לשבת קודש - נצנוץ של גאולה
כתוב במדרשים (בראשית רבה כ”ב, ועוד) שאדם הראשון חיבר את ‘מזמור שיר ליום השבת’ (תהילים צ”ב) שאנחנו רגילים לומר בקבלת-שבת, בפסוקי-דזמרא של שבת בבוקר ובשיר של יום. על אף שאנחנו אומרים אותו פעם אחר פעם והוא שגור על לשוננו בעל פה, כמדומה שרבים מאיתנו עדין לא עצרו לרגע להתבונן בתוכן הפסוקים ובקשר שלהם למהותה של השבת. זהו המזמור:
“מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת. טוֹב לְהֹדוֹת ל-ה’ וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר. כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה’ בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן. מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה’ מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ. אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד. וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם ה’. כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ ה’ כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן. וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי. צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. שְׁתוּלִים בְּבֵית ה’ בְּחַצְרוֹת אֱלֹקֵינוּ יַפְרִיחוּ. עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ. לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה’ צוּרִי וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ”.
אם נסכם במילים ספורות את תוכן הענין, הרי שהוא עוסק בשאלה של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ופתרונה. המזמור מתחיל בשבח ל-ה’ על מעשיו ועל מחשבותיו העמוקות, אחר כך מתאר את הצלחת הרשעים ואת נפילתם, ולבסוף את הצלחה הצדיק. מה הקשר של כל זה לשבת-קודש?
המדרש (בראשית רבה כ”ב) מתאר את המעמד שקדם לחיבור המזמור על ידי אדם הראשון. אדם הראשון פגש את קין, לאחר שזה האחרון ננזף על ידי ה’, ועם זאת לא קיבל את עונשו מיד. וכך אומר המדרש:
“פגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל אדם הראשון מטפח על פניו אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת”.
את הקשר בין תוכן המזמור לתשובה אפשר למצוא, אם כי גם זה לא באופן מובן כל כך. ניתן לומר שהצלחת הצדיק שמתוארת לבסוף מגיעה בעקבות חזרתו בתשובה. אך ההסבר הזה אינו פשוט, כיוון שלא נזכרו במזמור החטאים המוקדמים של הצדיק. ועוד, שהצלחת הרשע, שמן הסתם נמדדת ביחס למצבו של הצדיק, מתוארת כדבר שאינו מתקבל על הדעת בהשקפה ראשונה (שהרי “איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת”). ואם מדובר בצדיק בעל חטאים ידועים, אין הצלחת הרשע לעומתו דבר זר כל כך. ולכן יש מקום לברר טוב יותר מהו הקשר של התשובה לתוכן המזמור. וביותר יש לשאול איך הדבר קשור לשבת, עד כדי כך שהכותרת של כל הענין היא ‘מזמור שיר ליום השבת’?
***
יום שכולו שבת
המפתח להבנת כל הענין נמצא במשנה בסוף מסכת תמיד. המשנה מציינת את השיר שהיו הלווים אומרים בכל יום בבית המקדש (‘שיר של יום’):
“השיר שהיו הלוים אומרים במקדש ביום הראשון היו אומרים לה’ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה בשני היו אומרים גדול ה’ ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו בשלישי היו אומרים אלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט ברביעי היו אומרים א-ל נקמות ה’ א-ל נקמות הופיע וגו’ בחמישי היו אומרים הרנינו לאלקים עזנו הריעו לאלקי יעקב בששי היו אומרים ה’ מלך גאות לבש וגו’ בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים”.
לכל אחד מן הימים המשנה משייכת מזמור שמתאים לו מספר תהילים, ואין כאן המקום להאריך ולבאר את הקשר בין כל יום לבין המזמור שלו[1]. אך כאשר המשנה מגיעה ליום השבת היא מוסיפה שהמזמור-שיר של יום השבת הוא מזמור ליום שכולו שבת ומנוחה. נראה שהמשנה הוסיפה את המילים הללו בכדי לענות על השאלה בה פתחנו, והיא טיב הקשר בין תוכן המזמור לבין יום השבת.
