ביטול כלי מהיכנו

א. משום מה גזרו | ב. הגדרת האיסור | ג. דוגמאות מעשיות לביטול כלי מהיכנו | ד. ביטול כלי מהיכנו לשעה, ובמקום הפסד מרובה | ה. בכ”מ באופן של ביטול אפשרות השימוש | ו. בכ”מ במה שעומד לתשמישו המבטל | ז. בכ”מ בגרמא או בדרך של ממילא | ח. בכ”מ בכילוי של הכלי

          א. משום מה גזרו?

אסור לגרום לכך שכלי לא יטולטל בשבת. ברש”י במקום אחד (קכ”ח:, קנ”ד:) כתוב משום סותר – שמפקיע את תשמישי הכלי וכאילו סותרו, וכ”כ הרמב”ם (פכ”ה הל’ כ”ג ואילך). ובמק”א (מ”ב:) כתב רש”י משום שכאילו מחבר את הכלי לקרקע, וזה כעין בונה.

[ומ”מ לא כתוב ברש”י בונה ממש אלא רק שזה כעין מלאכה. והרב נחשון רבנשטיין אמר שזה כיוון שגם בבונה ממש מסתבר שמי שמחבר כלי שלא רגילים לבטלו לבנין זה לא בונה דאורייתא]

ועיין פנ”י לתוס’ ב-מ”ג. בענין הסתירה בדברי רש”י, שמבאר שבדף מ”ב-מ”ג עוסקים בכלי קיבול שטפטף לתוכו שמן או ביצה, עיי”ש, וא”כ לא התבטל הכלי משימושו כי אפשר להוסיף עוד דברים לכלי קיבול. אך בדף קכ”ח ו-קנ”ד מדובר על כרים וכסתות שאם התבטל שימושם אין להם עוד שימוש.

אך קשה, שאחת הדוגמאות בדף מ”ג זה ספספל או ארוכות המיטה שסומכים בהם את הקורה שנשברה, ומסתמא מעמידים אותם זקופים כך שתשמישם מתבטל ובכל זאת רש”י פירש בכל הסוגיה רק מצד בונה.

וייתכן לומר שמה שרש”י פירש בחלק מהמקומות שיש סותר ובחלק בונה זה בגלל שבעיקרון שיטת רש”י שאין בונה בכלים, ולכן מסביר כך בסתמא דמתניתין ב-מ”ב:. ובדעת רב יש בנין בכלים ולכן בסוגיות שהולכות כרב או כרב הונא תלמידו מפרש שיש סותר בכלים [וייתכן גם להוסיף שבהקשר הזה של בכ”מ רש”י סובר שמרווח יותר לומר משום סותר, אך בסתמא דמתניתין אין הוא יכול לפרש לפי הסוברים שיש בנין וסתירה בכלים].

          ב. הגדרת האיסור

יש לחקור האם ביטול כלי מהיכנו תלוי באיסור לטלטל או שמספיק שבמציאות אדם לא יטלטל. אם תלוי באיסור – אזי האיסור בדרך כלל יהיה מוקצה של בסיס, כלומר שמוקצה שהונח על כלי הופך את הכלי להיות אסור מצד בסיס.

והנה פשטות דברי רש”י הם שתלוי במוקצה, כמש”כ בדף מ”ג. ועוד מקומות.

ובדף קנ”ד: כתוב שיש בכ”מ אם מניח כרים וכסתות תחת נאדות דבש שעלולים ללכלך את הכרים. ורש”י כתב שם שאם הכרים ייטנפו הרי שאינם ראויים עוד לכלום בו ביום. ולפי שיטת רש”י ב-מ”ו. על כשמל”א שאינו ראוי לכלום שהוא מוקצה י”ל שגם כאן כוונתו למוקצה [וכן נראה, שאל”כ היה צריך לפרש גם ב-קכ”ח: כרמב”ם שנביא בסמוך על בכ”מ של כרים וכסתות].

מנגד רש”י ב-מ”ג. אומר על לסמוך את הקורה שנשברה בספסל או בארוכות המיטה שהבכ”מ הוא שא”א ליטול זאת משם. וייתכן שההסבר המציאותי הוא שהקורה הולכת ומכבידה עוד ועוד וא”כ ברגע שתחבו את הספסל היה אפשר להוציא, אך אח”כ הקורה הכבידה עוד כך שכבר א”א.

