“וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת” (כ”ה, י”ח).

יש לשאול, לשם מה נעשו הכרובים על הכפורת. שהרי התשובה הצפויה (אם כי לא פשוטה) היא שהפסל שנקרא ‘כרוב’ מייצג את ה’ יתברך, השוכן במשכן שנבנה לכבודו. אך לשם כך היה מספיק כרוב אחד; וידוע שהכרוב השני הוא כנגד עם ישראל (עיין בבא בתרא צ”ט ע”א). וכאן נשאל, מדוע צריך כרוב שייצג את עם ישראל במקדש שנבנה לכבוד ה’?

ועוד, שהכרובים זהים זה לזה, ואם עושים כרוב כנגד עם ישראל היה צריך לכאורה לעשותו שונה מזה שמייצג את ה’. מהו פשר השוואת הכרובים?

עוד יש לשאול מדוע צריך לייצג את ה’ בתור פסל בבית הקדוש הזה, דבר שעל-פניו הוא הפוך לכל המגמה של התורה להילחם כנגד עבודה זרה? את הבעייתיות הזו ציינו חז”ל במכילתא לפסוק “לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם” (שמות כ’, י”ט, ומובא שם ברש”י):

“אלהי כסף ואלהי זהב למה נאמר לפי שהוא אומר ועשית שנים כרובים זהב אמר הריני עושה ארבעה תלמוד לומר אלהי כסף ואלהי זהב אם הוספת על שנים הרי הם כאלוקי זהב”.

ועוד אמרו חז”ל (יומא נ”ד ע”ב):

“בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה”.

אם כן, מהו הטעם לכך שהתורה בכל זאת ציוותה על עשיית הכרובים?  

נשאל שאלה נוספת, ממקום אחר. כאשר דוד מבקש לבנות את הבית הקבוע ל-ה’ יתברך, ה’ שולח לו נבואה ביד נתן הנביא. הדבר כתוב בשמואל ב’, ז’, וחוזר על עצמו בסגנון דומה בדברי הימים א’, י”ז. הרי תמצית הענין (מספר שמואל):

“וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַ-ה’ הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹקִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה… וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר ה’ אֶל נָתָן לֵאמֹר. לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה’ הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי. כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן… כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם. אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם”.

בקריאה פשוטה התשובה של ה’ אינה מובנת כלל. דוד רוצה לעשות מעשה טוב ורצוי, שהוא גם מצווה מעשית בתורה. ה’ עונה לו מצד אחד שמעולם הוא לא ביקש שיעשו לו בית, אך מצד שני כמה פסוקים לאחר מכן מודיע ששלמה אכן יבנה לו בית.

ועוד, שהרי כבר במדבר ה’ ציווה על עשיית משכן, ואם כן מהו הפסול ברעיון של דוד המלך?

ועוד יש להבין, שלא התבאר בתשובה של ה’ מה ההבדל בין דוד שלא יבנה את הבית לבין שלמה שיבנה. ואין לתלות את הבעיה בדוד עצמו, כלומר שרק אדם צדיק יותר ממנו יכול לבנות. גם כי זה לא מה ש-ה’ אומר, כי הפסוקים מציינים פגם בעצם הרעיון. ועוד, שתמיד דוד המלך מתואר בפסוקים כמלך צדיק ורצוי בעיני ה’. ולא עוד, אלא שבתוך הפסוקים בענין שם (שלא צוטטו לעיל) ה’ מזכיר את החסדים שעשה עם דוד, ועוד מוסיף לו הבטחה על קיום ביתו וממלכתו. מזה רואים שגם באותו הזמן חינו של דוד לא סר מאת ה’.

דומה שהתשובה מפורשת בדברי דוד עצמו, כאשר הוא מתאר באזני שלמה בנו את הטעם לכך ש-ה’ לא הרשה לו לבנות את הבית:

“וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְּנִי אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה’ אֱלֹקָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה’ לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם” (דברי הימים א’, כ”ב, ז’-י’).

אך את זה עצמו יש להבין, מה בכך שדוד היה איש מלחמה ושלמה איש מנוחה?

