לפרשת תזריע
טומאת לידה
“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה. וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה’ וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה” (י”ב, א’-ז’).
יש מקום להתבונן בטעם החילוק בין דין ימי טומאה וטהרה של זכר לבין אלה של נקבה.
עוד יש לשאול מדוע בתוך הענין נכנס הציווי על ברית המילה. ואף אם נגיד שהציווי על ברית המילה בפרשת לך-לך אינו תקף לדורות כיוון שלא נאמר בסיני אלא לפני מתן תורה, עדין קשה כיוון שהתורה כאן מפסיקה באמצע ענין ימי הטומאה והטהרה ללמד דין אחר. כמובן שהקשר הכרונולוגי ברור, כי זמן המצווה הוא ביום השמיני, לאחר שבעת ימי הטומאה. אך לא מצאנו, למשל, את דין פדיון הבן, שגם זמנו מצוי בתוך ימי הטהרה – מוזכר בפרשייה זו. הדבר מצביע על קשר מהותי בין ימי הטומאה לבין מצוות ברית המילה, ואנחנו חפצים לעמוד עליו.
עוד יש מקום לשאול מדוע בתום ימי הטוהר מצווה האשה להביא קרבן חטאת שיכפר עליה. לגבי קרבן עולה היה מקום לבאר שהוא בא בתורת הודאה, כמו שהגמרא (זבחים ז’ ע”ב ועוד) מכנה את העולה ‘דורון’ ל-ה’. אך קרבן חטאת בא על חטא, ויש לברר איזה חטא יש בללדת צאצא?
חז”ל התייחסו לכך בגמרא (נדה ל”א ע”ב):
“שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה תביא קרבן”.
ובמדרש תנחומא כאן הרחיבו יותר:
“ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה וגו’, למה היא מביאה קרבן אמרו רבותינו מאה פעמים היא פועה בשעה שהיא יושבת על המשבר תשעים ותשעה למיתה ואחד לחיים וכיון שהצרות מגיעות אצלה היא נודרת שאינה מכרת אישה עוד לכך היא מביאה קרבן שנאמר תביא כבש בן שנתו וגו'”.
אלא שודאי שאין זה טעם הלכתי ממש, כפי שהגמרא דוחה זאת שם מבחינה הלכתית: “מתקיף לה רב יוסף והא מזידה היא ובחרטה תליא מילתא ועוד קרבן שבועה בעי איתויי”[1]. ולכן יש מקום לבאר את הטעם הפנימי לקרבן הזה, תוך הבנת הרמז לכך בדברי ר’ שמעון.
***
איש ואשה
כדי לבאר את יסוד הענין, יש להקדים שתי הקדמות בסיסיות: האחת בנוגע להבדל העקרוני שבין האיש ובין האשה[2], והאחת בנוגע למהות הטומאה.
האיש מצווה במצוות רבות שהאשה אינה מצווה בהן, ובעיקר במצווה התמידית והמהותית של לימוד התורה. בצורה טבעית, האיש פועל בעולם הגשמי יותר מן האשה. טבעי שהאיש הוא המנהיג של הציבור ולא האשה, וטבעי שבין בני הזוג האיש יותר מוביל והאשה יותר מושפעת. גם אם אלה אמירות פרימיטיביות על פי התפיסה המודרנית, מספיק להתבונן בנכונותן בשעת בריאת העולם והאנושות, כיוון שעיקר כוונתנו להתבונן ביסוד היצירה האלוקית את בני האדם[3]. כמו כן, במעשה הזיווג הטבעי, שגם בו יש כדי לבטא בגשמיות את היחס הרוחני בין האיש לאשה, האיש כאילו משפיע ונותן לאשה, שמקבלת ממנו את הזרע.
