לאחר סיום תיאור מבנה המשכן על כל כליו בפרשת תרומה, ולאחר תיאור בגדי הכהונה והציווי על חינוך הכוהנים לעבודה בפרשת תצוה, מגיע הציווי על מזבח הקטורת. הדבר תמוה; מה ראתה התורה להמתין עם מזבח הקטורת עד כאן, ולא להזכירו במקום הטבעי והצפוי – בפרשת תרומה, עם שאר הכלים שבמשכן.

הרמב”ן בפירושו (ל’, א’) שואל שאלה זו, ואלה דבריו:

“הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי ושכנתי בתוך בני ישראל אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם וזהו רז שנמסר למשה רבנו שהקטרת עוצרת המגפה כי הקטרת במדת הדין שנאמר ישימו קטורה באפך מן וחרה אפי והוא מה שאמר בקטרת זרה ועל פני כל העם אכבד שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי…”

דברי הרמב”ן נאמרו בדרך רמז וקיצור לשון, והם עצמם זוקקים ביאור. ראשית, לא התבאר בפירוש הטעם לכך שמזבח זה נכתב במקום שונה משאר הכלים. הרמב”ן רומז שהתשובה טמונה בסמיכות הענין לפסוקים שלפני כן, אך יש לבאר זאת. עוד יש להבין את ההיגיון הפנימי בכך שדוקא הקטורת עוצרת את המגפה, ואת הקשר של הדבר לענייננו. כמו כן יש לברר בדברי הרמב”ן, מדוע הקטורת קשורה למידת הדין, ואיך דוקא קישורה לדין עוזר למגר את מידת הדין של המגפה?

שאלה נוספת שאנחנו רוצים לשאול בהקשר של הקטורת היא מהו ההיגיון בכך שאחד מסממני הקטורת הוא החלבנה שריחה רע (כך כתוב בכריתות ו’ ע”ב ובעוד מקומות). ואף אם במציאות משום מה הערבוב של כלל הבשמים הללו יחד עם החלבנה גורם לריח טוב יותר, יש להתבונן במשמעות הרוחנית של הדבר, שכמובן איננו מקרי.

***

          השראת שכינה

הרמב”ן כתב שעניינו של המזבח קשור לפסוקים הכתובים קודם לכן. אלה הפסוקים שם (כ”ט, מ”ג-מ”ו):

“וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי… וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹקֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה’ אֱלֹקֵיהֶם”.

התורה מורה כאן על עניינו הכללי של המשכן, שהוא השראת השכינה בישראל. השראת השכינה היא החיבור בין ה’ יתברך לבינינו, ומתוך כך לכל העולם כולו. הקטורת קשורה לחיבור הזה, ועוזרת לקיומו.

בפשט דברי הרמב”ן אפשר להבין שהקטורת רק מונעת את המגפה, ובכך עוזרת רק באופן עקיף להשראת השכינה. כלומר, כאשר מידת הדין נותנת לפגוע בישראל עקב חטאים ועוונות, וממילא לקלקל את השראת השכינה בתוכם, באה הקטורת ומצילה את העם. באופן זה השראת השכינה תוכל להימשך, כיוון שהעם ימשיך להתקיים ולא יינגף. אך בעומק הענין (וגם בעומק כוונת הרמב”ן עצמו) הקטורת איננה רק מסירה את המונע להשראת השכינה, אלא היא הגורמת להשראת השכינה בצורה חיובית. כפועל יוצא של הדבר, אחד הגילויים של השראת השכינה, שהיא סגולתה של הקטורת, הוא יכולתה לעצור את המגפה ובכך להמשיך את השראת השכינה בישראל.

כך אמרו חז”ל (בתנחומא אצלנו, ובעוד מדרשים דומים):

“אמר רבי יצחק בן אליעזר תדע לך שנעשה המשכן וכל כליו ושחט את הקרבנות והקריבו וערך על המזבח וסדר את השלחן ואת המנורה ואת הכל ולא ירדה שכינה עד שהקריבו את הקטורת מנין דכתיב עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו”.

המשכן כולו הוא הכנה גשמית להשראת השכינה. אך בפועל, השכינה לא שורה ללא הפעולה של הקטרת הקטורת.