מה הוא “יום שכולו שבת ומנוחה”? הגמרא בסנהדרין (צ”ז ע”א) אומרת:
“אמר רב קטינא שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב[2] שנאמר ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא… כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה שנאמר ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא ואומר מזמור שיר ליום השבת יום שכולו שבת ואומר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר”.
כלומר, ‘יום שכולו שבת’ רומז ליום עליו נאמר “וְנִשְׂגַּב ה’ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא” (ישעיה ב’, י”א, וכן בפסוק י”ז שם). והיום ההוא אורך אלף שנה, כמו שכתוב “כי אלף שנים בעיניך כיום”. הענין שם בישעיה מתחיל במילים: “וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים”. הנבואה ההיא עוסקת בחזון אחרית הימים, ובעונש שיביא ה’ על הרשעים. בהמשך לכך נאמר שם שלאחר שהרשעים בעלי הגאווה יושפלו, ‘ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא’. נמצא ש-‘יום שכולו שבת’ הוא עת הגאולה.
כמו כן מצאנו קשר בין הגאולה לשבת במסכת שבת (קי”ח ע”ב):
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים שנאמר כה אמר ה’ לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי”.
ובמכילתא דרבי ישמעאל (כי תשא מסכתא דשבתא פרשה א’) אמרו:
“כי אני ה’ מקדשכם – לעולם הבא כגון קדושת שבת בעולם הזה נמצינו למידין שהיא מעין קדושת העולם הבא וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת לעולם שכלו שבת”.
וחד חרוב
כמו שהגמרא בסנהדרין ציינה, אורך היום ההוא שכולו שבת הוא אלף שנים, וששת ימי המעשה מכוונים כנגד ששת אלפים שנה. כל ימי העולם הזה הם לא יותר מששת אלפים שנה, כמו שהגמרא שם בסנהדרין ממשיכה ואומרת: “תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא”. המחזוריות של ימי השבוע מקבלת את ביטויה במושגים של שנים בשבע שנות השמיטה, כאשר שנת השמיטה היא כנגד יום השבת. כמו כן הדפוס חוזר על עצמו במישור של כלל ימות העולם – שבעת אלפים שנה, כאשר האלף האחרון מכוון כנגד השבת.
כמובן שהמבנה הזה איננו מקרי. ישנו קשר מהותי בין השבת, השמיטה והאלף השביעי. בכל אחד מאלה אנו מוצאים חידלון. בשבת נאסרת עלינו המלאכה, ועלינו לשבות ולא ליצור. היצירה הברוכה בששת ימי המעשה, פיתוח העולם המעשי, מופסק למשך יום אחד בכל שבוע. העבודה בשדה ובכרם מופסקת למשך שנה בשנה השביעית. החקלאים (שפעם היו רבים מאוד) מובטלים למשך שנה תמימה. ועולה על כל אלה החידלון של האלף השביעי שהוא חורבן ממש, כלשון הגמרא בסנהדרין: ‘וחד חרוב’. באלף הזה לא רק בני האדם מפסיקים לפעול, ולא רק החקלאים בטלים ממלאכתם, אלא כל העולם כולו חרב. ונשאלת השאלה מדוע העולם צריך להיחרב?
הגמרא (סנהדרין צ”ב ע”א-ע”ב) אומרת:
“תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן אינן חוזרין לעפרן שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימין ואם תאמר אותן שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן את עולמו שנאמר ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא צדיקים מה הן עושין הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים”.
‘אותן שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן את עולמו’ הן שנות האלף השביעי, שהרי הראיה שהגמרא מביאה לכך היא מן הפסוק “ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא”, שהוא מוסב על התקופה הזו, כפי שכבר ראינו. נמצא ששנות החורבן של האלף השביעי הן לא חורבן לשם חורבן, אלא חורבן לצורך חידוש העולם.
