בא להתיר כה”ג ולא נכנס כלל לגדרים אחרים אלא רק לחשש של שמא יסחט. וכוונתו שמטלית שדרכה להיות שרויה במים אין בה חשש שמא יסחט אך י”ל שבפועל מתיר דווקא כשאין מוקצה ופ”ר בסחיטה [ומה שכתבו אורחות שבת לתרץ את קושייתם ממוקצה מצד גמרו בידי אדם דחוק במ”ב כי אף שכן כותבים הרבה פוסקים, מ”מ המ”ב (ב-ש”ח) עצמו מתייחס לזה כמוקצה גמור ואין לו בזה את הסברא של גמרו בידי אדם. ועוד, שכל הפוסקים שאמרו גמרו בידי אדם על בגד רטוב בין השמשות לא באו לומר שבהיותו רטוב הבגד לא מוקצה כי סו”ס חז”ל אסרו את הבגד בשעה בטלטול שמא יסחט. ולכן לא דומה לכל גמרו בידי אדם שבא להתיר גם את השעה בה עדין לא הוכשר הדבר לאכילה או לשימוש].

והעירו באורחות שבת (הע’ קי”א) שאסור לשים מגבת על הרצפה לספוג נוזלים מרובים שנשפכו כך שהמגבת תהיה מלאה במים, על אף שהיא בגד שלא מקפיד על מימיו (כנ”ל בהסבר הגר”א להיתר של טלטול מגבת) וזה דרך לכלוך – מצד ביטול כלי מהיכנו, כמו לשרות כרים וכסתות במים שאסור. מה שאין כן באופן זה בסמרטוט רצפה שכיוון שזו מלאכתו מותר על אף שהוא מתבטל בפועל מעוד שימוש בו, כי זהו ייעודו.

מבואר במשנה (דף קמ”ו:) שאף שיש גזירה שמא יסחט ולכן אין להרטיב את הבגדים, מ”מ אם כבר נרטבו בגדיו שהוא לבוש בהם מותר ללכת בהם ולא הצריכו את האדם לפשוט את בגדיו. והפוסקים אומרים שגם אם נפלו בגדיו למים יכול ללובשם וללכת בהם, אך המ”ב אומר שזה דווקא אם אין לו אחרים, וכן פסק ילקו”י.

המנחת שבת (פ’, קל”א) אומר שמותר ללכת בגשם גם עם גרביים רטובות על אף שבפועל הגרביים נסחטים, וכן מתיר הרב אוירבך (מובא באורחות שבת הע’ ק’), וכן הוכיחו אורח”ש מהמ”ב ב-תרי”ד, י”ב, שאומר ללכת ביו”כ עם גרביים כאשר יש גשם וטיט. ויש שני טעמים להיתר – אחד, משום שזה פ”ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן כי אין הדרך לסחוט כך, וגם לאשכנזים שמצריכים תרי דרבנן י”ל שסוחט כאן את המשקה לאיבוד וזה עצמו רק איסור דרבנן כנ”ל לפי הרמב”ן ור”ן שבה”ל פוסק אותם. אך מצד איסור ליבון לכאורה לאשכנזים יש כאן רק דרבנן אחד של שינוי. אך יש לצרף שזה מקום צורך, ומצאנו שצורך מצטרף במקום איסור דרבנן להיתר פ”ר דלא ניחא ליה לאשכנזים, עיין ב-שכ”א בהיתר של להשתין על חול. וטעם שני הוא שמצאנו שמותר ללכת בגשם עם הבגדים גם ברה”ר הגם שעובר על איסור הוצאה של המים. והט”ז (שכ”ו, ב’) הסביר שכיוון שא”א בענין אחר לא גזרו על הוצאה זו שהיא לא דאורייתא כי אין דרך הוצאה בכך.

וכשיגיע לביתו יזדרז להחליף את הגרביים, כי גם לפי ההיתר הראשון הדבר בנוי על מקום צורך לפי האשכנזים. ולפי הרב עובדיה שמתיר פ”ר דלא ניחא ליה גם בדרבנן אחד יהיה מותר גם להמשיך וללכת בגרביים אלה בבית. וכן לפיו יהיה מותר לדרוך על שטיח ספוג במים כך שהדריכה עליו מוציאה מים, ולפי אשכנזים אסור.  