אך י”ל ששם כיוון שא”א במציאות לטלטל דינו כמוקצה שא”א לטלטל, ולא דומה למקרה שאפשר לטלטל במציאות ורק אדם מתרצה שלא לעשות כן, על דרך הדוגמאות שנביא לקמן.

ויש להביא כמה ראיות שלא תלוי באיסור:

   א. הגמ’ (קכ”ח:) אומרת שבהמה שנפלה לאמת המים אם אפשר בפרנסה יעשה כך ואם א”א ישים תחתיה כרים וכסתות (וכך תוכל לעלות), כי איסור בכ”מ נדחה מפני צער בע”ח. והרמב”ם (כ”ה, כ”ו) מפרש שיש כאן בכ”מ מצד שהכרים נרטבים וא”א להשתמש בהם עוד (כך מבארו המ”מ), על אף שאינם אסורים בטלטול. וכן נראה בגמ’ ב-קנ”ד: הנ”ל לגבי כלים שמתלכלכים, אם לא נבוא מצד ששם הפך למוקצה.

והעירוני שיש לדחות, שמי ששם את הכרים באמת המים עושה דחיה בידיים ולא חזי וייתכן שבכה”ג לכו”ע הכלי הופך להיות מוקצה.

אך עכ”פ כאן מוכח רק על אופן שהתשמיש של הכלי מתבטל לגמרי (ומתאים לשיטת הרמב”ם שטעם האיסור משום סותר). ולפי הטעם משום בונה א”א לומר כן. ורש”י פירש שהבכ”מ של הכרים וכסתות הוא משום שאי אפשר לטלטלם כי הבהמה עולה עליהן. ואפשר לפרש זאת או מצד בסיס לדבר האסור, או שטכנית אי אפשר לטלטל אז.

   ב. בהג”א (פ”ג סי’ י”ח) כתוב שתחת נר שמן המטפטף אסור לשים כלי מדין בכ”מ, אך תחת נר של שעוה מותר (הכוונה היא שהכלי יקבל את הנר עצמו שעומד להישבר וליפול). והטעם שאת השמן שמטפטף מנר שמן אדם לא ירצה לנער כי חס עליו, וכן ביצה לא ינער כדי שלא תישבר, אך את נר השעווה לא אכפת לו לנער (ואדרבה, יחפוץ בכך כדי שלא יישרף הכלי). הרי שאין כאן חילוק מצד איסור טלטול, אלא מצד ההתרצות של האדם שלא לטלטל [וכנראה סובר שאין בסיס בתוך שבת, או שלפחות סובר כדעות שאין בסיס באופן שמתכנן לסלק את המוקצה שוב בתוך השבת].

   ג. כפי שהזכרנו קודם, כתוב בדף מ”ג. שאחת הדוגמאות לבכ”מ היא לשים ספסל או ארוכות המיטה תחת קורה שנשברה. וברור שאין כאן בעיה הלכתית של איסור סותר לאחר שתחבו את הארוכות שם, כי א”כ גם היה איסור של בונה בלשים את הארוכות, וא”כ עד שהגמ’ אוסרת מדין בכ”מ שתאסור מדין בונה. אע”כ הבכ”מ הוא מצד שיש טורח [אך מצד ההפסד שיהיה בכך שאם ייטול את הארוכות הקורה תמשיך ליפול קשה לומר כי א”כ מאי משני בגמ’ דרפי דאי בעי שקיל ליה].

והיה אפשר להסביר שהבכ”מ כאן הוא אם נסבור שיש מוקצה במחובר. אך לדידן כבר אמרנו בשיעורים הקודמים שאין מוקצה במחובר להלכה, ולכן צ”ל כנ”ל.

ולעיל הבאנו שרש”י פירש שא”א ליטול את הספסל. והוא כנראה לשיטתו שרק כשא”א כלל ליטול חשיב בכ”מ – בין אם א”א מבחינה הלכתית ובין אם א”א מבחינה מציאותית. אך אם נפרש שיש בכ”מ גם כשאדם מתרצה שלא לטלטל, פשוט שההסבר בגמ’ יהיה מרווח יותר כי האוקימתא של רש”י דחוקה. 

