לשבועות - דע את אלקי אביך
שבועות הוא חג מתן תורתנו הקדושה. התורה מורכבת מארבעה חלקים: פשט, דרש, רמז וסוד. הפשט הוא ההוראה הפשוטה של המילים, והדרש הוא דקדוקי חז”ל במילות התורה שלא תמיד נראים לעין בהשקפה ראשונה, אך בהתבוננות בכתוב אכן רואים מילים שעל-פניו הן מיותרות וכדומה, ועל אלה מבוססות הדרשות של חז”ל בהלכה ובאגדה. חלק הרמז הוא דקדוקים שהדרשה בהם אינה מוכרחת לפי הענין, כגון גימטריות או ראשי תיבות. לפעמים יש והרמז בנוי על דקדוק במילים, אך כיוון שחז”ל מוציאים את הדברים מהקשרם הפשטני כדי לדרוש את הדרשה – הדבר ייחשב כרמז ולא כדרש.
החלק הרביעי הוא חלק הסוד. בלשוננו הוא קרוי גם תורת הקבלה, על שם שהוא נמסר בקבלה מדור לדור. בחלק הסוד לא באים לפרש את פשט הכתוב אלא לבאר מסר נסתר שמקופל כרובד פנימי בתוך הדברים. פעמים שהדרשה מבוססת על ייתור מילה בכתוב או על שינוי לשון, אך בדרך כלל יהיה גם הסבר פשטי לשינוי הלשוני. בין אם הסוד נמסר כמות שהוא, ובין אם נמסר כביאור לבעיה לשונית בכתוב, הוא מהווה גילוי של פנימיות הדברים יותר משהוא פן פרשני.
בתוך דברי הזוהר והמקובלים שכיחות אמירות לפיהן חלק הסוד הוא החלק החשוב יותר מבחינה רוחנית מבין חלקי התורה הנזכרים. ולא עוד, אלא שכמה פעמים נזכר בזוהר שהגאולה העתידית תבוא בזכות התפשטות חלק הסוד בעם ישראל[1]. גילוי הסוד מופיע בכמה מישורים. המישור הפשוט הוא כמובן הלימוד בספר הזוהר עצמו או בכתבי המקובלים. אם פעם היה לימוד זה נחלת יחידי סגולה, הרי שעם ייסוד תנועת החסידות החלו ההמונים להיחשף ליסודות תורת הקבלה, אם כי אלה מלובשים בפירושים מסוימים לפי הספרים השונים. עם הזמן, גם הסודות עצמם, ללא לבוש של פירושים, הפכו להיות נחלת לומדים רבים יותר. האיסור ללמוד קבלה ללא הכנה משמעותית מוקדמת הוקל מאוד על ידי המקובלים האחרונים (אם כי לא הוסר לגמרי). כל המהלך הזה הוא חלק מזה שהזוהר תולה את הגאולה העתידה בלימוד הסוד.
ברצוננו לעמוד על ההיגיון העומד מאחורי הדברים. מדוע באמת הגאולה תלויה בלימוד פנימיות התורה?
***
עצמיות
כיוון שהדברים שאנחנו רוצים לבאר כאן הם המשך ישיר של דברינו לפורים, נחזור כאן בקצרה על מה שהתבאר שם.
עם ישראל הכיר את ה’ יתברך דרך ההופעה הניסית של מכות מצרים ודרך ההליכה במדבר. בימים ההם ה’ נגלה אליהם על כל צעד ושעל בניסים גדולים ותדירים. עם ישראל עוד היה אז עם צעיר, וההנהגה האלוקית הייתה בהתאם. כמו ילד קטן שצריך ליווי מתמיד של הוריו, כך ה’ מלווה את העם ודואג לו לכל צרכיו[2]. על דרך זו גם קבלת התורה אז הייתה בבחינת כפייה:
“ויתיצבו בתחתית ההר – אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם” (שבת פ”ח ע”א).
את הילד מכריחים לעשות מה שנראה נכון וטוב לו בעיני ההורים, הגם שהוא עצמו מתמרד לא פעם.