          יג. סחיטה בשער ובחומרים סינטטיים

כתוב בגמ’ (קכ”ח:) שאם צריכים להעביר שמן ליולדת, יש אפשרות שאשה תעביר את השמן בתוך שערה ואח”כ תסחט אותו עבור היולדת הצריכה לו, וכתוב על זה בגמ’ שאין סחיטה בשער. ורש”י מסביר שאין סחיטה בשער כי השער קשה [והפשט הוא שהמים במציאות לא נבלעים בתוך השער כי הוא קשה, אלא רק נאחזים בין השערות. וצ”ל שזה פותר גם חשש של דש דאורייתא וגם חשש של מלבן דאורייתא כי הפוסקים מעתיקים זאת ככלל, בכל משקה – גם המלבן, וגם כשצריך למשקים היוצאים]. וכך נפסק ברמב”ם פ”ט הי”א, והרמב”ם הוסיף שגם אין סחיטה בעור. ועיין בבה”ל (ש”ב ד”ה אסור) שאומר שלא נתברר המקור של הרמב”ם לגבי עור, אך י”ל שלמד זאת משער וכפרש”י שכיוון שהוא קשה אין בו סחיטה כמו בשער [ועיין לקמן בשם הרב אוירבך שאם מותר מדאורייתא לסחוט יהיה מותר גם להרטיב ולא יחששו שמא יסחט כי זו גזרה לגזרה. ובעור כתוב שמותר לשרותו, וא”כ רואים שאין חיוב על סחיטתו].

ויש מחלוקת בראשונים האם מה שהגמ’ אמרה זה רק שאין חיוב אך איסור דרבנן יש, או שגם איסור דרבנן אין. המ”מ אומר לדבר פשוט שיש איסור דרבנן, ואין הוא מוכיח זאת. והרשב”א שם בשבת מקשה שכתוב בברייתא שאם צריכה שמן יוציאו ביד שזה שינוי ביחס לדרך הוצאת שמן כמו שרש”י שם אומר, ואם לא מספיק ביד תוציא ע”י השער. ומה עדיף לגמ’ באפשרות הזו של הוצאת שמן ע”י שינוי ביד מאשר ע”י השערות, ואדרבה אין לך שינוי גדול מזה בהוצאת השמן בשערות; והרשב”א נשאר בקושיה. והר”ן מתרץ שיש איסור דרבנן בסחיטת השערות ולכן עדיף להימנע מזה. ונראה שהרשב”א לא ניחא ליה בתירוץ זה כי מיד אח”כ כתוב שם שאם לא מספיק ע”י השער תוציא בכלי, וודאי שאפשר לעשות גם שינוי בהוצאת הכלי, וא”כ למה מלכתחילה הגמ’ לא הציעה לעשות שינוי בכלי ולהימנע בכך מסחיטת השערות שזה איסור נוסף. ואף שלקושטא דמילתא אפ’ בהוצאה כדרכה מותר אם א”א לשנות  כי זה פיקוח נפש [וצ”ב אם יש ציור כזה; ואולי כשהכלי כבד וא”א לקחת אותו בשינוי כדי שלא ייפול], אך אין סיבה לצייר תוספת של עוד איסור דרבנן או דאורייתא אם לא חייבים.

והר”ן יגיד שבאמת הברייתא באה לומר שאפשר ע”י כלי גם בלי שינוי, ומדובר בציור רחוק שא”א ע”י שינוי, ואז הדין הראשון בא לומר שיעשו ע”י שינוי בהוצאה, והדין השני בא לומר שאם א”א כך יעשו ע”י שני איסורי דרבנן – גם הוצאה וגם סחיטה, והדין השלישי בא לומר שאפילו דאורייתא יעשו אם צריך. אך באמת עדיף ע”י כלי בשינוי מאשר ע”י השער, אלא שהתנא לא ימנה כרוכלא את כל האפשרויות אלא הוא מלמד את העיקרון.