   ד. והראיה הברורה ביותר היא מזה שכדי לאסור כלי שתחת מוקצה בתוך שבת צ”ל שהוא הופך לבסיס בתוך שבת, ואנחנו הרי פוסקים שאין בסיס בתוך שבת כמו שהבאנו בשיעורים הקודמים.

ולכן לדידן ודאי שבכ”מ אינו תלוי באיסור ההלכתי לטלטל אלא בכך שבפועל אדם לא מטלטל.

אלא שיש להקשות על כך מהמש’ ב-קכ”א. שמתירה לכפות כלי על צואה, ושם ודאי אדם לא יטלטל את הכלי מעל הצואה.

וי”ל שכל מה שאסור לבטל כלי מהיכנו כשמותר לטלטל ורק מתרצה שלא לטלטל – זה דוקא כאשר יש איזה דבר מציאותי שמקשה על הטלטול, כגון מוקצה שצריך לנערו או ספסל וארוכות המיטה שיש טורח לשולפם. אך בכלי שמונח על המוקצה בלי דבר מציאותי שמקשה על טלטולו – לא אסרו על אף ההתרצות.

וכן אם מונח היתר על כלי שאין זה הייעוד שלו, כגון חפץ יקר ושביר על כרים וכסתות אבל החפץ לא מוקצה, אין כאן בכ”מ כי אין טורח ובעיה לקחת את הכלי להדיא.

וכל זה בנוגע לביטול כלי באופן שרגילות להתרצות שהמוקצה יישאר עליו. אך אם הכלי מותר בטלטול (ויש עליו דבר שמקשה על הטלטול, כנ”ל) ואין הוכחה שרגילים להתרצות בכה”ג לא לטלטל, אך אותו אדם מתרצה שלא לטלטל, נ”ל ראיה להלכה לאסור בכה”ג ממה שכתוב בסי’ של”ח שכיוון שאסור לעשות גרף של רעי לכתחילה צריך להתרצות שלא לטלטלו ואז כבר יש בעיה של בכ”מ. ולכאורה בכה”ג דוקא רגילים לפנות, ורק הוא התרצה שלא לפנות.

עיין באריכות בשו”ע הרב רס”ו קו”א אות י”א, שמבאר שיש מחלוקת ראשונים על אופן שאם רוצה יכול בכל רגע לבטל את המציאות של המוקצה שמבטל את הכלי מהיכנו, האם בכה”ג נחשב בכ”מ או לא.

          ג. דוגמאות מעשיות לביטול כלי מהיכנו

להניח כלי תחת מים הנוטפים ממזגן, שהם מוקצים (באופן שאין היתר לעשות כן מדין גרף של רעי ולסלקו אח”כ).

להניח צלחת לקליפות שהן מוקצה (באופן שאין לו היתר מדין גרף של רעי לסלקן ולא מדין טלטול מן הצד לצורך מקומו).

להניח דבר תחת חפץ מוקצה שביר (כגון חסרון כיס) וכד’ כדי שלא ייפסד, או תחת אוכל מוקצה כמו אורז שמתחיל להישפך כדי שלא יתפזר, אם סביר להניח שאחרי שיפלו על הדבר שנתן תחתיהם לא ירצה לנער אותם ממנו.

          ד. ביטול כלי מהיכנו לשעה, ובמקום הפסד מרובה

אם יכול מיד לנער את האיסור זה לא נחשב ביטול לזמן ומותר [כך להלכה במג”א ומ”ב בשם הג”א. אך בחידושי כתבתי שהר”ן חולק, ולשיטתו גם כאן צריך הפסד מרובה כדי להתיר, ופלא שהמ”ב מביא בשמו להיפך].

אם לא יכול לנער מיד, אך הביטול הוא לא למשך כל השבת אלא רק לזמן נחלקו הרי”ף ורא”ש שמתירים עם הרשב”א ור”ן שאוסרים. למשל לשים כרים וכסתות תחת כלי זכוכית שא”א לנערם מיד, ולוקח זמן לשמוט כ”א מהם בעדינות. להלכה מ”ב (רס”ו, כ”ז) מחמיר.

והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ רי”ד) כנראה מסכים, אך מתיר אם יש צירוף של תרתי: גם שעשוי לסלקו עוד מעט ולא יישאר כך לכל השבת, וגם שהמוקצה הוא דברים טפלים כמו קליפות [והנק’ האחרונה צ”ע איך לומד שם בהע’ גדרי בכ”מ מגדרי בסיס, שמאריך שם להביא שאין בסיס לדברים טפלים].

