לראש השנה - מלך על כל הארץ
טעם מצוות שופר מבואר ברמב”ם (הלכות תשובה פרק ג’ הל’ ד’):
“אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה”.
ויש לשאול, אם מצוות השופר עניינה לעורר על חזרה בתשובה, כיצד ייתכן שאין בנוסח התפילות שתיקנו חז”ל לר”ה אזכור של ענין התשובה, בעוד שמצוות השופר היא עיקר היום, ונזכרת רבות בתפילה?
עוד יש להתבונן בענין היום, שמפורסם בגמרא ובנוסח התפילה שהוא יום דין, מדוע לא נזכר הדבר בתורה. למה צריך היה לחכות לרמז מתהילים (פ”א, ד’-ה’): “תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב”?
ראש השנה מכונה בתורה (ויקרא כ”ג, כ”ד) ‘זיכרון תרועה’. בעקבות זאת הוא מכונה בדברי חז”ל ‘יום הזיכרון’. ויש לברר מדוע קרוי ראש השנה על שם הזיכרון?
עוד יש להבין את עניינו של סדר התקיעה שקיבלו חז”ל: פשוטה לפניה, פשוטה לאחריה ותרועה באמצע; מדוע לא מספיקה תקיעה פשוטה כדי לעורר את הישנים?
דבר נוסף שצריך בירור הוא העובדה שבסדר התקיעה יש סימן לבכי (ר”ה ל”ג ע”ב, בהסבר המחלוקת על צורת התקיעה):
“אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באימיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל”[1].
על פניו נראה שזהו בכי שרומז לבכי של תשובה וחרטה; ואז תתעורר שוב אותה השאלה כמו ששאלנו בדברי הרמב”ם.
***
מידת הדין
כדי להבין את כל זה צריך להקדים הקדמה חשובה על עניינו של היום. ראש השנה הוא יום שבו מאירה בחינה של אידיאליות עליונה כזו, שהיא ראשית ובסיס לכל בריאת העולם, תהלוכות העולם ומגמת העולם. כשאדם מתכנן ליצור משהו גדול וחשוב ישנם פרטים רבים בתכנית, אך יש איזה רעיון מרכזי שמנחה אותו. לפעמים הרעיון עדין לא מגובש בשכלו לפרטים, אך מכל מקום הרעיון הכללי מנחה את היצירה. לעולם יש מגמה ומטרה. ה’ יתברך רצה לעשות לעצמו דירה בתחתונים, כפי שמבואר במדרש. דירה בתחתונים פירושו שהאינסוף שמכונה ה’, יתגלה בצורה מצומצמת בכלים מוגבלים.
מה היה חסר לפני בריאת העולם, שהעולם משלים? התשובה היא ש-ה’ רצה להשפיע טוב גדול לנבראים. הטוב הגדול והשלם, כפי שמבאר הרמח”ל, הוא טוב כזה שנקנה לאדם בעקבות בחירה חופשית והתמודדות עם ניסיונות. טוב כזה הוא טוב שאדם חש שמגיע לו בדין, ואין בו בעייתיות של בושה מצד מקבל המתנה האלוקית. אלא שלשם כך צריך צמצום ופינוי מקום לישויות חדשות שיש להם רצונות משלהם.
למן הרגע שנבראו היצורים האנושיים בעלי הבחירה החופשית, ה’ קרוי מלך. אין אנו קוראים לאדם שמצווה על הרגל שלו לזוז – שהוא מולך עליה. כדי שיוגדרו ישויות כמלך ונתין, צריך שהנתין יהיה בעל בחירה ובכל זאת ימלכו עליו[2]. ואם כן, כדי לקבל טוב שלם, צריך ש-ה’ ימלוך עלינו ויצווה אותנו, וכאשר נעמוד בניסיון נזכה לטוב השלם.
נמצא שראשית ההופעה של ה’ בעולם, מיד עם בריאתו, קשורה עם מלוכה של ה’ על הנברא, ציוויו לפרטי פרטים, והבאתו בדין – אם לטוב ואם להיפך, חלילה, על מעשיו[3]. שכן רק על ידי דין שייך ליצור שכר ועונש, שהם הבסיס לטוב האמיתי, כפי שהתבאר. ויש בכך חידוש, כי היה מקום לומר שראשית ההופעה של ה’ בעולם לא תכלול מיד קישור לפרטי הפרטים של מעשי הברואים. אלא שמתוך הבנת המטרה של התגלות ה’ לעולם שבורא, מובן שהדברים אחוזים זה בזה, ואי אפשר אחרת.
האידיאליות היא הכרה מוחלטת של הנברא באלוקים. אין אפשרות שלא כך, שהרי כל העולם הוא גילוי של האלוקות. “הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו” (בראשית רבה ס”ח, ט’). אם העולם נברא כדי שיתענג האדם בדבקות אלוקית, איך ייתכן שהאדם ייקח מהעולם כלי-עזר כדי למרוד ב-ה’ יתברך? וביותר, אם כל ההתגלות של ה’ היתה כדי למלוך עלינו, בודאי שהיום הזה הוא יום כזה שלא נותן מקום למגמה הפוכה. מגמה של סטייה מדרך ה’ היא היפך ראש השנה.