החורבן של האלף השביעי הוא לא חורבן הבא מתוך כעס או כעונש. החורבן ההוא הוא שלב מוכרח בגאולה. עיקרה של הגאולה הוא הארת פנים של ה’ יתברך לעולם וחיבור גדול ומשמעותי של הבורא עם הבריאה. החיים החומריים המוכרים לנו מבוססים על צמצום האור של ה’. אם ה’ לא היה מצמצם את אורו בשעת בריאת העולם לא היה לעולם קיום. אי אפשר לחיות כבריה נבדלת מ-ה’, שחיה את חייה בפני עצמה תוך קיום עצמאי, אם ה’ מופיע בכל אורו. האור גדול כל כך עד שהכול בטל אליו. כל חילוקי הברואים למדרגות חייהם מתבטלים ברגע, והחיים החומריים נפסקים[3].
וזה מה שיקרה באלף השביעי בזמן הגאולה, שהיא העולם הבא. לא חורבן של חזרה לתוהו ובוהו, אלא חורבן זמני של העולם בצורתו המוכרת לנו, שנובע מתוך האור הגדול שעתיד ה’ להאיר על הארץ. המדרגה שבני האדם יתעלו אליה תהיה גבוהה: “וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ” (יואל ג’, א’). רק לאחר האלף השביעי, אחרי שיתרגלו למדרגה הגבוהה והעולם יתעלה ויתרומם יוכל העולם להמשיך להתקיים, כאשר יש בכוחו להכיל את השפע הגדול ההוא. זהו חידוש העולם, שלשמו העולם יחרב באלף השביעי.
תשובה
העולם מצוי בכל שנות קיומו בתהליך ארוך ומסורבל שמוביל ה’ יתברך. המשתתפים בו הם רבים ביותר, והמאורעות המרכיבים את כלל התהליך עצומים במספרם. תחילתו של התהליך בחטא אדם הראשון שהפיל את העולם מן הדרגה הרוחנית המתאימה לשהות בגן עדן, אל עבר החיים החומריים המוכרים לנו מחוץ לגן. מאז ה’ יתברך עוסק בהובלת העולם צעד אחר צעד לחזרה מבוקרת למצב שקודם החטא. העולם צריך להתעלות אט-אט עד אשר יגיע לחיבור השלם עם ה’, שיופיע בגאולה בזמן האלף השביעי. אם כן, עניינו של התהליך המסורבל הוא תשובת העולם אל ה’. ‘תשובה’ במובן של ‘לשוב’, לחזור. קודם החטא הבריאה היתה קרובה אל ה’ מבחינה רוחנית ולאחריו פחות. תשובת העולם היא חזרתו אל הדרגה של הדבקות האלוקית. לפי המבט הזה, התשובה הפרטית של אדם על חטאיו היא חלק מהמערכת הגדולה יותר של תשובת כלל העולם אל ה’. החוטא ששב בתשובה מכניס עצמו ביתר שאת אל המערכת הקרבה והולכת אל ה’.
השבת (וכן השנה השביעית לשמיטה) היא נצנוץ מהדרגה הגבוהה שתהיה בזמן הגאולה. כבר הראינו שיש קשר בין השבת לגאולה, ואותה המהות המשותפת, שהיא הקרבה ל-ה’ יתברך, מתגלה בגאולה בשלמות, ובכל שבת היא מתגלה מעט. מיעוט כוחות החיים היצרניים בשבת הוא דמיון קל לחורבן האלף השביעי. החידלון הקטן הזה הוא נצנוץ מהחידלון הגדול שיהיה בשעה ש-ה’ יופיע בעולם במלוא עוזו. השבת היא פגישה חלקית עם מדרגת הגאולה.