ובכל אופן למדנו מדברי הרשב”א שאין איסור דרבנן בסחיטה ומדברי הר”ן – שיש, כמ”מ. והפוסקים נוקטים שיש איסור דרבנן. ולא עוד אלא שאפילו בסחיטה לאיבוד שהיא דרבנן מצד עצמה כשבאים מצד דש הפוסקים נוקטים שאסור גם בשער, על אף שלפרט הזה אין מקור כי הסחיטה כאן של השמן זה לצורך ולא לאיבוד. וצ”ל שסוברים שמסתמא חז”ל לא פלוג בגזרתם.

ויש להבין מאיזה טעם הגמ’ רצתה לאסור סחיטה מדאורייתא, ומאיזה טעם אסרו מדרבנן למסקנה [להלכה, שאנחנו נוקטים שיש איסור דרבנן]. ועוד, שבגמרא יש דעה שם שגם להלכה יש סחיטה בשיער.

ולפי מי שמסביר שסחיטה אסורה או מטעם ליבון או מטעם דש, וכאן גם לפי ר”ת שייך דש דאורייתא כי המשקה לא הולך לאיבוד, י”ל שהגמ’ סברה שאסור מצד דש, ולמסקנה בשער שהוא קשה אין דש אך גזרו אטו סחיטה אחרת דומה, בדבר רך כמו בגד.

אך לפי הרמב”ם והרמב”ן שכל הסחיטות בבגד אסורות מטעם ליבון ולא מטעם דש מקשה הבה”ל שמוכח בדף נ’ שהיה מותר לחוף הראש לולא שמשיר שערות, ומסתמא מדובר שרוחץ עם מים. וא”כ רואים שאין איסור מלבן בשער המחובר לגוף האדם (ובשער שאינו מחובר יש איסור דרבנן, כמו שמראה שם בה”ל מהרמב”ם עצמו). ולפי”ז קשה במה טעתה הגמ’ לומר שיש סחיטה בשער, והרי אפילו כיבוס גמור אין, כ”ש סחיטה שהיא מצרכי הכיבוס. ואומר בה”ל שהיה אפשר לומר שזה הדחיה של הגמ’ שאין סחיטה בשער, כלומר במחובר לגוף האדם כמו שמוכח מדף נ’, ודלא כרש”י שמצד שהשער קשה. אך לפי”ז יצא הדין שהרמב”ם שאומר שאין סחיטה בשער מיירי דווקא בשער מחובר והבה”ל אומר שזה דוחק [וגם קשה לפי”ז מנין לרמב”ם שבעור אין סחיטה, כי הבה”ל כתב שהמקור הוא בדמיון לשער מצד ששניהם קשים].

ואולי עדיף להידחק ולומר שהסוגיה ב-קכ”ח בקושיה סברה דלא כדין בדף נ’ אלא שגם כיבוס וגם סחיטה אסורות בכל שער, גם מחובר. וגם בתירוץ הגמ’ לא נכנסה להתווכח עם זה אלא רק אמרה שסחיטה ודאי לא שייך בשער שהוא קשה. ולגבי כיבוס ממש בשער הגמ’ כאן לא מתייחסת, ואולי סוברת דלא כגמ’ בדף נ’ ואולי רק לא רצו להיכנס לדיון הזה. ובכל אופן להלכה יש לפסוק כמסקנת שתי הסוגיות שאינן סותרות לדינא.

עוד יש ליישב לפי הרמב”ם שסובר שסחיטה אסורה מצד דרך המכבסים, והבאנו לעיל מהתוספתא (ט’, י”ב) שסחיטה היא מלאכה בפנ”ע, ומזה גם אמרנו שיש מקור לחייב על סחיטה גם בדבר שאיננו מלבן במציאות; וא”כ גם לענין ליבון בגוף האדם סברה הגמ’ לומר שהגם שאין כיבוס בגוף, מ”מ פעולת הסחיטה שהפכה מצד דרך המכבסים לפעולה האסורה בפנ”ע תיאסר מדאורייתא גם בשער המחובר לגוף. והגמ’ דוחה שאין סחיטה בשער כי חסר בעצם הסחיטה כי השער קשה והמים לא נחשבים שנכנסים בתוך השער. וממילא גם בשיער תלוש לא יהיה איסור דאורייתא.