הדרגה הזו טובה להתחלה, אך ודאי שאין היא שלמה. המציאות השלמה היא שאדם בוחר מרצונו את דרכו, ובכך הוא מזדהה עמה באמת. זהו חיבור פנימי לדרך, שלא יכול להתבצע תחת הכרח מצד ההורים – בַמשל, או בכפיית ההר בנמשל. בהמשך גילויי האותות של ה’ הולכים ופוחתים, אך עדין השגחת ה’ מלווה את העם גם בארץ ישראל, על ידי נביאים ועל ידי ניסים לפרקים. ועוד, שבבית המקדש מתרחשים ניסים קבועים המראים על השראת השכינה בו. השלב המכריע שגורם לשינוי הוא הסתר הפנים של ה’ בחורבן הבית, והיציאה לגלות.
במשל של הבן וההורים, כאשר הבן מוצא עצמו לבד ועומד ברשות עצמו, יש לו את הפנאי הנפשי לברר את דרכו המיוחדת לו ללא הלחץ הכופה מצד ההורים. בגלות בבל העם מצא את עצמו לראשונה לבד, ללא הגנה נגלית של ה’, וללא נביאים המעבירים להם מסרים מאת ה’. דווקא על רקע זה, אירע אז מהלך מיוחד של קבלת תורה מחודשת מתוך רצון פנימי, כדברי הגמרא שם בשבת. דווקא מתוך הריחוק מ-ה’ עמדו עם ישראל על אופיים הפנימי והעצמי תוך הזדהות אמיתית עם דרכם הרוחנית.
נס פורים קשור בקשר הדוק עם תורה שבעל פה, כמו שרואים בכמה פנים. ראשית, הוא גרם לתיקון של מצווה חדשה על ידי חז”ל, דבר שמהווה ביטוי משמעותי לתורה שבעל פה שיוצרת ומוסיפה על התורה שבכתב. ועוד, שהחל מנס פורים והלאה, כלומר מתקופת בית שני, החלה התורה שבעל פה להתפתח ולהיבנות על ידי אנשי כנסת הגדולה ומאוחר יותר על ידי חכמי המשנה. הדברים מעוגנים במדרש תנחומא (פרשת נח סימן ג’) שאומר שכפיית ההר כגיגית נצרכה לתורה שבעל פה, ואת התורה שבכתב קיבלו מרצון באומרם ‘נעשה ונשמע’. הרי לנו שעיקר קבלת תורה שבכתב נעשתה במתן תורה, ועיקר קבלת תורה שבעל פה – בגלות בבל.
מבין ארבעת חלקי התורה שנזכרו לעיל – פשט, דרש, רמז וסוד, ניתן לומר שמה שהחל להתפתח בעקבות נס פורים הוא למעשה חלק הדרש. חלק הדרש הוא עיקר התורה שבעל פה הנגלית, כיוון שחלק הפשט הוא שייך לפשט המקרא הכתוב, והוא טפל לקריאת התורה שבכתב. עיקר כוחם וחשיבותם של חז”ל הוא בגילוי דרשות המקראות ובהולדת דינים מחודשים בעקבותן. חלק הרמז גם הוא שייך לתורה שבעל פה, אלא שבמהותו הוא אינו תופס מקום מרכזי כל כך, ולכן העיקר נשאר חלק הדרש. בחלק הסוד לא נעשה שינוי נגלה אז.
תרדמה
כדי להפנים את המשמעות של העצמיות שקנינו בעקבות הגלות ונס פורים נוח לנו להמשיל את עם ישראל בתקופת המדבר ובתקופת בית ראשון לילד צעיר החוסה תחת הוריו, כפי שהתבאר. אך באמת המשל המדויק והאמיתי ליחסים של ה’ ועם ישראל הוא יחסי איש ואשה, כמו שבשיר השירים (ובעוד מקומות רבים מספור בנביאים) ה’ מתואר כבעל ועם ישראל כאשה. בהתאם למשל הזה, יש מקום בו התורה רומזת בצורה ברורה לצורך של הריחוק הזמני כדי ליצור בעקבותיו את הקרבה הפנימית, הבאה מתוך הזדהות פנימית.