בדברינו לפרשת תרומה עמדנו על מטרת הקמת המשכן. שם התבאר שהמשכן (וכן המקדש) אינו מהווה מקום משכן מכובד למלך, אלא מקום בשבילנו, בו אנו יכולים לפגוש את מלך מלכי המלכים בהתגלותו אלינו. בהמשך למשל של המלך, נגיד שהמשכן הוא הבית שבו המלכה יכולה לגור עם המלך. המלכה היא כנסת ישראל, שחפצה לדבוק ב-ה’ יתברך. לצורך כך נבנה המשכן בדמות בית. יש בהיכל שולחן אוכל, ויש בו מנורה להאיר. החדר הפנימי, קדש הקדשים, דומה לחדר השינה, שבו מתייחדים הדרים בבית. בדברים לפרשת תרומה ביארנו באריכות שהכרובים המצויים בקדש הקדשים מבטאים את החיבור בין עם ישראל ל-ה’.

מן הבחינה הזו אין למזבח הקטורת שייכות לבית הקדוש הזה, שכן אין הוא חלק ממבנה של בית. אין בקטורת שימוש מעשי שיכול להשתלב בתוך מסגרת של בנין בית לשני אהובים. לכן מזבח הקטורת לא נזכר עם שאר הכלים בפרשת תרומה. השימוש של מזבח הקטורת קשור למגמה הפנימית של המשכן. כיוון שעניינו של המשכן הוא השראת השכינה וחיבור בין ה’ לישראל, מזבח הקטורת שמביא לכך קשור למגמה ולא לבנין הגשמי. הקטורת היא פעולה שייעודה הוא לחבר את השוכנים בבית, בעוד ששאר הכלים הם חלק מהמבנה הגשמי של הבית.

את החילוק הזה רמזו חז”ל בדבריהם הקדושים (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) פנחס בן יאיר עמוד 479):

“ונפש בתוך הגוף כנגד מזבח הקטרת בתוך המשכן… ועשית מזבח אחד זהב ואחד נחשת מזבח הזהב נמשל בנפש של אדם מזבח נחשת בגופו של אדם… כשם שהגוף אוכל כך מזבח הנחשת היה למאכל כשם שהנשמות אינן נהנות אלא מן הריח כך לא היה נקרב במזבח הזהב אלא קטרת סמים דבר העשוי לריח”.

מזבח הקטורת איננו חלק מן הבנין הגשמי, שמשול כאן לגוף, אלא הוא חלק מן המגמה הפנימית של המשכן, שהיא המחיה את כל המבנה החומרי, ומשולה כאן לנפש שמנהיגה את הגוף.

          איחוד הכוחות

כעת נעבור לבאר כיצד הקטורת מגלה את ענין השראת השכינה. בדרשות הר”ן (בדרוש הראשון) ביאר את מעלת הציבור לעומת היחיד, שדבר שמהווה חיסרון אצל היחיד עשוי להיחשב למעלה בהצטרפות היחיד לכלל:

“וזהו הענין הנרמז בחלבנה הנכנסת בסמני הקטורת כי עם היות ריח החלבנה מצד עצמה בלתי נאותה אפשר שיהיה לה כח לעורר ולהוציא איכויות הסמים האחרים ולעורר בשמיותם וכן על צד המשל אם ימצאו בכלל אחד פרטים בעלי חיסרון מאשר יכביד עליהם הכח המעורר לנקמה בלתי משוערת בהמצאם בתוך הכלל יעוררו כוחותיהם למה שראוי בפעל הזה ומה שצותה בו התורה כי הם ישערו פעלם כפי המכוון התוריי ואם היו המעוררים מצד התכונה בלתי טובה ועל זה המשל אשר ביארנו בזו התכונה יוקש וימצא ביתר התכונות כולם”.

הר”ן מסביר שהכלל מורכב מכוחות שונים. חלק מן הכוחות הם כוחות שנחשבים לכוחות שליליים. אך בהצטרפות עם שאר הכוחות הטובים, לא רק שהכוחות הללו, הפחות טובים, בטלים ולא משפיעים את השפעתם הגרועה, אלא שהם עוד מוסיפים להשפיע טוב. הדוגמה שלו עוסקת באדם כוחני ואלים. במישור הפרטי דבר זה נחשב לחיסרון ומוריד את ערכו של אדם זה בעיני הסביבה. עם זאת, הציבור כציבור זקוק לאנשים אלימים ובעלי כוח כדי להשליט סדר. לכן, אם רק יבחר אותו אדם להצטרף עם הציבור ולנצל את כוחותיו לטובת הכלל, הוא יהווה ברכה עבור הציבור ולא מטרד.