ועוד יש להקשות לפי הרמב”ן שאומר שסחיטה זה רק במשקים המלבנים מדוע הגמ’ נוקטת שיש סחיטה בשמן, לולא שזה שער שאין בו סחיטה (שהרי זה המקור שהגר”א הביא לרמב”ם שיש לפיו ליבון בכל המשקים). ואולי צריך מתוך כך להידחק ולומר לדעתו ששמן הוא משקה המלבן [אבל אם כן יהיה קשה עוד להוכיח ברמב”ם שבכל המשקים יש מלבן כי הגאון הוכיח משמן כאן. ואולי עכ”פ מוכח עדין מסתימת דבריו. או לפחות לומר שכל זמן שאין צריך לדחוק בו כמו ברמב”ן שאמר זאת בפירוש, עדיף לסבור שסובר שבכל משקה יש ליבון].

שוב חשבתי שיש ליישב את הרמב”ן בצורה פשוטה, שמה שכתב שמלבן זה רק במים וביין זה בנוגע לבגדים. אבל בנוגע לשיער שלפחות בזמנם היו רגילים לטפל בשיער ולנקות אותו עם שמן, הרי ששמן במקום הזה הוא באמת משקה המלבן.

ומכוח האיסור לסחוט שער כתוב במעשה רב (קכ”ה) שלא לטבול בשבת כי ייסחט את השער. ויש הרבה שנוהגים לטבול, אך צריכים להיזהר שלא לסחוט את השער או את הזקן.

ולהספיג את השער במגבת בלי לסחוט אותו רוה”פ מתירים [עיין שש”כ פי”ד סע’ כ”ב ובהערות שם, ואחת הסברות היא שזה דומה לסוחט לאיבוד, וצ”ל שכיוון שהוא לא ניכר כלל לא גזרו על כזה סוחט לאיבוד. אך בסתם עור או שער נראה שהגזירה שלא לסחוט היא גם בסוחט לאיבוד, מדלא חילקו בכך הפוסקים, כנ”ל], וכן היא משמעות ילקו”י שאוסר רק לסחוט להדיא את הזקן או את השערות (ומצוי בפאות). וכמו כן מתיר שם שש”כ לחכך בשערות במקום צער על אף שייסחטו מים (כנראה מצד פ”ר דלא ניחא ליה בדרבנן בצירוף מקום צורך).

והשש”כ פוסק שכל בגד סינטטי דינו כעור שלא שייך בו סחיטה מדאורייתא, ואם במציאות בולע שייך סחיטה מדרבנן (לאפוקי בגד גומי וכד’ שמציאות לא בולע כלל ואין מה לסחוט). והסברא לדמות חומר סינטטי לעור ושער היא שהחומר מצד עצמו לא בולע, וזה מה שרש”י כתב שהשער קשה, כפי שהסברנו. ומה שיש לסחוט זה רק מה שבין השערות, וזה איסור דרבנן ולא דאורייתא, וכך בחומרים סינטטיים.

והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ קנ”ד) כותב שכל סחיטה של חומר סינטטי, גם אם במציאות היה בולע בתוך סיביו, היא דרבנן מצד שאין דישה אלא בגידולי קרקע. אך זה יתיר מדאורייתא רק את הדישה ולא את המלבן, והעיקרון של חומר סינטטי שלא בולע לתוך החומר עצמו מתיר גם מצד מלבן.

ובהערה מ”ז אומר השש”כ שנ”מ שמותר לטלטלו אפילו כשהוא מלא מים [ולגבי לשרותו במים עיין לעיל בחלק של שרייה וכיבוס בעור ובחומרים סינטטיים] כי אם הסחיטה עצמה היא דרבנן לא גוזרים גזירה לגזירה, כמו שהבה”ל אומר שלכן בעור מותר לשרותו ולא חוששים שמא יסחט [ומביא מזה ראיה לרמב”ם שאומר שסחיטת עור היא דרבנן]. וילקו”י הביא את דעת השש”כ כאילו מותר לכתחילה לסחוט בגד סינטטי, ונראה מדבריו שבכל בגד סינטטי הדברים אמורים, גם כאלה שבמציאות בולעים ועליהם שייך לומר שאין סחיטה; וזה אינו, כנ”ל.