כתוב בפסוק (בראשית א’, כ”ז): “וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם”. מצד אחד הפסוק נוקט לשון יחיד: ‘ברא אותו’, ומצד שני ‘ברא אותם’ בלשון רבים – הזכר והנקבה. בפשט הכתוב אין זו סתירה כי הלשון ‘אדם’ מורה על כלל המין האנושי כמו: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי” (בראשית ו’, ז’), וכמוהו בפסוקים רבים. אך מכל מקום כיוון שהיה אפשר לכתוב ‘בצלם אלקים ברא אותם’ חז”ל נדרשו לסתירה הזו. אחד הביאורים מופיע בגמרא בברכות[3] (ס”א ע”א): “דו פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון שנאמר אחור וקדם צרתני”. כלומר, היצירה הראשונית של אדם הראשון הייתה בגוף של זכר המחובר בגבו עם גוף של נקבה. מבואר בגמרא שם שהיצור המורכב הזה היה בעיקרו זכר, והחלק של הנקבה היה טפל. לכן, למשל, כיוון ההליכה היה לכיוון הפנים של הזכר.
המציאות משתנה לאחר זמן קצר:
“וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל ה’ אֱלֹקִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה’ אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד” (בראשית ב’, כ’-כ”ד).
‘צלע’ בלשון התורה כאן היא ‘צד’, כמו הביטוי ‘צלע המשכן’ החוזר כמה פעמים בשמות כ”ו. האשה המיועדת בעצם כבר נבראה, ואין צורך לברוא אותה יש מאין. יצירת האשה כאן היא שינוי מצבה מחלק טפל לישות עצמאית העומדת בפני עצמה. המשל של בן ברשות הוריו, שהוא טפל להם ולא מביא לידי ביטוי את עצמיותו, מתבטא כאן בתורה בתור חלק נשי הטפל לזה הגברי. וכמו שהבן נזקק לריחוק מסוים מרשות הוריו כדי לקנות לעצמו את המעמד העצמאי והבוגר, כך הפיכת האשה לישות עצמאית זוקקת ריחוק מבוקר מהאיש שהיא הייתה טפלה אליו. זו המשמעות הפנימית של התרדמה שנפלה על האדם לצורך יצירת האשה. בתרדמה יש ריחוק נפשי זמני של האדם מסביבתו, והוא הנותן כאן את האפשרות לנקבה להתפתח.
עם ישראל הוא האשה שבתחילה הייתה טפלה לאיש, ולא היה לה מעמד עצמאי יצירתי משלה. האיש הוא ה’ יתברך, שאדם הראשון הוא ביטוי שלו בעולם, כפשט הכתוב: “וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ”. השלב של החיבור בין הדו-פרצופים של אדם הראשון בא לידי ביטוי ביחסים של ה’ ועם ישראל בהליכה במדבר, ומאוחר יותר בזמן בית ראשון (אם כי בזמן בית ראשון החריפות של הענין מתמעטת). אז עם ישראל עדין לא ביטאו את אופיים הפנימי ואת עצמיותם הבוגרת. כמו כן, היצירתיות שנלווית לאופי של אדם בוגר עוד לא באה אז לידי ביטוי. כדי שהתהליך יתפתח ועם ישראל יתקדם מבחינה רוחנית, ישנו הסתר פנים מבוקר שהוא הגלות[4]. זוהי התרדמה שנופלת על אדם הראשון בסיפור הבראשיתי, ואותה התרדמה ‘נופלת’ על ה’ בזמן הסתר הפנים שלו מהעם בגלות[5]. זהו ריחוק לצורך התקדמות ובנין של עם ישראל, שהם האשה בסיפור של אדם וחווה. ואכן, בעקבות גלות בבל עם ישראל קונה בנפשו את המעלה של הזדהות פנימית עם הדרך הרוחנית, ואת היצירתיות הרוחנית הנלווית לכך, בדמות פיתוח התורה שבעל פה.
גאולה
התועלת הצומחת מהריחוק שבין ה’ יתברך לעם ישראל לא מסתכמת בפיתוח האישיות-הציבורית של עמנו, ולא בפיתוח היצירתיות של תורה שבעל פה. התועלת העיקרית שצומחת מהריחוק הזמני היא למעשה חיבור מחודש ואמיץ יותר ממה שהיה קודם.
מצד אחד יש מקום להתבונן על הקשר של ילד צעיר עם הוריו כקשר האנושי החזק ביותר. ככל שמדובר בעולל צעיר יותר, הרי שהקשר שלו עם הוריו, ובייחוד עם אמו, הוא כמעט רציף בכל שעות היממה. אם נשפוט את רמת הקשר על פי הגילויים החיצוניים שלו ודאי נאפיין את הקשר הזה כקשר האנושי החזק ביותר. אך באמת ישנו חיסרון מהותי ומשמעותי בכזה קשר, והוא חוסר בקישור המודע של אחד מן הצדדים. אמנם התינוק או הילד מבינים באינסטינקט מולד שהם צריכים את ההורים, אך אין בהם עדין את הדעת לרצות בקישור הזה. הם עדין אינם ברי-הבנה נכונה של המושגים, ואין הם יכולים לרצות בקשר באופן מודע. לכן מבחינה רוחנית הקשר הזה חסר הרבה. רק קשר שיש בו מודעות ורצון פנימי של שני הצדדים הנקשרים נחשב לקשר אמיתי ועמוק מבחינה רוחנית.