***

          עזרים חומריים

כדי לענות על כל השאלות, יש להקדים את דברי ספר הכוזרי (א’, צ”ז) בענין חטא העגל. הכוזרי אומר שהעם שחפץ בעגל לא התכוון להחליף את עבודת ה’ יתברך בפסל, אלא רצה קישור גשמי שיהווה חיבור בינם לבין ה’. כמו עמוד הענן, וכמו משה רבנו עצמו, שמבחינת עם ישראל היו חפצים גשמיים שמבטאים את גילוי ה’ בעולם, כך העגל היווה קישור חומרי ל-ה’, מבחינת העם. הכוזרי שם מוסיף, שעצם הצורך בעצם גשמי שיחבר בין ה’ לעם ישראל איננו פסול. אדרבה, התורה עצמה מצווה על עשיית ארון העדות, שבתוכו יונחו הלוחות המבטאים את ה’ בעולם כחפץ גשמי. המשכן הוא מסגרת לארון, שהוא לב הענין, ויוצא שהמשכן כולו מתפקד כעצם גשמי שמקשר בין ה’ לעם ישראל.

הפסול החמור שבחטא העגל לא היה עצם הרעיון, אלא הביצוע: כל עבודת ה’ צריכה לבוא לפי ציוויים של ה’, ולא באופן שרירותי. זה מזכיר את דברי המכילתא שהבאנו לעיל, שם קובעים חז”ל שארבעה כרובים הם עבודה זרה, בעוד ששניים הם עבודת ה’. אין כאן הסבר הגיוני להבדל[1], אלא קביעה חשובה ועקרונית, שעבודת ה’ נקבעת לפי ציווי של ה’, ולא לפי הנראה נאה או רצוי בעיני בשר. קישור גשמי שמונחה על ידי ה’ הוא מבורך, וקישור גשמי שרירותי הוא פסול. הכוזרי מדגיש נקודה זו בכמה מקומות בספר, והיא יסודית בעיניו בכל הסברת פרטי עבודת ה’ המעשיים.

יוצא שהציווי על חפצים גשמיים שיהוו קישור ל-ה’ ביסודו הוא דבר רצוי ונחוץ. אלא שהתורה בוחרת לרכז את עבודת ה’ והקישור אליו דווקא לתוך בית המקדש, כעבודת ה’ ציבורית. בכך היא פוסלת כל חפץ אחר שיהווה אמצעי מקשר בין אדם פרטי ל-ה’, ויוצב במקום אחר מאשר בית המקדש. כמו כן נפסלות צורות אחרות בבית המקדש, לבד מאותה הצורה שציווה עליה ה’, והיא הכרובים. כמובן שיש להדגיש שאין כאן היתר לעבוד לכרובים כבעלי כוח, חלילה. עובדים רק ל-ה’ יתברך, כאשר הכרובים תפקידם לתת לציבור תחושה של חיבור לדבר שניתן לתפוס בחושים ואיננו מעורפל.

יש להוסיף ולהטעים את הענין, שעצם זה ש-ה’ מצווה אותנו על בניית הצורה המקשרת בינו לבינינו, פותר במידה מרובה את הבעייתיות של העבודה זרה כאן. שכן עבודה המתחילה מציווי אלוקי, במהותה קשורה ל-ה’ ולא מהווה ניתוק, הגם שמשתתף בתוכה חפץ חומרי. מה שאין כן צורה נעבדת שהומצאה על ידי עובדיה, היא ודאי עלולה להוביל את העובד הלאה מעבודת ה’, בהיות כל העבודה פרי הדמיון של העובד ללא ציווי אלוקי[2].

          מטרת המשכן

דוד המלך רוצה לבנות בית ל-ה’. “אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹקִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה”. המניע של דוד לבניית בית המקדש הוא הכבוד ל-ה’ יתברך. איך ייתכן שהמלך האנושי ישב בבית ארזים משובח, ומלך מלכי המלכים יסתפק באהל פשוט? דוד סבור שצריך לבנות ל-ה’ בית שיכבד אותו. כמובן שדוד לא חשוד על הגשמה חלילה, ואין כוונתו לשייך ל-ה’ פעולות גשמיות מן הסוג של ישיבת-בית. יש כאן צורך רוחני לכבד את ה’, כאשר הכבוד ל-ה’ מופיע אצלנו, כיצורים חומריים, בכלים המתאימים לנו. כפי שכתוב: “זה א-לי ואנווהו” (שמות ט”ו, ב’), ודרשו חז”ל (שבת קל”ג ע”ב ועוד):

“זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין”.