לכן כאשר אדם הראשון ראה כמה גדול כוחה של התשובה הוא שר מזמור שיר ליום השבת. הוא שר בעיקר לזמן הגאולה, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, שאז דרגת התשובה השלמה תופיע בעולם והעולם ישוב להיות קרוב ל-ה’ יתברך. אבל הוא שר גם ליום השבת הרגיל. ליום השבת השבועי, שטומן בחובו בזעיר אנפין את המדרגה הגבוהה העתידית.
מזמור שיר ליום השבת
ועל מה מזמר אדם הראשון? מהו התוכן של המזמור לכבוד יום השבת? הוא מלמד אותנו איך להסתכל על הרוע בעולם. הוא מלמד איך להתייחס לשליטה של הרשעים בעולם.
לאחר שהנביא ישעיה מתאר (בפרק י”א) את המשיח ואת זמן הגאולה, הוא ממשיך ומתאר את מה שיגידו הזוכים לזמן ההוא. “וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה’ כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי” (ישעיה י”ב, א’). המפרשים במקום מסבירים ש-‘אנפת’ פירושו ‘כעסת’, כמו ‘פן יאנף’ (תהילים ב’, י”ב). בזמן הגאולה נודה ל-ה’ על שכעס עלינו והגלה אותנו לגלות הארוכה והמרה שעברנו. מדוע נודה ל-ה’ על כך?
התשובה היא שבזמן הגאולה נבין איך כל המאורעות העולמיים היו נצרכים. נראה בחוש, במבט-לאחור, איך הכול היה חלק מן התוכנית האלוקית המסורבלת של תשובת-העולם. בזמן שאנחנו חיים בתוך המאורעות הקשים אין אנו מסוגלים להבחין כיצד מכל צרה יוצא רווח גשמי או רוחני. אפשר רק להאמין שכל מה שעושה ה’ הוא לטובתנו. אך כאשר מגיע היום בו רואים בחוש את הטובה – זה הזמן בו שמחים ומודים ל-ה’ גם על הצרות עצמן. “טוֹב לְהֹדוֹת ל-ה’ וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת”. בבוקר, בזמן הארת הפנים של ה’, אנו משבחים אותו ומזכירים את חסדיו. ובלילות, בזמן החושך והסתר הפנים, אנו נזקקים לאמונה ב-ה’ שכל מה שעושה הוא עושה לטובה[4].
כפי שאמרנו, התהליך מסורבל וקשה לעקוב אחריו. מחשבותיו של ה’ יתברך גבהו למעלה-למעלה ממחשבותינו, ואנחנו אין בכוחנו לתכנן תהליך כה מורכב. אך כיוון שאנו מאמינים ב-ה’ ובכוחו, אנו יודעים שהכול מכוון למטרה הנכונה. אך מי שלא מאמין בכך, לא מסוגל להפנים את הענין. “מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה’ מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ. אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת”.
בסופו של התהליך יעביר ה’ את ממשלת הזדון והרוע מן הארץ. הרע יסיים את תפקידו העולמי כחלק מן המערכת של תשובת העולם, ובכלות תפקידו הרוחני יכלה גם הוא עצמו. “כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ ה’ כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן”. או אז כוחות הטוב יצאו אל הפועל ביתר שאת, מתוך קרבת ה’ שתהיה בגאולה. “צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. שְׁתוּלִים בְּבֵית ה’ בְּחַצְרוֹת אֱלֹקֵינוּ יַפְרִיחוּ”. אז נוכל לראות במבט לאחור איך כל מה שעשה ה’ היה לטובה, ומתוך חכמה עמוקה. “לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה’ צוּרִי וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ”.
הדרגה הזו של הטוב השולט בעולם והעדר הרוע, מקופלת וגנוזה גם ביום השבת השבועי. וכך אמרו חז”ל (מדרש תהלים מזמור צ”ב):
מזמור שיר ליום השבת – אמר רבי לוי בשם רבי זימרא ליום השבת ליום שלא שימשה עמו אפילה אתה מוצא בכל יום כתיב ויהי ערב ויהי בוקר ובשבת אין כתיב ערב”.