לפיכך עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין (בראשית רבה י”ב, ט”ו, ומובא ברש”י בתחילת פירושו לתורה). ומסביר הגר”א, שכשיש לשון כזו של ‘עלתה במחשבה’, ואח”כ משהו אחר – אין הכוונה שהיה איזה שינוי, אלא שהאידיאליות היא דבר מסוים, ובפועל, בעולם שלנו, הדבר בא לידי ביטוי מצומצם יותר באופן אחר. גם כאן, בבריאת העולם האידיאליות היתה מידת הדין. אין זו רק סברה ראשונית שנדחתה לבסוף, עם שיתוף מידת הרחמים. זו הארה עליונה שהיתה קיימת ביסוד הבריאה, ועדין קיימת ומאירה ביום ראש השנה, שהוא הזמן שהיא חוזרת ומופיעה כל שנה. האידיאליות של ראש השנה היא שהעולם נברא כדי ש-ה’ ימלוך עלינו ונגלה את שמו (ומתוך כך יטיב לנו).
מי שחוטא, לפי האידיאל הזה – אין לו מקום בעולם. המושג של תשובה מתחדש רק עם שיתוף מידת הרחמים, שמתגלה ביום הכיפורים. אך מצד הארת ראש השנה הנפש החוטאת צריכה למות. אין מקום לחיות בעולם כבמרחב מחיה המנותק מ-ה’. יש מקום רק לדבקים במלך, שלשמם נברא העולם. לכן אין אזכור בדברי חז”ל למושג של תשובה בתפילות של ר”ה. משום כך אין שום וידוי על חטאים שעשינו; זה לא שייך למהות היום. זיכרון החטא, שמשובח ביום הכיפורים, בבחינת “וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד” (תהילים נ”א, ה’), הוא פסול בראש השנה, בהיותו מתנגד לאידיאליות העליונה.
בא השופר ומעורר אותנו. הוא מעורר אותנו לחזור בתשובה, אך בלי להזכיר את החטא. השופר לא מסדר את סדר החזרה בתשובה ההלכתי של וידוי וחרטה. השופר רק צועק בקול גדול, מעומק הלב: ‘תיראו יהודים, המלך כאן!’ מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא[4]: תוקעים בשופר להמליך את המלך, ועניינה של התקיעה היא להסב את תשומת הלב למה שקורה כאן אל מול עינינו, ולא לעסוק כעת בדבר אחר. עורו ישנים, שימו לב שהמלך מולך עלינו, שימו לב למעשיכם, האם הם לפי הוראות המלך? מה שהיה היה, לא מדברים כעת על חזרה בתשובה במובן ההלכתי הרגיל שלה, אלא רק על הפן של קבלה לעתיד. תצטרף למהלך, תחיה עם המלך!
זיכרון
מהו יום הזיכרון? זיכרון הוא הביטוי הראשוני ליחס של מלך לנתיניו. היחס הבסיסי ביותר של אדם לקנייניו או למשפחתו הוא עצם הידיעה שלו והכרתו בהם. בלי זה אין מאיפה להתחיל. יום הזיכרון הוא האנטי-תזה לכופרים האומרים עזב ה’ את הארץ. אותם כופרים אינם מכירים במטרת בריאת העולם כפי שהתבארה, וממילא כופרים בידיעה והשגחה. התורה מחדשת את ההיפך: ה’ יודע הכול, ה’ זוכר את כולם ומכיר את כל המעשים. העולם נברא בשביל קשר עם המלך, ולא בשביל נתק. בשביל מרחב מחיה שלא קשור עם דבקות אלוקית לא היה טורח ה’ לברוא עולם. ממילא, אחרי שיש השגחה, אחרי שיש זיכרון, יש דין. אך רק ממילא. זהו פועל יוצא של הדבר היסודי שבא לידי ביטוי במושג ‘זיכרון’.
שם העצם של היום הוא ‘זיכרון’, שהוא הקשר הבסיסי בין המלך לעם, בין ה’ לעולם. לגבי המצווה המעשית של היום, תקיעת השופר, נאמר (במדבר כ”ט, א’): “יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם”. דקדק הכתוב לומר ‘לכם’ בהקשר הזה; כלומר מצדכם תריעו ותעשו פעולה מעשית של המלכה. אך עצמות היום היא הארת ההשגחה, היורדת עד נבכי הפרטים עד כדי שאפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה (חגיגה ה’ ע”ב), והיא הביטוי לאידיאליות העליונה שלשמה נברא העולם.