כזה הוא הקשר שיכול ואמור להיבנות בין איש לאשה. באם שני הצדדים חפצים בפנימיותם בקשר, הם יכולים לפתח אותו לכדי חיבור רוחני חזק ומשמעותי. אם אין הם חפצים זה בזה, החיבור הרוחני לא יבוא מעצמו, גם אם יהיו גילויים חיצוניים רבים מאוד להתקשרות ביניהם. לכן, אם האשה אנוסה להתחתן עם איש מסוים, ודאי שהקשר לא ייחשב לקשר אמיתי מבחינה רוחנית. כזה היה המצב בשעת בריאת אדם הראשון בדו-פרצופיו. כאשר הצד של האשה היה טפל לזה של האיש, לא היה לאשה מעמד עצמי של ישות בפני עצמה. לכן, למרות שהקשר אז היה מושלם מבחינה חיצונית, שהרי שני הפרצופים היו מאוחדים ודבקים לגמרי – מבחינה רוחנית הקשר היה חסר הרבה. כלשון התורה, האדם לא מצא אז את העזר-כנגדו למרות שהיא הייתה קרובה אליו מאוד!
כזה היה המצב גם בשעת ההליכה במדבר, שכאמור זוהי התקופה שמקבילה מבחינה רוחנית לזמן של בריאת האדם בדו-פרצופים. עם ישראל אז עדין משולל עצמיות, ואין הוא מסוגל עדין לבחור מדעתו ומרצונו בקשר עמוק ופנימי עם ה’. למרות שהקשר בין ה’ לישראל בא לידי ביטוי רציף בניסים קבועים, מכל מקום הקישור חסר את המודעות והרצון מצד העם. כיוון שאין עדין קישור רוחני עמוק דיו בין עם ישראל ל-ה’ יתברך, התורה צריכה להגיע אז בכפייה[6]. וכיוון שהקשר המיוחל בין ה’ לביננו צריך להיות עמוק ורצוני, נמצא שהריחוק המבוקר של זמן הגלות הוא עצמו הגורם לקישור העמוק והפנימי לבוא. שהרי הקישור הרוחני האמיתי בנוי על רצון פנימי, והרצון הפנימי נבנה דווקא בעקבות הריחוק הזמני ונתינת המקום לעצמיות ולבירור הדרך הרוחנית.
בעקבות ההפרדה בין אדם לחווה, ובעקבות התרדמה, שהיא הריחוק הזמני שהיה ביניהם, נוצרת האפשרות לחזור ולהתחבר שוב, והפעם בחיבור שלם ואמיתי מבחינה רוחנית. “עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד”. רק לאחר ההפרדה החיבור יכול להיות שלם: ‘ודבק באשתו’. על אף שקודם ההפרדה הדבקות הייתה תדירה ומעשית יותר, בכל זאת התורה מציינת את הדבקות דווקא לאחר ההפרדה, כיוון שכאן עוסקים בדבקות של קשר רוחני שמכוחו מגיעה גם דבקות מעשית[7].
החיבור הרוחני השלם בין עם ישראל לבין אביהם שבשמים הוא בעצם הגאולה העתידית. כפי שהזכרנו, הגלות היא מצב של ניתוק זמני בין ה’ לעם ישראל. לעומת זאת כל מצב של גאולה, למשל זמן קיום בית ראשון, הוא ביטוי לחיבור בין ה’ לישראל. ומיוחדת היא הגאולה העתידה שאז יהיה חיבור מושלם ועמוק בין ה’ יתברך ובינינו.
כהמשך ישיר למשל הרווח בנביאים לפיו ה’ הוא הבעל ועם ישראל הם האשה, פעמים רבות הנביאים מדמים את נחמת הגאולה המקוּוה לחיבור בין איש ואשה. הנביא הושע (ב’, ט”ז-כ”ב) אומר:
“לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ… וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה’ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי… וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'”.