ה’ אומר לו שהוא מעולם לא ביקש דבר כזה; הוא לא צריך בית: “הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי. כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן”. ובדברי הימים: “הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים”. אין כוונתו שאין צורך במשכן או מקדש. ודאי ש-ה’ ציווה על המשכן, וציווה לדורות לבנות בית-מקדש. אך הכוונה של דוד המלך לא רצויה במקום הזה. ה’ לא ציווה לבנות לו בית כדי להכיל את כבודו. הוא לא בא בטענה כלפי אף אחד מדוע לו הזדרז לכבד אותו באופן הזה. אין בכך צורך. ואדרבה, יש מקום לסבור שזוהי פחיתות כבוד כלפי מעלה, לנסות לתפוס אותו כדר בבית גשמי. ועל דרך זו הדגיש שלמה המלך בנאומו בזמן חנוכת בית המקדש (מלכים א’, ח’, כ”ז):

“כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי”.

למשכן שנצטווינו עליו במדבר, ולמקדש שציווה עליו ה’ לדורות, ישנה מטרה אחרת. אין הם באים ליצור מקום-דירה ל-ה’ יתברך, אלא להוות קישור גשמי בין ישראל לאביהם שבשמים, שנשאר בשמים גם לאחר הבנין הגשמי. הבית הזה לא בא להכיל את כבוד ה’, אלא לייצג מקום מפגש גשמי בין ה’ לעם. נכון יותר להסתכל עליו כמקום דירה של שני הצדדים, מאשר מקום דירה ל-ה’. הסתכלות זו היא העומדת ביסוד בנין המשכן, שהוא המקשר בין השנים.

בנאום של שלמה בזמן חנוכת הבית (שנזכר גם במלכים א’, ח’, וגם בדברי הימים ב’, ו’) הוא בעיקר מתפלל לפני ה’ שישמע את תפילת עם ישראל אליו במצבים שונים ובזמנים שונים. בנוסף, הוא מקדים את האמירה שהבאנו לעיל, לפיה אין לחשוב שהבית הזה באמת מהווה מקום דירה ל-ה’. לפי דרכנו מובן היטב הטעם לדבר. שלמה רוצה להדגיש את המטרה האמיתית והמרכזית של בית המקדש, והיא היותו מקום הקישור בין עם ישראל ל-ה’[3]. הקשר של העם עם אלוקיו בא לידי ביטוי בתפילה אליו, ובהיענות ה’ יתברך בעקבותיה[4].

ולפי אותה הדרך תובן אמירתו של המלך יהושפט אודות בית המקדש (דברי הימים ב’, כ’, ז’-ט’), בתוך תפילתו אל ה’ לפני המלחמה עם מואב ועמון:

“הֲלֹא אַתָּה אֱלֹקֵינוּ הוֹרַשְׁתָּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִלִּפְנֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַתִּתְּנָהּ לְזֶרַע אַבְרָהָם אֹהַבְךָ לְעוֹלָם. וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּבְנוּ לְךָ בָּהּ מִקְדָּשׁ לְשִׁמְךָ לֵאמֹר. אִם תָּבוֹא עָלֵינוּ רָעָה חֶרֶב שְׁפוֹט וְדֶבֶר וְרָעָב נַעַמְדָה לִפְנֵי הַבַּיִת הַזֶּה וּלְפָנֶיךָ כִּי שִׁמְךָ בַּבַּיִת הַזֶּה וְנִזְעַק אֵלֶיךָ מִצָּרָתֵנוּ וְתִשְׁמַע וְתוֹשִׁיעַ”.

מבואר בדברים הללו שעיקר מטרת בנין המקדש היתה לשם הקשר שבין עם ישראל ל-ה’, שישמע תפילתם דרך המקום הזה, בו שורה שכינתו.

          כרובים

אם אנו מבינים שעיקר המטרה של המשכן איננה לכבד את ה’, אלא לעזור לנו כאנשים גשמיים להתחבר אליו, יש לבאר גם את ענין הכרובים. עשיית הכרובים עצמה מובנת מצד הצורך בחפץ שייצג את ה’, ויחבר אותנו אליו. אך לפי הדברים שהתבארו מובן גם הצורך בשני כרובים דווקא. אמרו חז”ל (בבא בתרא צ”ט ע”א):

“כיצד הן עומדין רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם לבית ולמאן דאמר פניהם איש אל אחיו הא כתיב ופניהם לבית לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום”.

כלומר, פני הכרובים המופנים זה אל זה דרך חיבה, מייצגים חיבור בין עם ישראל ל-ה’. וכאשר פניהם מופנים זה מזה דרך כעס, הם מייצגים ריחוק בין השנים. מזה עולה, כמובן, שכרוב אחד הוא כנגד ה’, ואחד כנגד עם ישראל.