האדם נברא בצלם אלוקים; כלומר הוא בבואה של ה’ יתברך בעולם. מובן מאליו שאין הכוונה לאיזה דמיון גשמי, חלילה מלהגשים בתפיסתנו את האלוקות, אלא לדמיון רוחני. בתחילת ספרו ‘נפש החיים’, מבאר רבי חיים מוואלוז’ין את המושג ‘צלם אלוקים’ כביטוי לכך שהאדם דומה בכוחותיו הרוחניים ל-ה’. כפי ש-ה’ יכול לברוא את העולם, לשנות בו כחפצו ולשדד את המערכות העולמיות כרצונו, כך בכוחו הרוחני של האדם לעשות כן. בפועל, הכוח הרוחני הזה מתגלה ביהודי ולא אצל הגוי, אך מכל מקום גם הגוי מבטא בגשמיות את הערך הרוחני הזה, בכך שכל בני האדם שולטים בעולם הטבעי על ידי חוכמתם ויצירתיותם.
האשה, על אף שגם היא בעלת כוחות רוחניים משלה, איננה בבואה של ה’ כמו האיש, אלא של ערך רוחני אחר. כמו הגוף האנושי, המונהג על ידי הנשמה השורה בו, כך לעולם בכללותו יש נשמה גדולה המנהיגה אותו. לולא הנשמה, היה הגוף נתפס כאוסף של חלקים שאינם קשורים אלה לאלה, כמו נבלה של בעל חי[4]. כמו כן הנשמה העולמית מאגדת את כללות היקום להיות יצירה מאוחדת שחלקיה קשורים אלה לאלה. האשה היא הבבואה הגשמית של הנשמה העולמית.
כל חפצה של הנשמה העולמית הוא לדבוק ב-ה’ יתברך. כמו כן, החיבור של ה’ לכל אחד מן הברואים, מתחיל בחיבור אל הנשמה העולמית, ומתוך כך לאחד מן הפרטים המרכיבים אותה (יהא זה ציבור אנושי, נביא וכדומה). זאת כיוון שהשפע מ-ה’ לעולם בא בדרך של השתלשלות, ולא ישירות למקבל. כלומר, מתחילה הנשמה העולמית מקבלת את השפע, והיא מעבירה אותו לכל אחד מן הפרטים בעולם, אליו הוא יועד על ידי ה’.
החיבור הטבעי בין האיש ובין האשה משקף בגשמיות את החיבור הרוחני בין ה’ לבין הנשמה העולמית. כמו כן, העובדה שהאיש בצורה טבעית הוא המנהיג, והאשה מקבלת, נובעת במישרין מההתבוננות הנזכרת. האיש נברא בצלם אלוקים, שמשפיע תדיר טוב וחיים לעולם. לכן האיש מצווה בכל המצוות ובלימוד תורה, המוסיפים אור ושפע רוחני בעולמות. בגשמיות הדבר מתבטא בהיות האיש המוביל והמנהיג. לעומת האיש, האשה מייצגת את הצד המקבל מאלוקים, השייך לגשמיות. האשה היא בבואה של הנשמה העולמית, שהיא מרכז המציאות הגשמית בכללותה. בכך האשה מקושרת לחומר הרבה יותר ממה שהאיש קשור אליו[5].
הדבר בא לידי ביטוי בהנהגה הטבעית של חיי האשה. בצורה טבעית האשה מגדלת את הילדים בבית. גידול הילדים מצריך ירידה מתמדת מן הגובה הרוחני של המטפל בהם, אל עולמם הקטן והבוסרי. הגידול כולל עיסוק בטינוף כמה פעמים ביום, כמו גם סבלנות אין-קץ להתנהלות מחוסרת-הדעת של הפעוטות. הילד פוגש את העולם בצעדים קטנטנים ואיטיים, שהקשר בינם לבין הדרגה הרוחנית שיקנה בבגרותו נראה כעת רחוק. הגבר בדרך כלל לא בנוי לעיסוק הזה לאורך זמן. הוא עלול, במקרה הגרוע, לכעוס מהר יותר על הילדים; ולמצוא את הענין כמשעמם, במקרה הטוב. אשתו בדרך כלל כן בנויה לכך, ושמחה בהשקעת הזמן בכך.