כמו במקומות רבים, גם כאן ימי הגאולה מומשלים לקשר נכון ועמוק שבין איש לאשה. אך כאן ישנה הדגשה שמביאה לידי ביטוי את תוכן הדברים שהתבאר לעיל. המשמעות של לקרוא ל-ה’ ‘אישי’ ולא ‘בעלי’ היא בעצם חיזוק המעמד של עם ישראל כשווה ל-ה’, כביכול, במסגרת הקשר הרוחני ביניהם, ולא כנשלט וטפל. את הלשון ‘תקראי אישי’ פירש רש”י במקום: “תעבדוני מאהבה ולא מיראה אישי לשון אישות וחיבת נעורים[8]“. ואת הלשון ‘בעלי’ פירש: “לשון אדנות ומורא”. הרי לנו שהנביא מציין את הייחודיות של דרגת הגאולה העתידית בכך שהמעמד של עם ישראל יעבור אז ממעמד של עבד העושה את רצון אדונו למעמד של אוהב בצורה רצונית ומתוך הזדהות. וזהו חיבור שלם מבחינה רוחנית, כזה שמתאים לגאולה העתידה.
דע את אלקי אביך ועבדהו
אלא שבהמשך למשל של איש ואשה, יש עוד ענין חשוב המגדיר את הקשר בין בני הזוג כקשר רוחני שלם. בנוסף לרצון הפנימי שצריך להופיע בקשר, עליו דיברנו לעיל, יש דבר נוסף שאיכות הקשר תלויה בו. המדובר הוא על היכרות אמיתית ועמוקה של כל צד את הצד השני. בדרך כלל בקשר אנושי בין איש ואשה קשה למצוא חשק פנימי בלי היכרות. אך מכל מקום אפשר לדמיין כזו מציאות בה צד אחד מעונין להינשא לצד השני, על אף שאיננו מכיר אותו כראוי. זה יכול להיות מצד שאחד מבני הזוג הוא מפורסם או עשיר, ויכול להיות מצד שהוא היטיב לצד השני רבות, או מסיבה אחרת. הצד השווה שבדוגמאות האלה הוא שיש משהו חיצוני שמושך את אחד הצדדים לקשר עם הצד השני, הגם שבפנימיות אין יסוד איתן לקשר. כאן יש רצון פנימי והזדהות עם יצירת הקשר, אך אין בסיס רוחני פנימי לקשר עצמו. קשר זוגי שלם בנוי על היכרות אמיתית[9].
בעקבות הגלות הראשונה עם ישראל קנה את הדרגה של המוכנות לקשר רצוני עם ה’ יתברך. אך הקשר נשאר חסר וחיצוני כיוון שהציבור (חוץ מיחידי סגולה) לא ידע להכיר כראוי את ה’. כמובן שהם ידעו ש-ה’ הוא זה שעשה לנו ניסים מאז יציאת מצרים ועד עתה, והוא המשגיח ומיטיב לנו בכל עת. אנחנו יודעים גם מאז ומעולם ש-ה’ הוא בעל הכוחות כולם ואין שום כוח חומרי או רוחני בעולם שישווה לו, חלילה. אך כל זה מסתכם בהיכרות חיצונית ששייכת לגילויי הגבורה או לגילויי הטבה שמצאנו אצל ה’ יתברך. אין זו היכרות פנימית של אלוקינו.
לקראת מותו מכנס דוד המלך את השרים והגיבורים ומצווה אותם ואת שלמה בנו על שמירת דרך ה’ יתברך. כאשר הוא פונה אל שלמה באותו המעמד, הוא אומר לו: “וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹקֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה” (דברי הימים א’ כ”ח, ט’). ‘בלב שלם ובנפש חפצה’ הוא ביטוי לתנאי הראשון שהזכרנו, לאותה המעלה שקנו עם ישראל בגלות בבל. ‘דע את אלוקי אביך’ הוא התנאי השני עליו אנחנו מדברים. כדי להיות קשור באמת עם ה’ יתברך, צריך להכיר אותו.
במתן תורה זכה הציבור כולו לרובד הפשט שבתורה. זוהי התורה שבכתב שקיבלו כולם מרצונם הטוב. בהמשך, בזמן נס פורים, זכו לקבל מרצון ובחיבור אמיתי גם את חלק הדרש שהוא עיקר התורה שבעל פה. לחלק הדרש נלווה גם חלק הרמז, שתופס מקום פחות חשוב אך הוא שייך לעניינו של הדרש. הרבדים הללו הם התורה הנגלית בה עסקו חכמי ישראל ושאר הציבור משך אלפי שנים.