תקיעה, שברים, תקיעה
המגמה של העולם איננה רק שכמה צדיקים ידבקו ב-ה’. המגמה היא שהציבור בכללותו, ואפילו הגויים לפי מדרגתם, יגיעו לכך. כל המציאות צריכה להתרומם ולזכות לקרבת אלוקים אמיתית. החומר צריך להזדכך, בעלי החיים צריכים להתרומם. העולם בגלגולו הראשון, בגן עדן שלפני החטא, נברא בצורה רוחנית גבוהה ביותר. האדם הצטווה רק לשמור על הקיים: ‘לעבדה ולשמרה’. ומה נעשה שאפילו זה לא פשוט. “הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה. אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם יְדַכְּאוּם לִפְנֵי עָשׁ” (איוב ד’, י”ח-י”ט). כל שכן לדרוש מבני אדם להוביל את כל המציאות לתיקון שלם, לאחר נפילות גדולות.
וגם ה’ יודע שהדבר לא פשוט. גם הוא יודע שהעולם צפוי לנפילות. ולא רק נפילות קטנות, שלא משפיעות על כללות העולם. יש חטאים ציבוריים שמפילים את כל העולם: חטא אדם הראשון, חטא העגל, חטא המרגלים ועוד. גם ה’ ידע שהעולם, שיש בו בני אדם שניתן להם הכוח להרע, כמו שניתן להם הכוח להיטיב, יחזיק מעמד בדרגתו הרוחנית זמן קצר ביותר.
ה’ מודיע מראש שהעולם נברא לשם מטרה מסוימת, ויגיע אליה. ואם לא יגיע בעזרת בני האדם, או לפחות לא רק בעזרתם – מכל מקום יגיע ליעדו בעזרת התערבות אלוקית. הגאולה בוא-תבוא, והשאלה היא רק איך. גם אם עם ישראל ימרדו, כבר הבטיח יחזקאל (כ’, ל”ג): “חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָ-י ה’ אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם”. גם אם לא יזכו שהגאולה תבוא בבחינת ‘אחישנה’, מכל מקום היא תבוא לפחות בעִתה[5]. וכל זה עוד בלי קשר למושג תשובה. אם ה’ ימלוך עלינו בחמה שפוכה זה לא אומר שחזרנו בתשובה. זה רק אומר שמה ש-ה’ יתברך מתכנן לעולם זה בדיוק מה שיקרה. תשובה משנה את העבר. המגמה שאנחנו מדברים עליה כעת לא צריכה לתקן את העבר. רק המגמה מודגשת כאן; רק השלב הסופי שהוא קיום היעוד שמייעד ה’ לעולם.
הרצף של תקיעה, שברים (או תרועה) ובסוף תקיעה נוספת, הוא הביטוי למגמת העולם. בתחילה מוצבת האידיאליות כמות שהיא, בגן עדן שלפני החטא. אין זה משנה שהאידיאלית הזו לא מחזיקה מעמד יותר מכמה שעות, עד שנטרד אדם מגן עדן. יש חשיבות רוחנית בהצבת האידיאל. דבר שהוצב והתגשם במציאות, נוח יותר לחזור אליו בעתיד. קל יותר לשוב למדרגה רוחנית שהיתה כבר בידנו, מאשר לקנות דבר חדש. העולם של גן עדן הוא עולם פשוט וללא סיבוכים. הוא כולו תקיעת שופר אחת גדולה, כל העולם קורא – ‘הנה המלך!’ אין מחיצות בין הבריאה לבורא.
כמה שעות אח”כ, אדם הראשון חוטא, מגורש מגן עדן, והעולם כבר נפול וירוד. רצוננו לראות את מלכנו, אך הגשמיות העכורה מסתירה. בעולם שלנו ישנם שברים, גניחות ויללות. “יום יבבא יהא לכון”. העולם שלנו מורכב מסיבוכים אין-ספור. הרוחניות מקוטעת, והגשמיות שבורה. ירידות ועליות, עליות וירידות, ואין מנוח. לאן מובילים כל השברים והתרועות האלה?
בסוף הכול חוזר לתקיעה הפשוטה האחרונה. ה’ יוביל את העולם כולו בחזרה למציאות של גן עדן קודם החטא. אך להבדיל ממה שהיה אז, בעתיד הדבר יהיה בר-קיום. הכניסה הראשונית של אדם הראשון לגן עדן היתה בוסרית ולא מתאימה עדין. היא נעשתה יותר בשביל הצבת האידיאל מאשר לשם קיומו שם. הגאולה העתידה תבוא אחרי מסע ארוך ומפרך בן אלפי שנות התנסות של בני האדם בעבודת ה’. החטא ועונשו, העוון והגלות הארוכה, מלמדים וילמדו את הציבור פרק משמעתי בקישור רוחני פנימי ויציב ל-ה’. עולם הבא הוא מהדברים שנקנים בייסורים (ברכות ה’ ע”א). המעלה שנקנית בייסורים לא פגה וחולפת באותה הקלות של זו שבאה במתנה[6].
בזה אנו חוזרים ומתקשרים למה שכבר התבאר, שהיה צריך דווקא עולם של בחירה חופשית עם חטא ועונש כדי להגיע למגמה של דבקות העולם ב-ה’. וכעת נוסף על זה רובד של קישור פנימי ועמוק שלא סר, על ידי ייסורים וקניית המעלה בעבודה מאומצת.