ההבדל הוא שהאיש מורגל בטבעו בהשגת תוצאות, אם זה בהישגיות חומרית ואם זה בפעילות רוחנית. העיסוק בתהליך המביא לתוצאה טוב בעיניו רק ככל שהתוצאה ניכרת מתוך התהליך. האשה בנויה למפגש עם החומר כמו שהוא, ולא רק בתור אמצעי המביא לתוצאה. עיסוק בקישוט הבית, כמו גם בגידול הילדים, עשוי למלא אותה גם בלי לראות את התוצאה המעשית הצומחת מהם.
גם עבודת ה’ הרוחנית של האשה מתאימה לאותה המגמה הנפשית שלה. אין ה’ יתברך דורש ממנה לפעול כדוגמת האיש, אלא לפתח את העולם בחומריות. “כִּי כֹה אָמַר ה’ בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹקִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי ה’ וְאֵין עוֹד” (ישעיה מ”ה, י”ח). ה’ ברא את העולם על מנת שיישבו אותו בני האדם. אמנם אין כאן מצווה מסוימת ומוגדרת, אך יש כאן עיקרון כללי חשוב, שהנשים מקיימות אותו בגידול הילדים ותיקון צרכי הבית.
למעשה, בגידול הילדים האשה גם היא מִדמה ל-ה’ בצלם אלוקים, שכן גם היא משפיעה ונותנת לילדיה. כלפי הילדים האשה מתפקדת כאיש: היא המובילה אותם ומקדמת אותם לקראת המטרה. אלא שהאיש פועל ברוחניות, והאשה פועלת במגרש הגשמי.
לסיכום הדברים, ההבדל בין האיש לאשה הוא שהגבר פועל ברוחניות, במישור התורה והמצוות, והאשה פועלת בגשמיות. שניהם מקיימים את רצון ה’, כל אחד על פי תכונת נפשו. אלא שבפועל האיש עוסק בדברים רוחניים, ובכך הוא מקושר בצורה נגלית ל-ה’. ואצל האשה, כיוון שעיסוקה בגשמיות, הקישור שלה ל-ה’ הוא נסתר ופחות בא לידי ביטוי.
טומאה
ההקדמה השניה שיש להקדים היא בנוגע ליסוד הטומאה ההלכתית. דבר ידוע הוא, שכל הטומאות בתורה קשורות להפסקה של חיים. הטומאה הבסיסית והחמורה ביותר (‘אבי-אבות הטומאה’, כפי שהיא מכונה בהלכה) היא טומאת המת. נבלה גם היא מאבות-הטומאה, והיא הפסקת החיים של בעלי-החיים. גם שמונת השרצים המטמאים מטמאים דווקא במותם. טומאת קרי, טומאת הזב וטומאת נדה וזבה גם הן קשורות עם מיתה, כיוון שכל אלה הם אמצעים ליצירת חיים שלא ישיגו עוד את מטרתם. הזרע של האיש (כמו גם הזוב, שהוא סוג של זרע מקולקל) יכול היה בתנאים מתאימים ליצור חיים, וביציאתו מן הגוף לבטלה יש כמין ביטול-חיים, השקול למיתה. יציאת דם הנדה מן האשה גם הוא התפרקות המצב הגופני ברחם שיכול היה להתפתח לכדי יצירת חיים חדשים.
אלא שאין ספק שההגדרה הזו לטומאה ולטהרה איננה מספיקה, שכן החיים הגשמיים של הגוי ושל היהודי שווים, ועם זאת ישנם הבדלים גדולים בטומאה שהם יוצרים[6]. ההלכה היא שזוב או דם נדה וזבה מטמא רק אם יצא מיהודים[7]. עוד מצאנו שלדעת רבי שמעון (יבמות ס”א ע”א, ועוד) גוי מת לא מטמא באוהל. לו ענין הטומאה היה תלוי רק בביטול החיים הגשמיים, לא היה אמור להיות חילוק בין הגוי ליהודי כמקור הטומאה. עוד קשה על ההגדרה הזו, שצרעת גם היא מטמאה, על אף שבה אין מיתה נראית לעין.