אם יש הפסד מרובה לכו”ע מותר בביטול לזמן.

אך בביטול לכל השבת בהפסד מרובה נחלקו ראשונים, ומג”א אומר שניתן לסמוך ולהקל, אך בה”ל (רס”ו, ט’ ד”ה לשמטן) מביא הרבה שמחמירים ואומר שקשה להקל למעשה.

          ה. בכ”מ באופן של ביטול אפשרות השימוש

כפי שהבאנו מהרמב”ם אסור לבטל כלי באופן שיכולת השימוש מתקלקלת. כגון להרטיב כרית (גם כשאין משום כיבוס) או ללכלך בגד באופן שאינו ראוי עוד (אך להרטיב סתם בגד נחשב בהלכה שאפשר ללובשו; ויש בעיה אחרת שאסור להרטיב שמא יסחט, עיין תחילת ש”א, וכן לפי הרמ”א ב-ש”א, מ”ו יש דין מוקצה בבגדים רטובים).

ולהלכה ודאי יש לפסוק כך כדי לפרנס את הגמ’ ב-קנ”ד: הנ”ל, לפי מה שדיברנו בשיעורים הקודמים שיש לפסוק שכשמל”א שאין לו שימוש לא נחשב מוקצה.

          ו. בכ”מ במה שעומד לתשמישו המבטל

ולגבי פח אשפה וכדומה כתבו הרב אוירבך (שש”כ פכ”ב הע’ קט”ו) והרב אלישיב (מובא בשבות יצחק פ”כ אות ח’) שאין בו בכ”מ כי עומד ומוכן לכך שיתנו בו פסולת מוקצה. וכן כתב הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ רי”ג). ומנוחת אהבה ח”א עמ’ שס”א לא מחלק בכך, וצ”ע בסברא.

[והמתירים דקדקו כך קצת גם מלשון המ”ב ב-ש”א, ס”ט שכתב: “שגזרו שלא לבטל בשבת כלי ממה שהיא מוכנת”. ולכאורה נראה שאין כאן דיוק כי הוא רק אומר את המילים של הגמרא ‘ביטול כלי מהיכנו’ במילים מעט שונות ולא נראה שבא לחדש גדר. ואם הדקדוק נכון – יש לדקדק אותו כבר במילים של הגמ’]

וביותר מזה כתב המהר”ל מפראג (גור אריה שבת מ”ב:) ושפ”א (שם) שאם נותן כלי תחת הנר מבעו”י, ועוד לא נטף שמן ולקחו משם, מותר להחזירו כיוון שלכך יועד בשבת זו. וכ”ש שיתירו דברים שעומדים לכך תמיד כמו פח.

וכן כתבו באורחות שבת אודות כלים חד פעמיים או שקיות ניילון שעומדות לשימוש חד פעמי, שניתן לבטלן כי זהו היכנו. וכן נראה מהע’ מ”ז בפכ”ב בשש”כ.

ועל דרך זו מסביר הרב אוירבך (שם) שניתן לקרוע אריזות או לשבור חבית מוסטיקי וכד’, או לנגב ידיים בנייר ניגוב, באופן שודאי מתבטלים מהיכנם, כי לכך עומדים. ועוד צירף שם שכילוי הדבר לא נידון כבכ”מ, ועיין ביאורו לקמן בחלק של בכ”מ בכילוי של הכלי.

          ז. בכ”מ בגרמא או בדרך של ממילא

רואים בגמ’ שמותר לקחת פירות של היתר מסל שיש בו פירות היתר ופירות איסור. והמאירי (קמ”ב.) כתב שזה משום שמותר לבטל כלי אם ביטולו בא מאליו ולא ע”י מעשה חיובי של האדם.

ובדומה לכך הביא מ”ב (רס”ה, ו’) ממהרי”ל שמותר לסלק שולחן שנמצא מתחת נר מטפטף, ותחת השולחן יש כלי שיתבטל מהיכנו כי זה רק גרמא וגם אינו מתכוון (כי מתכוון רק שהשולחן לא יתלכלך).