הכלל מתחזק על ידי הכוחות הפחות טובים, ומתגלים בו איכויות שלא היו קיימות ללא פעולת הכוחות הגרועים. יוצא שהפחיתות של הרשע נבחנת כחיסרון רק כל זמן שהוא עומד בפני עצמו ונידון לחוד. אך בכל הנוגע לציבור המורכב גם מרשעים, הרשעים דוקא מחזקים את כללות הציבור ועוזרים לו. וכך אמרו חז”ל (כריתות ו’ ע”ב): “כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת”.   

הקטורת מבטאת את האיחוד והחיבור בין הפרטים המרכיבים את המכלול. לכל פרט יש את התכונה המיוחדת לו, והצירוף שלהם יוצר יצירה חדשה שתכונותיה חורגות מחיבור סך כל הפרטים.

האיחוד של הסממנים בקטורת נעשה על ידי אש. הקטורת מונחת על גחלים בוערות שניתנו על מזבח הקטורת, וכך נשרפים הסממנים המרכיבים אותה ועולה ריח הניחוח. ככלל, האש יוצרת אחדותיות בין הדברים שהיא שורפת. לתוך המדורה ניתנים עצים מסוגים שונים, חפצים כאלה או אחרים ושאר דברים ברי-בעירה, וכולם הופכים בסוף לעשן זהה ולאפר זהה. כמו כן בתהליך הצלייה של מאכל באש, הוא מתקשה ונהיה אחדותי יותר. זאת להבדיל מבישול במים, שהם ההיפך של האש, שגורם לפירוד בין החלקים.  

הקטורת מייצגת מבט אחדותי על העולם המפורד. אין היא מתעלמת מן הפרטים שעל פניו אינם משתלבים עם מגמת העולם, אלא מכלילה אותם יחד עם הפרטים הטובים למארג אחד. הקטורת היא מבט שלם על העולם: מצד אחד ישנו פירוט רב ומדויק של מרכיבים רבים הנצרכים לה, במשקל מדויק של כל אחד, כפי ששנוי בגמרא אותה אומרים בכל יום בתפילה – פיטום הקטורת וכו’. כאן יש הדגשה של הפרטים וכוחותיהם המדויקים, כולל החלבנה שהיא ביטוי לכוחות השליליים, ואיננה יוצאת מן הכלל בקטורת. ומצד שני, שריפת הסממנים יחד מביאה לאיחוד הכוחות ולמבט מכליל על כל הפרטים.

השראת שכינה ביסודה מכוונת לכלל. הזכרנו כמה פעמים בפרשות הקודמות שהתורה פונה לכלל ולא ליחיד. ניתן לראות זאת בפשטות במנין המצוות, בו המצוות הכלליות כמו קרבנות ודינים המסורים לבתי הדין – מרובים לאין-ערוך מאלה המכוונות ליחידים. זאת בנוסף לכך שכל העיסוק של התורה בשכר ועונש (בפרשיות הברכות והקללות) מופנה לשכר ועונש ציבוריים. ועוד, שמבחינה היסטורית לא ניתנה התורה לאבות אלא רק לעם ישראל כעם, לאחר יציאת מצרים. כאשר הציבור מקיים את התורה ישנה השראת שכינה, וכאשר הציבור מועל בתפקידו זה – ישנו חיסרון בהשראת השכינה.

לכן הקטורת עוזרת להשראת השכינה: היא מפנה את המבט מן הפרטים אל עבר הכלל. לומר לך, שבפרטים יכולה להיות מציאות של חטא ועבירה. האדם הפרטי יכול להיות רע ומנותק מ-ה’ יתברך. אך הציבור כציבור לא יכול. עם ישראל ככלל מאוחד איננו נפרד מ-ה’. ויותר מזה; שהרי כבר התבאר שהציבור כולל את כל הכוחות, כך שבהיכללות בציבור גם הפרטים הגרועים נחשבים לטובים.

רמז לאיחוד המתבטא בקטורת ניתן למצוא גם בשמה. הפירוש המילולי של ‘קטורת’ הוא מלשון ‘קיטור’. בלשוננו קיטור הוא אדים, אך בלשון התורה קיטור הוא עשן. לאחר ש-ה’ ממטיר על סדום ועמורה גופרית ואש מן השמים, נאמר: “וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן” (בראשית י”ט, כ”ח). אך יש במילה ‘קטורת’ גם רמז למילה הארמית ‘קיטרא’, שפירושה ‘קשר’[1]. הקשר שיש בקטורת הוא כפול. בצד הנגלה הוא קושר ומאחד בין הפרטים המרכיבים את הקטורת, וזאת על ידי תהליך הבעירה. ובצד הפנימי והמסותר הוא קושר בין ה’ יתברך לעם ישראל ולכלל הבריאה.     