הדבר מצביע על כך שיסוד הטומאה הוא מציאות של ריחוק מ-ה’ יתברך. ככל שהעצם הגשמי מתרחק מ-ה’, נוצרת בו טומאה. בהסתכלות הזו, מיעוט החיים שגורם לטומאה הוא מקרה פרטי של ריחוק מ-ה’. כלומר, הופעת החיים היא שפע בסיסי ש-ה’ יתברך משפיע עלינו, ויש בו גילוי חשוב של קרבת אלוקים. הנשמה המחיה את הגוף קשורה לאלוקות יותר מן הגוף הגשמי, ובהסתלקה – הגוף המת מייצג את העצם שהתרחק. לפי זה מובנת היטב העובדה שהפסקת החיים אצל היהודי מייצגת ריחוק עמוק וכואב יותר מ-ה’, משום שהיהודי קרוב יותר לאלוקות מאשר הגוי. ליהודי יש נשמה יותר רוחנית ויותר מרוממת מזו של הגוי[8].
ההתבוננות על הטומאה ועל הטהרה כמציאות של ריחוק ושל קרבה ל-ה’, מוצאת את ביטויה בהלכה באיסור ההלכתי על הטמא להגיע למקום המקדש ולאכול תרומה או קדשים. כמו כן, ניתן לראות שקרבת אלוקים מכונה בנביא בלשון של טהרה, והריחוק – בלשון טומאה, כמו: “וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם” (יחזקאל ל”ו, כ”ה).
טומאת לידה
לאחר שתי ההקדמות הללו, ניתן לבאר את הדברים בהם פתחנו, אך בהקדם שאלה נוספת. על פניו לא מובן מדוע יולדת תהיה טמאה. אם בשאר הטומאות יסוד המיתה והריחוק מ-ה’ נראה לעין, הרי שבלידה המצב הוא הפוך: נוספים חיים בעולם. ואין לומר שהטומאה נובעת מיציאת הדם שבדרך כלל מבטאת את יסוד המיתה, שכן עיקר המעשה כאן הוא הוספת חיים, ויציאת שארית הדם היא הפעולה הטפלה. וביותר, שהדין הוא שיולדת טמאה גם בלי יציאת דם כלל (כפי שהביא רש”י בפירושו לפסוק ב’). כמו כן יש לשאול שאלה דומה על טומאת-קרי שנטמא בה כל אדם המשמש עם אשתו, על אף שזהו מעשה שיוצר חיים בעולם, ואין הזרע יוצא כאן לבטלה.
כדי להבין זאת, צריך להתבונן על כך שלידת האדם בעולם הוא צמצום הקשר שלו עם ה’ יתברך. אמנם מצד ההסתכלות האנושית הלידה היא ההתחלה של החיים, אך מצד האמת החיים של האדם החלו עוד לפני לידתו, ולא נגמרים עם מיתתו. הנשמה העליונה המחיה את היהודי היתה קיימת עוד לפני לידתו, אלא שהיא היתה אז דומה למלאך, שאיננו מקושר לגוף מסוים. במצב ההוא הנשמה היתה קרובה יותר ל-ה’ יתברך, שכן אז לא היה לה את המסך הגופני המבדיל בינה לבין קונה.
אמרו בגמרא (עירובין י”ג ע”ב):
“שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו”.
נוח היה לו לאדם לו היה נשאר במצב הרוחני העליון, שבו נשמתו נהנית מזיו השכינה ואיננה עסוקה בעניינים הגשמיים המרחיקים אותה מאלוקיה. ההכנסה של הנשמה למשחק העולמי-החומרי הוא הרחקה שלה מהטוב הגדול אליו היתה רגילה. מעתה היא נתונה לחסדי הגוף ושלל כוחותיו ותכונותיו, שיבחר בטוב ויספק לה את הקישור לרוחניות; וגם זה בצמצום ומבעד למסכים הגשמיים.
בצורה ציורית צייר זאת רבי שמעון בן יוחאי בדבריו, שהובאו בפתיחה לדברינו:
“מאה פעמים היא פועה בשעה שהיא יושבת על המשבר תשעים ותשעה למיתה ואחד לחיים וכיון שהצרות מגיעות אצלה היא נודרת שאינה מכרת אישה עוד”.