ובאורחות שבת דייקו שאת הכלי אין להניח בתוך שבת, ומשמע אפ’ שמניח תחת השולחן. ונראה שזה נכון לפי הטעם של אינו מתכוון ולא לפי הטעם של גרמא. אך ייתכן שמהרי”ל באמת לא מתיר בלי צירוף של שני הטעמים. 

        ח. בכ”מ בכילוי של הכלי

כתוב שמסיקים בכלים ביו”ט. ויש להקשות מדוע אין כאן בכ”מ. ובשש”כ פכ”ב הע’ מ”ז הביא בשם הרב אוירבך שצ”ל שלכלות את הגוף עדיף מבכ”מ, אך לא ביאר מדוע. ואם נלך עם הטעם שבכ”מ אסור משום בונה א”ש, אך לפי הטעם שאסור משום סותר קשה.

והנה באמת אין זו קושיה רק על בכ”מ שהוא סרך של סותר, אלא על סותר גופו. כלומר מדוע אין סותר בשריפת כלי, אחר שאנחנו פוסקים שיש בנין וסתירה בכלים שלמים.

וי”ל שכל סותר דאורייתא יסודו באפשרות לבנות במקום מה שנהרס, כמש”כ שמדאו’ חייבים רק על סותר שע”מ לבנות. ובבנין מחובר לקרקע משכחת לה גם אם הלבנים עברו מהעולם, כי המקום עליו בונים נשאר קיים וחשיב ע”מ לבנות במקומו. אך בכלים, אם החלקים של הכלי יעברו מהעולם אין כאן ע”מ לבנות במקומו, ורק אם יישארו בעולם שייך זה. ואף שבפועל באמת לא בונה מהשברים, מ”מ גזרו כאן דומיא דמה שגזרו בסותר שלא ע”מ לבנות. אך באם השברים אינם בעולם אין זו צורת המלאכה כלל, ולכן אין כאן גם גזירה דרבנן [ויש כעין זה בבה”ל שי”ד, ח’ ד”ה חותלות לגבי ניתוק חבל שאין בו מתיר על אף שבפתילתו יש קושר ובהתרתו יש מתיר לפי הרמב”ם]. וממילא גם לא גזרו על בכ”מ כמובן.

אח”כ מצאתי שאת הקושיה ממסיקים בכלים הקשה בהגמ”ר (בפרק הבונה) כסתירה בדברי רב שמצד אחד אומר (בדף ק”ב) שיש בנין בכלים ומצד שני אומר (בדף כ”ט) שמסיקים בכלים. ויצא מזה לחדש שם בשם היראים שרב לא התכוון באמת לומר שיש בנין בכלים עיי”ש. אך כל הראשונים שמפרשים ברב כפשוטו צריכים תירוץ אחר לקושיה הזו.

וכן הקשה כך האו”ז (ח”ב סי’ כ”ט) על הרמב”ם שפוסק שיש בנין בכלים, וממילא צריך לסבור שיש סתירה בכלים. ותירץ שהתירו לסתור כלי לצורך שבת כמו לאכול את הגרוגרות שבחבית. וכן כאן התירו לסתור את הכלים לצורך הבערה לצורך יו”ט [ובמק”א כתבתי הסבר אחר לרמב”ם שמחלק בין בנין וסתירה, לפי כל הפוסקים שלא הזכירו את האו”ז הזה שאומר שיש איסור דרבנן].

והגאון (ב-שי”ד, א’) אומר תירוץ אחר, שמסיקים בכלים זה שבירה בגרמא ומלאכה בגרמא התירו. וצ”ע לכאורה איך זה מוגדר גרמא אחר שבידיו ממש מכניס לאש. וכי בנזיקין נפטור מי ששורף לאחר את כליו מדין גרמא. וצ”ע.

והאור שמח (פכ”ג ה”ב) כותב כעין מה שאמרנו אך בקיצור נמרץ ולא מבאר כל כך. ובמנחת שלמה (תניינא סי’ ל”ד) כותב גם כך ומסביר כדרך שהסברנו [ולא מביא את האו”ש. וכתב שם כך בטעות בשם הגאון, אך הגר”א כותב מצד גרמא, כנ”ל]. ומביא גם את הבה”ל על חותלות, ואומר אותו עיקרון על מחיקת אותיות בדרך של כילוי כמו הבערת סיגריה שכתובים עליה אותיות.

Scroll to Top