ודאי שיש בלימוד התורה משום היכרות עם ה’. כשאנחנו לומדים תורה אנחנו לומדים את רצון ה’ ואת הדרכותיו. ניתן להכיר אדם דרך מעשיו ודרך הדרכותיו. למשל, אם נשמע על מלך של מדינה מרוחקת שעושה פעולות רבות לטובת אזרחיו, וכל מעשיו נעשים בפאר גדול מאוד נסיק שהמלך הוא טוב לב ועשיר. אם נשמע שהוא מוביל את צבאו בגבורה לקרבות רבים ומנצח בהם נוכל להבין שהוא גם גיבור. ואם נדע שהוא בעצמו מתכנן ומהנדס מבנים מורכבים או ממציא המצאות שונות – נסיק שהוא גם חכם בצורה מיוחדת. אך כל הפרטים הללו הם היכרות חיצונית. את התכונות האישיות של המלך – איך הוא נראה, מה הוא אוהב באופן אישי וכדומה, את זה לא נכיר מתוך הפעולות החיצוניות הללו.
החלק הנגלה שבתורה מפגיש אותנו עם ה’ יתברך. מובן מאליו שאין בעולם דרך אחרת לפגוש את ה’ בצורה שלמה יותר מלימוד התורה, ובזה כל חלקי התורה שווים. אין לנו יכולת להעריך את קדושת ומעלת התורה בכל אות ובכל תיבה שלה, בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה. אך עם זאת יש מדרגות גם בתוך הקודש פנימה. כמו שבבית המקדש יש קודש ויש קודש הקדשים, כך גם בלימוד התורה יש לימוד שמפגיש אותנו עם רובד הגילוי החיצוני של ה’, ויש לימוד שמפגיש אותנו עם היכרות שלמה ואמיתית של ה’.
המפגש המודע שלנו עם תכונותיו של ה’ בחלק הנגלה של התורה מסתכם בדרך כלל בתיאור מה הוא לא. כלומר בהרחקת התארים מ-ה’, שעלולים להגשים אותו בתפיסתנו. כך היא דרכו של הרמב”ם במורה נבוכים, וכך מקובל לחשוב. באמת הדרך הזו נכונה ונצרכת, אלא שהיא נכונה רק בתור שלב ראשון. לאחר שהרחקנו מעצמנו את ההגשמה וקבענו בליבנו את הרוחניות המוחלטת של ה’ ישנו רובד עמוק יותר שאפשר להגיע אליו בהיכרות עם ה’. הרובד הזה הוא תורת הסוד.
תורת הקבלה מפגישה אותנו עם התכונות של ה’ ועם הגילויים השונים שלו לעולם, אך לא בצורה החיצונית של היכרותו מתוך פעולותיו, אלא בדיבור ועיסוק בו ממש. ה’ יתברך הוא אינסוף שאי אפשר לדבר עליו במושגים אנושיים ואי אפשר להתחיל לתפוס אותו כלל. אך הוא בחר להתגלות ולצמצם עצמו מהאינסופיות שלו אל תוך דרכי גילוי מסוימות שאותן לומדים בתורת הסוד. חלק מהערכים הנלמדים כבר הפכו נחלת הכלל בהופעות שונות בתורת החסידות, והרוב נשאר נסתר במסגרת כתבי תורת הסוד. על ידי לימוד והפצת תורת הסוד יזכה הציבור להכיר את אלוקיו עד כמה שאפשרי לבני אדם, ומתוך כך ובעזרת ה’ תגיע הגאולה השלמה, התלויה בחיבור שלם בין עם ישראל ל-ה’ יתברך.
חב”ד – חכמה כנגד הפשט, תורה שבכתב, מקבלים מה שכתוב, מתאים לילד או לאישה כשהיא מחוברת ואין לה עצמיות.
בינה כנגד דרש (ורמז), תורה שבעל פה, יצירה אנושית, מתאים לאישה כשהיא עומדת בפני עצמה.
דעת כנגד הסוד, חיבור פנימי, והאדם ידע את חוה אשתו, תיאור קשר שלם ופנימי בין ה’ לעמ”י.