המשכן הוא המקום המאגד את שני האוהבים, החפצים לדבוק זה בזה. כמו איש ואשתו שכדי להתחבר יחד עוברים מיד עם החתונה לגור בבית אחד משלהם, כך הבעל והאשה משיר השירים, ה’ וכנסת ישראל, דרים במקום אחד ביחד, לאחר חתונתם במעמד הר סיני. אמרו חז”ל (תענית כ”ו ע”ב):

“צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו ביום חתנתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש”[5].

עוד אמרו (יומא נ”ד ע”א):

“בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה”.

בספר מלכים מתוארת באריכות רבה כל מלאכת בנין בית המקדש לפרטיה. אחד הדברים שחוזרים על עצמם שם במעשה המכונות הוא תיאור הציורים המעטרים את הכלים הללו, בצורת זכר ונקבה חבוקים. זה קרוי בלשון הפסוק (מלכים א’, ז’, ל”ו): “כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת”. ‘מער’ הוא לשון חיבור, כהוראת המילה ‘מעורה’, שפירושה מחובר. ‘לויות’ כאן הוא כינוי לאשה, על שם שהיא מחוברת עם האיש, מלשון לוויה (עיין במצודות שם), כמו “הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי” (בראשית כ”ט, ל”ד). ואמרו חז”ל (שם, ביומא נ”ד ע”א), שבבית המקדש השני הקירות כולם היו מעוטרים בציורים כאלה של זכר ונקבה חבוקים. כל זה עולה בקנה אחד עם דברינו, שזהו עיקר עניינם של המשכן והמקדש – מקום החיבור בין ישראל ל-ה’ יתברך, ולא מקום של כבוד ל-ה’.

מבחינה זו, חשיבות האיש והאשה שווה. בודאי ש-ה’ הוא העיקר, ואנחנו, עם ישראל או כל הבריאה בכללה, טפלים לו ומקבלים ממנו. אך כל זה נכון כאשר מדברים על המהות של כל אחת מהישויות. מה שאין כן באם עסוקים בחיבור שביניהם, ובייצוג גשמי שלהם כמחוברים זה לזה (שזו מטרת הכרובים), כאן אין כל כך מקום לחלק ולהבחין את חילוקי המדרגות. כאן רצויה ההשוואה בין הצדדים, כמחוברים וקשורים זה לזה. לכן הכרובים זהים, ולא נעשו תוך הדגשת הבדלי המדרגות בין ה’ לישראל.

          איש מנוחה

נחזור לענין בנין הבית על ידי דוד ושלמה. היה מקום לחשוב לפי הדברים שהתבארו, שדוד לא בא לבנות את הבית מתוך המגמה הנכונה, ולכן נדחה. ואילו שלמה בא לבנות כדי ליצור מקום חיבור בין העם ל-ה’, ולכן מעשיו היו רצויים. אך זה לא מה שדוד עצמו אומר, כפי שציטטנו לעיל. דוד תולה את ההבדל בכך שהוא איש מלחמות, ושלמה הוא איש מנוחה. מהו פשר ההבדל הזה ביניהם, וכיצד הוא משפיע על הבחירה בבונה הבית?

פשוט במקומות רבים שהמלך איננו דמות שעומדת לעצמה, אלא הוא המייצג באותו הדור את הציבור. ולא עוד, אלא שבדרך כלל המעמד הרוחני של המלך דומה לזה של העם. למשל, כתוב בפסוק: “מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כָּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים” (משלי כ”ט, י”ב), ולמדו מזה חז”ל (בחולין ד’ ע”ב) שמן הסתם כיוון שאחאב היה רשע, גם הציבור שאיתו היו כאלה (עיין שם). דוד מייצג ציבור של לוחמים, ושלמה מייצג ציבור של אנשי מנוחה.

בזמן דוד העם עדין לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. המריבות הגשמיות בין עם ישראל לגויים, הן ביטוי מעשי-חומרי להתמודדויות רוחניות. בד בבד עם הניצחונות הגשמיים מגיעות גם התובנות הרוחניות העמוקות. העם קונה אט-אט את מקומו הגשמי בארץ, בצד הקנין הרוחני של חיבור שלם לאלוקות. התקופה של דוד מייצגת את זמן הבנין של עם ישראל.

לעומתו, שלמה מייצג את הזמן של אכילת הפירות, ולא של הבנין. לאחר ההתמודדויות בזמן דוד, העם מגיע לקומה גשמית ורוחנית כזו של יכולת לדבוק בשלמות ב-ה’. בנין בית המקדש הוא בנין מקום חיבור בין ה’ לעם, וכדי שהעם יהיה ראוי לכך, וממילא יצליח החיבור הזה, צריך מתחילה שהקומה הרוחנית (והגשמית) תיבנה כראוי.