ובמברשת של שערות מחומר סינטטי וגם יש מרווחים בין השערות כך שהמים יורדים מאליהם ולא צריך לסוחטם מתיר השש”כ (י”ב, ט”ו) גם לסחוט בכוח, וכן דעת הרב עובדיה (יבי”א ח”ד ל’, י”ט). ובדומה לזה כתוב בקצות השולחן (קל”ג, בדה”ש ח’) שמותר לסחוט מקומות בגוף שיש בהם שער אך בכמות דלילה ואינם מקום של קיבוץ שערות. וכן היא משמעות כל הפוסקים. והטעם של כל זה הוא שאין במציאות סחיטה.

          יד. שימוש במגבונים לחים

בשימוש במגבונים יש לדון בכמה נקודות. יש לדון האם הסחיטה היא דאורייתא או דרבנן בין מצד מלבן ובין מצד דש; האם ההוצאה של הנוזל נחשבת מתכוון לכך, או שזה אינו מתכוון; אם זה אינו מתכוון – יש לדון האם הוא פ”ר, והאם הוא פ”ר דניחא ליה או דלא אכפת ליה. 

ולגבי השאלה האם יש כאן מלבן או לא, אג”מ (או”ח ח”ב סי’ ע’) דן לגבי נייר שמרטיבים אותו ורוצים לנקות בו את השולחן ואומר שלא שייך בזה כיבוס כי זה חד פעמי והכיבוס רק מקלקל אותו. ואורחות שבת (בסוף הספר סימן ז’) למדו מזה למגבונים, אך נראה שלא דומה כי בנייר באמת השרייה שלו במים היא איבודו ולא שייך בו כיבוס כלל אך בבד של המגבונים כעיקרון ניתן לכבס אותו לחזור ולהשתמש בו. ואף שאפשר לחדש סברא שבדבר חד פעמי לא שייך כיבוס, מ”מ צריך לזה מקור טוב יותר. ובכל אופן מכל הפוסקים שמדברים בזה נראה שפשוט להם שאין בכך מלבן, וגם לעיל בתחילת הדברים הבאנו שפשוט לפוסקים שאין דין שרייתו זהו כיבוסו בדברים שהם חד פעמיים.

וההר צבי הנ”ל אומר שלא שייך מלבן במגבונים כי הם עשויים לנקות בהם, ויותר ממה שהם מתנקים בסחיטה הם מתלכלכים בשימוש בהם. וכן הוא ברב עובדיה (חזו”ע עמ’ קנ”א). אך נראה שלפחות לפי הרמב”ם שאומר שהענין הוא דרך כיבוס קשה לומר כן; ונצטרך להיתלות בענין של חד פעמי.

והאג”מ שם מחדש עוד כמה פרטים להיתר, גם שהנוזל שנסחט נחשב הולך לאיבוד ואז זה לא דש דאורייתא וגם שהסחיטה נחשבת לאינו מתכוון ולא למתכוון [וזה נראה מוסכם בכל הפוסקים שדיברו בזה], וגם שזה פ”ר דלא אכפת ליה (ובצירוף שאין דרך לסחוט נייר ושזה לאיבוד התיר גם אם יהיה פ”ר, כי זה פ”ר דלא אכפת ליה). ומש”כ שהנוזל נחשב הולך לאיבוד צ”ע רב כי הוא משתמש בו לניקיון והרי זו המטרה לשמה הרטיב את הנייר [וכן כתב בהר צבי או”ח ק”צ לגבי קינוח בנייר רטוב, ודלא כמו שהביא בשמו הרב עובדיה בחזו”ע והקשה עליו כמו שהקשינו על אג”מ], ולכן גם לא מובן מש”כ שזה פ”ר דלא אכפת ליה. ואולי הוא מבין שאדם מעוניין רק בשכבה החיצונית של הנוזל כדי להחליק את הנייר על פני השולחן ולנקות טוב יותר, אך לא נזקק למה שיוצא מתוככי הנייר. ועדין צ”ע בזה. עוד כתב שם אג”מ שנייר דומה לעור שלא בולע, אך עיין לקמן בסמוך לגבי המציאות במגבונים.