הסדר הגשמי ש-ה’ יצר ללידה הוא שיקוף של המציאות הרוחנית המצויה מאחורי הקלעים החומריים. חבלי הלידה שהאשה כה סובלת מהם, ומכוחם נודרת שלא תיזקק עוד לבעלה, מבטאים את הכאב הנשמתי שישנו בצמצום האור ומיעוט הקישור לאלוקות.
על זה באה חטאת היולדת ומכפרת. צריך לדעת שהמילה ‘חטא’ בלשון המקרא ובלשון חז”ל לא מוסבת דוקא על עבירה הלכתית, אלא על כל חיסרון. כמו: “טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה” (בראשית ל”א, ל”ט). יעקב אומר ללבן שכל בהמה שהיתה חסרה – היה הוא אחראי להשלימה. וכמו: “וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים” (מלכים א’, א’, כ”א), שאמרה בת שבע לדוד. הקרבן בא כאן לכפר ולהשלים את המציאות החסרה של הריחוק מהאלוקות ללא חטא הלכתי, אלא מצד החיסרון הגשמי.
הריחוק הזה מהאלוקות מוצא את ביטויו ההלכתי בטומאת הלידה, שהיא טומאה הנובעת מעצם הלידה ולא מיציאת הדם. ההגבלה של הנשמה בתוך הגבול הגשמי הגופני היא סוג של טומאה. כמו כן הזרעת הזרע היוצא מגוף האיש מטמאת על דרך זו. בגבר גנוז כוח מופשט להוליד ולהתרבות. הופעת הכוח הזה בפועל כזרע, יש בו כעין התחלה של תהליך הלידה. מה שקורה בלידה בפועל – הגבלת הנשמה אל תוך הגוף הגשמי, מתחיל בקטן בהופעת הזרע בעולם. לכן טומאת לידה ארוכה וחמורה יותר מזו של יציאת הזרע, שהיא רק טומאת-ערב.
מתוך ההקדמה הראשונה שהקדמנו, תובן היטב גם העובדה שהטומאה שונה בין הזכר ובין הנקבה. שכן האשה מקושרת לחומר הרבה יותר ממה שהאיש קשור אליו, וממילא כניסתה לעולם גורמת לנשמתה הרוחנית צמצום והגבלה נוראים יותר מזה של הזכר. לכן הטומאה שלידת הנקבה יוצרת כפולה מזו שיוצרת לידת הזכר.
מגמת החיים
אלא שאין לעצור בנימה פסימית זו. “טוֹב ה’ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו” (תהילים קמ”ה, ט’). ה’ יתברך הוא הטוב המוחלט והמהותי ביותר בעולם, ואין ברצונו לגרום צער לבריותיו. לא ייתכן שאין סיבה מספיק טובה לכך ש-ה’ מגביל את כל הנשמות הקרובות אליו בתוככי החומר העכור. מדוע ה’ מכניס את האדם לתוך הפעילות הגשמית, אם נוח לאדם שלא נברא (כפי שהבאנו לעיל)?
התשובה היא, שעל אף שמבחינת ההנאה הרוחנית המיידית של הנשמה מוטב לה להישאר במחיצת ה’ בעליונים, מכל מקום יש תועלת עצומה בכך ש-ה’ מוריד אותה לעולם הזה. בראש ובראשונה יש בכך קידוש ה’, שגם בתוך מסגרת החומר והיצרים נמצאים בני אדם העובדים את ה’ מתוך יראה ואהבה ואינם פונים אל התאוות הגשמיות. להיות מלאך העובד את ה’ זה לא חידוש. להיות בן אדם גשמי הנוהג כך – זהו חידוש וקידוש שם שמים. עבודת ה’ הגשמית בעולם, כפי שאנחנו מכירים אותה מגלה שאין דבר בעולם המנותק מהאלוקות, כולל העולם הגשמי בעצמו שעל פניו נראה בטעות כחולק רשות לעצמו. זהו התפקיד ההיסטורי של עם ישראל, להראות בפועל איך המציאות כולה קשורה ל-ה’ יתברך, ואין דבר המנותק ממנו. אחד המקומות שחז”ל ציינו במילים קצרות את החשיבות של הדבר, הוא במדרש תנחומא (פרשת נשא סימן כ”ד): “בשעה שברא הקדוש ברוך הוא העולם התאוה שיהא לו דירה בתחתונים כשם שיש לו בעליונים”.