          העולם כיצירה מאוחדת

כמו בנוגע לעם ישראל, שאנו מבינים שגם הרשעים מרכיבים את כללות הציבור הטוב, כך גם יש להתבונן על כללות העולם הגשמי. העולם כולו מורכב מכוחות שכליים שבאים לידי ביטוי בעמים השונים, ומכוחות נפשיים רבים שבאים לידי ביטוי בבעלי החיים המגוונים. יש בעלי חיים תמימים וחברותיים, ויש בעלי חיים טורפים. יש יפים ועדינים, ויש המתפלשים בבוץ ובלכלוך. גם בצומח ובדומם מצויים מראות יפים ומשיבי נפש, ומנגד ישנם מראות מכוערים של ריקבון או מוות.

ההסתכלות הפנימית והנכונה היא זו הרואה את כללות היקום כגוף חי אחד גדול בעל תכונות מגוונות. לכל אחד מאיתנו יש תכונות רבות, מהן כאלה הסותרות זו את זו. בכל גוף ישנם כוחות שונים וחלקים שונים, חלקם הדורים וחלקם פחות. ההסתכלות על הכוחות הנמוכים בפני עצמם מביאה לידי רתיעה מהם. אך השילוב שלהם במערכת הכללית של הגוף החי נותנת להם מקום של כבוד ושל צורך.

העולם בכללותו הוא בריאה אלוקית וכל מה שנברא וכלול בו נצרך, ולא נברא לריק. לא תמיד קל להבין את החשיבות של כל פרט, אך הכלל נקוט בידנו: “כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו” (אבות ו’, י”א). גם המגמה הזו של המבט על כללות העולם החומרי כיצירה מאוחדת, כלול בעניינה של הקטורת. כאן החלבנה כבר לא צריכה לשמש כמשל לרשעים. היא יכולה להיות היא עצמה: דבר חומרי המפיץ ריח רע, ועם זאת, בהכללתו עם שאר המרכיבים הריח המשותף המופק הוא ריח ניחוח. 

ההיבט הזה על כלל העולם הגשמי איננו מנותק מהצד הקודם של כללות עם ישראל, אלא משלים אותו. כל העולם הוא כעין גוף גדול לנשמה כללית, והנשמה הזו באה לידי ביטוי בעם ישראל, שפרטיו הם כעין חלקים רוחניים שלה. הסתכלות אחדותית על הנשמה של הגוף, מהווה את הבסיס להתבוננות על הגוף כמאוחד גם הוא.

בעומק יותר, ניתן לראות באיחוד של הכוחות גם את הכללת הרוע העולמי במגמה הכללית של העולם. אסור שיצר-הרע האנושי, ואיתו המוות והטרגדיות העולמיות, ייתפסו כעומדים בפני עצמם. “אין דבר רע יורד מלמעלה” אמרו חז”ל (בראשית רבה נ”א)[2]. רק כחלק מתהליך אלוקי עולמי שמכוון לטוב, יש לרוע מקום, כאשר בדרכו המיוחדת גם הרוע תורם את חלקו למגמה הטובה. זה יכול להיות בצורה של ניסיונות לבני האדם על מנת לקבל שכר רוחני באם יעמדו בהם, ויכול להיות באופנים אחרים. כדי ללמד אותנו את היסוד הזה, דרשו חז”ל (בבראשית רבה פרשה ט’) על המילים: “וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (בראשית א’, ל”א), ש-‘טוב מאוד’ זה המוות, יצר הרע, ייסורים, גיהינום, מלאך המוות ומידת פורענות (!). גם המסר הזה רמוז בהכללת החלבנה בתוך סממני הקטורת.

          עצירת המגפה

הצד השני של המטבע הוא הקישור של הקטורת למידת הדין. הזכרנו כבר כמה פעמים (למשל בפרשת חיי-שרה) שהדין ביסודו הוא צמצום ההשפעה מ-ה’. המציאות של כוחות שונים אצל אנשים שונים היא מציאות שיסודה במידת הדין. ה’ מצמצם את עצמו באופן שיש מקום לבריות לחיות בעולם, ולהופיע את הכוחות שלהם. לולא היה צמצום כזה, כל הבריאה היתה בטלה כלפי האור הרוחני האינסופי של ה’ יתברך. עצם החלוקה לבריות נפרדות ולכוחות נפרדים המייחדים כל בריה ונותנים לה את עצמיותה – הוא גילוי של מידת הדין.