ויש לדון עוד בהרכב החומר של המגבונים, כי אם זה חומר סינטטי זה יהיה רק דרבנן, אך אורחות שבת כותבים שע”פ בדיקת מומחים המגבונים עשויים מסיבי כותנה שבפועל בולעים נוזל, ולא רק שנבלע נוזל בין הסיבים. וצ”ע במציאות כי הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ קנ”ד) כותב שהמגבונים נעשים מחומר סינטטי [ואומר שם שכל סחיטה בחומר סינטטי היא דרבנן גם אם הנוזל נכנס בתוך החומר כי אין דישה אלא בגידולי קרקע, כנ”ל בשמו]. ואולי יש כמה סוגים; וצ”ב בזה.

והשש”כ מתיר את השימוש במגבונים (פי”ד סל”ז) אם לא לוחץ חזק, כי אז זה לא פ”ר שייסחט, ובהע’ צ”ט כותב בשם הרב אוירבך שיש מקום להתיר גם אם זה פ”ר, מצד סברא חדשה שאין דש בדבר שלא נשאר בעין אחרי הדישה, על אף שבשעת הדישה משתמשים בו ואין הוא הולך לאיבוד מבחינה זו שאין בו שימוש. וזו סברא חדשה שלא נזכרת בפוסקים קודם לכן. ואולי מדמה זאת לסחיטה לאיבוד כשהמים נספגים מיד במגבת, שהבאנו לעיל בשמו שזה מותר לכתחילה ואפילו אין בזה איסור דרבנן של סוחט לאיבוד. אך עדין יש כאן חידוש, כנ”ל שכאן בפועל משתמש בנסחט. ומצד מלבן צ”ל שסובר שבחד פעמי אין מלבן. אך עכ”פ בסעיף עצמו מתיר רק באם מנקה בנחת וזה לא פ”ר [ועיי”ש שכותב שכוונתו להתיר רק ממחטות לחות של נייר ולא של בד. ומסתבר שכוונתו שלא נטעה ונתיר ממחטת בד רב פעמית שהרטיב אותה ולא לומר שבא להתיר רק נייר טישו רטוב ולא מגבוני בד כמו שמצוי, כי נייר כזה לא מצוי ומגבונים כן, והיה צריך לכתוב כעין זה בפירוש. וגם לא מסתבר שיתייחס לדבר לא מעשי ויניח את המעשי].

וההר צבי (או”ח ק”צ) כתב שמותר לקנח בנייר רטוב כי הנייר שבלע משקים שאינם מחוברים לו באופן טבעי לא עומד לסחיטה ולכן סחיטתו היא רק דרבנן [וצ”ב מאי שנא מבגד שגם שם המשקה לא מחובר לו בצורה טבעית ולא עומד לסחיטה. וצ”ל שעכ”פ בבגד אם כבר בלע עומד לסחיטה אצל כולם אך בנייר הזה זה לא רגילות של אנשים לסחוט, ואדם אחר היה זורק את הנייר הרטוב כמות שהוא]. ולגבי מגבונים י”ל מצד אחד שכן עומדים לסחיטה ודינם כדין בגד ששייך בו דש, אך מצד שני י”ל שעדין סברת ההר צבי שייכת במגבונים כי הגם שנתפוס שיש פ”ר בסחיטה עדין י”ל שלא נחשב שעומדים לכך אלא עיקרם לשימוש בשכבת הנוזל החיצונית ולא במה שנסחט מבפנים.