לכן אומר דוד, שהבין היטב את עומק תשובת ה’ להצעתו, שהטעם שהוא לא בונה את הבית, הוא היותו איש דמים ומלחמה. מתחילה ה’ מקדים שמעולם הוא לא ביקש לבנות עבורו בית שמטרת בנייתו היא לכבד את ה’. לו אכן זו היתה מטרת הבנין הרי שגם דוד היה יכול לבנות, לא פחות משלמה. אך כיוון שהמטרה בבניית בית המקדש היא יצירת מקום חיבור בין ישראל ל-ה’, דוד לא מתאים שכן הוא איש מלחמות. משמעות הדברים היא שהעם בתקופתו של דוד ובהנהגתו שרוי בתהליכים של בירור ובנין רוחני, ועדין אינם בדרגה המתאימה לבנות את הבית, כבית המאחד את ה’ עם הציבור. מנגד, שלמה שהוא איש מנוחה, מייצג את הדרגה של העם כשלם-רוחנית, ומוכן מספיק כדי לבנות את הבית ולדבוק ב-ה’ בשלמות.

[1] אם כי יש מקום לחשוב עליו, ולפי המשך דברינו גם יתקבל הסבר.
[2] הנקודה האחרונה נכתבה רק כטעם להלכה, אך ודאי שמי שיעבוד לצורה שיבחר לעשותה, גם בתור דבר המקשר אותו עם ה’, יעבור בכך בפועל על איסור עבודה זרה החמור, ולא רק שיסתכן בהטיה לעבודה זרה.
[3] אמנם נזכר שם גם קישור של כל אחד מעמי העולם ל-ה’ דרך בית המקדש, אך בעיקר עוסק שם שלמה בקישור של עם ישראל ל-ה’. ובעומק, אין סתירה בין הקישור של כלל העולם אל ה’ לבין זה של עם ישראל, כי עם ישראל הוא הלב הרוחני של העולם, שבעזרתו כולם יכולים להיות קשורים ל-ה’. ההבדל הוא בדרגת הקישור, ובעומק הקשר.
[4] אמנם יש מקום לשאול על הדברים, ששלמה אומר לחירם מלך צור (בדברי הימים ב’, ב’, ד’): “וְהַבַּיִת אֲשֶׁר אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל כִּי גָדוֹל אֱלֹקֵינוּ מִכָּל הָאֱלֹהִים”. ומזה נראה לכאורה ששלמה תופס שהבית נועד לכבד את ה’, ומתוך ש-ה’ גדול מכל אלוהים יש לבנות לו בית גדול במיוחד, שיכבד אותו לפי מעלתו. אך באמת אין כאן קושיה כלל, כיוון ששלמה מדבר שם עם מלך גוי, ועליו לדבר איתו בשפה אנושית המובנת לו לפי ידיעותיו. העובדה שבית המקדש הוא מקום פגישה עם עַם ישראל היא דבר מפתיע ולא אינטואיטיבי בעיני סתם אדם בעולם שלא רגיל בקשר הרוחני המיוחד בין עם ישראל ל-ה’ יתברך. לעומת זאת, מקדש המכבד את האל השוכן בו הוא ערך אנושי שהיה מובן ומקובל בזמנים ההם.
ועוד, ששלמה עצמו מסייג את הדברים בפסוק הבא שם: “וּמִי יַעֲצָר כֹּחַ לִבְנוֹת לוֹ בַיִת כִּי הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלֻהוּ וּמִי אֲנִי אֲשֶׁר אֶבְנֶה לּוֹ בַיִת כִּי אִם לְהַקְטִיר לְפָנָיו”. ויש להוסיף כאן עוד על דרך הרמז, שזה שנקט שלמה בדבריו כאן דווקא קטורת (כי הלשון ‘הקטרה’ שכתובה כאן מיוחסת למה שנזכר שם בפסוק ג’, ושם מפורש שהכוונה להקטרת קטורת), רומז למה שיתבאר אצלנו בדברים לפרשת תצוה, שם מבואר שהקטורת מבטאת את השראת השכינה והקישור בין עם ישראל ל-ה’.
[5] כמובן שבהקשר שלנו אין הבדל מהותי בין המשכן לבין בית המקדש, והגמרא נקטה את העיקרי שביניהם.