סממני הקטורת, המורכבים מפרטים מרובים וממשקל מדויק, הם ביטוי לפרטים הרבים המרכיבים את העולם. לכל פרט יש תכונות משלו ומידות גשמיות ונפשיות משלו. ועד היכן מגיע הצמצום, עד כדי כך שישנן בריות שפועלות כנגד המגמה האלוקית בעולם. הבריות הרעות האלה מיוצגות בחלבנה, שלצורך הענין היא שיא-הצמצום של הופעת האלוקות בעולם.

כאשר ישנה מגפה בעולם, הקטורת היא העוזרת למגר אותה. זאת משום שהקטורת, שקשורה למידת הדין, מאגדת את כל הצדדים השונים בעולם, כולל אלה הפחות טובים, שגורמים למגפה. והיא מראה איך בהכללת כל הצדדים כולם ליצירה אחדותית, הכוחות כולם פועלים יחד עם המגמה האלוקית בעולם. בהכללה זו, הפרטים הסוררים לא גורמים עוד למגפה ועונש, והשראת השכינה קיימת.

          מנורה, שולחן ומזבח הקטורת

איחוד נוסף שניתן לראות במזבח הקטורת קשור למיקומו בהיכל. שלשה כלים נמצאים בהיכל: מנורה, שולחן ומזבח הקטורת. המנורה מונחת בדרום ההיכל, השולחן בצפון, ומזבח הקטורת ממוקם באמצע. במקומות רבים חז”ל מציינים שהשולחן מבטא את השפע הגשמי, במשל לשלחן עליו מסדר אדם את מאכלו, שהוא ביטוי ראשוני לרמת העושר שלו. מנגד, המנורה מבטאת את השפע הרוחני, את החכמה ואת התורה. נביא לכך מקור אחד מני רבים: “אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים[3] ושיעשיר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום” (בבא בתרא כ”ה ע”ב).

מן הבחינה הזו מזבח הזהב שמונח באמצע, בין שני הכלים הללו שמבטאים את הניגודיות בין הרוח לחומר, מבטא את האיחוד והקישור בין הערכים הללו. בעזרתו השראת השכינה, שיסודה בפן הרוחני ששייך לצד דרום, צד המנורה, יכולה להתגלות ולפעול בעולם הזה החומרי, זה ששייך לשפע הגשמי של השולחן בצד צפון.

בהקשר הזה יש להוסיף שחז”ל אמרו (יומא מ”ט ע”ב) על חפינת הקטורת על ידי הכהן שהיא מעבודות קשות שבמקדש[4]. בנוסף על רובד הפשט, שנוגע לקושי הטכני שבדבר, יש לומר שיש גם קושי רוחני הנובע מעניינה של הקטורת, והוא העומד ביסוד הקושי הגשמי. הקושי הרוחני, על פי הדברים שהתבארו, הוא הקושי לאחד ולשלב בין ההפכים ובין השונים. קל להתמקד בדעה אחת המתאימה לאופי האישי או לדרך החשיבה האישית. אך לא קל לשמוע את מגוון הדעות ולהפנים את כולן. קשה לראות את מידת האמת המופיעה בדברי זה שמתווכח איתך, כמו שקשה לראות את האמת בדרך חיים של מי שחי אחרת ממך, ועם זאת מכוון לשם שמים. הקטורת היא המאחדת בין הניגודים, ומביאה לידי ביטוי את ההרמוניה הכללית בעולם.

[1] ייתכן שהקישור הלשוני בין המילים נעוץ במה שביארנו קודם שהאש מקשרת ומאחדת בין הדברים הנשרפים, והופכת את כולם ליצירה חדשה של עשן ואפר. אך ייתכן גם שיש כאן רמז גרידא, שאין צורך לקשור בינו לבין המשמעות הבסיסית של המילה.
[2] ובסנהדרין נ”ט ע”ב אמרו: “אין דבר טמא יורד מן השמים”.
[3] כלומר יכוון פניו לדרום בשעת התפילה – רש”י.
[4] בנוסף לקמיצה ולמליקה. ועיין גם בדברינו לפרשת ויקרא.