אך צ”ע עוד בגוף סברתו, מה המקור. ואם כוונתו היא שסחיטה כזו היא שינוי, הרי שודאי היתר כזה לא שייך במגבונים. ובכל אופן לא נראה שזו כוונתו. והוא שולח לרא”ש לגבי כבשים ושלקות (סי’ ד’), אך ברא”ש שם לא כתוב כך כלל, כי הרא”ש אומר שם שבשאר פירות אין סחיטה דאורייתא כי אין הדרך לסוחטם ולכן אין שם משקה על היוצא, ואילו בדבר אחר שהוא משקה ונבלע בבגד או במשהו אחר – יש סחיטה, והטעם הוא שיש שם משקה עליו, וא”כ כל מה שהרא”ש דיבר על דרך סחיטה זה רק כדי להגדיר האם יש שם משקה על הכנוס בפרי, ופשוט.

ולמעשה, שבט הלוי (ח”ח סי’ נ”ט) אוסר את השימוש במגבונים אלא אם כן משתמש בנחת כך שלא יהיה פ”ר שייסחט, אך מסיים ואומר שלמעשה מוטב לאסור לציבור כי לא ידעו לעשות כך כמו שצריך וידחקו עד כדי סחיטה. והרב עובדיה (חזו”ע ח”ד עמוד קמ”ח) בסעיף עצמו מתיר את השימוש במגבונים וכותב להיזהר שלא ללחוץ בחוזקה, אך בדבריו בהערה נראה ברור שמעיקר הדין מותר לפיו גם אם לוחץ חזק ומה שכותב שלא ללחוץ חזק זה לרווחא דמילתא [בהערה שם מצרף הרבה מאוד דברים להיתר, או להפוך את האיסור לדרבנן, כמו חצי שיעור במלאכות שבת ועוד]. וכן השש”כ מתיר אם לא לוחץ בחוזק, כנ”ל. ולמעשה הרוצה להקל באם לא לוחץ חזק ודאי שיכול [אך לכאורה במציאות רחוק הדבר שכשמנקים תינוק לא יצטרכו ללחוץ חזק ולכן ההיתר קשה מבחינה מציאותית]. 

עוד יש להוסיף שלצורך התינוק שנידון כחולה שאין בו סכנה מותר לעשות איסורי דרבנן בשינוי. ואם המגבונים עשויים מחומר סינטטי כך שאין בו דש כמו שהרב עובדיה אומר, היה מותר לנקות גם בפ”ר אם יעשה שינוי. ואם א”א לשנות אפשר לעשות את האיסור דרבנן גם כדרכו לצורך חולה או תינוק. אך זה תלוי בשאלה המציאותית הנ”ל ממה בדיוק עשויים המגבונים. וכן לגבי הסברא של הרב אוירבך, מספיק שתהפוך את האיסור לדרבנן כדי להתיר לצורך חולה כנ”ל, או ע”י הסברא של חצי שיעור שהוא דרבנן כמו שהרב עובדיה נוקט ע”פ החכם צבי ועוד. אך על כל אחד מההיתרים יש חולקים ולפיהם הוא דאורייתא.

וההר צבי הנ”ל אומר שלא יועיל לסחוט מע”ש את הנייר שהוא מדבר עליו ולסמוך על זה שכעת אין זה פ”ר, כי אולי לא יסחט טוב, וראיה ממש”כ ברמ”א בהלכות יו”כ (ב-תרי”ג) שלא יסחט בגד כדי להעביר אח”כ את הבגד הסחוט על פניו כי אולי לא יסחט טוב ואח”כ יבוא לידי סחיטה. וכן אומרים אורחות שבת (בהע’ לסעיפים בתוך הפרק) על מגבונים ונראה לכאורה שאין ראיה משם כי שם יש חשש שיסחט כדי לרחוץ עצמו לתענוג, אך במגבונים לא שייך לומר שיסחט כדי להוציא נוזל, אלא רק תוך כדי הניקיון בפ”ר, ועל זה י”ל שאפשר לעשות שלא יהיה עכ”פ פ”ר. ולכן נראה לכאורה שזו עצה מעשית ונכונה לסחוט את המגבונים מע”ש, בודאי בצירוף כל הסברות הנ”ל להתיר; ומי שעושה כן ישתדל לסחוט כפי יכולתו כך שודאי לא יהיה פ”ר.