בנוסף על כך, גם מצד הנשמה עצמה יש עדיפות במאמץ של עבודת ה’ בעולם, על פני קרבת הנשמה ל-ה’ ללא ירידה לעולם. ראשית, ביאר הרמח”ל בכמה מקומות שלולא העבודה המאומצת בעולם היתה קרבת האלוקים של הנשמה בגדר של מתנת חינם המביישת את המקבל אותה. רק לאחר שהאדם עובד בעולם הזה, וזוכה מכוח מעשיו לשכר רוחני של קרבת ה’, תהיה זו זכייה שלא תבייש אותו. ועוד, שהקרבה בין שני דברים רוחניים תלויה בהידמות שלהם, כמו שאמרו חז”ל (סוטה י”ד ע”א) שכדי לדבוק ב-ה’ יש להתנהג בדומה לו ולסגל את מידותיו. וכמו ש-ה’ דרכו להשפיע טוב לאחרים, כך הרוצה לדבוק בו צריך להתאמץ גם הוא ולהשפיע טוב לעולם. דבר זה מתבצע על ידי מעשי המצוות ולימוד התורה, שמשפיעים לעולם טוב ברוחניות וגשמיות. לשם כך צריכה הנשמה להגיע לעולם הזה, שבו מקיימים את המצוות, ומתוך כך תזכה לקרבת אלוקים משמעותית וגדולה.
היסוד של קיום המצוות גנוז במצוות ברית המילה. עניינה של מצוות ברית מילה הוא תיקון רוחני גם במקומות הנמוכים ביותר. אבר התשמיש, שמסמל את המקום של התאוות והקישור לעולם הזה, מתחבר לאלוקות באמצעות מצווה זו. יש בכך ביטוי לכל סדר קיום המצוות, שבכללן נועדו לתקן את העולם הגשמי ולחבר אותו ל-ה’ יתברך. לכן, מיד עם הקביעה של התורה אודות טומאת הלידה שנובעת מהריחוק של הנשמה מ-ה’, בא הציווי על הברית, שמקפל בתוכו את מגמת החיים האנושיים בכללם, שלשמה שווה להתרחק באופן זמני מ-ה’.
נמצא, שעל אף שתחילת התהליך מלווה בצער רוחני של הנשמה, שמשתקף גם בצער הגשמי של היולדת, סוף התהליך מוביל לאור גדול. תחילת תהליך ירידת הנשמה לעולם מלווה בטומאה, הנגרמת עקב הריחוק מהאלוקות, וסופו בקרבה גדולה ומשמעותית יותר ל-ה’ יתברך. הדבר הזה נרמז בטהרה המפתיעה הנקבעת לשלושים ושלשה הימים שאחר טומאת לידת זכר, ולשישים וששה שאחרי טומאת לידת נקבה. הירידה ההתחלתית גורמת לבסוף לעליה וטהרה. ולא עוד, אלא שהחומר עצמו שעוזר לקיום המגמה האלוקית מתעלה ומתקדש, ולכן אותו הדם שבדרך כלל מהווה טומאה – בימי הטוהר שאחרי הלידה הוא טהור.
ככל שהחיבור לחומר הוא חזק ומהותי יותר, כך התיקון שעשוי לצמוח ממנו הוא משמעותי יותר. לכן, בהיות האשה מחוברת יותר אל החומר, במבט פנימי התיקון שהיא פועלת בגילוי שם ה’ בעולם הוא עמוק יותר מזה של האיש. על אף שהאיש בצד הנגלה פועל יותר ברוחניות, בצד הנסתר האשה מחוברת יותר למגמת בריאת העולם ולגילוי האלוקות בכל מרחבי החיים הגשמיים. לכן, בדיוק כמו שהטומאה בלידת הנקבה כפולה מזו של לידת זכר, כך הטהרה המגיעה בסוף התהליך כפולה.