יש לשאול, מדוע סיבבה ההשגחה האלוקית את הסיפור של הברכות האופן הקשה הזה, שיעקב ייאלץ לגנוב את דעתו של יצחק ובכך לזכות בברכה? ומכיוון אחר, מדוע ה’ יתברך נתן ליצחק לטעות בדמותו של עשו ובכך להעדיפו על יעקב?

עוד קשה, על מה היה כל הרעש? עשו בוכה, יצחק חרד חרדה גדולה עד מאוד. יעקב יוצא מרוצה עם הברכות. ובפועל, עשו שולט בעולם הרבה יותר זמן ממה שיעקב שלט. בכל הגלות הארוכה והאיומה, שעוד לא יצאנו ממנה לגמרי, עשו הוא מלך העולם. איפה כל הברכות שזכינו בהן?

עוד יש לשאול, מהי נתינת הטעם של התורה לאהבתו של יצחק לעשו: ‘כי ציד בפיו’. אמנם הדרש (שמובא ברש”י) הוא שצד אותו בפיו, כלומר רימה את יצחק באופן שיחשוב אותו לצדיק. אך הפשט הוא שיצחק אוהב את עשו משום שהוא (עשו) נותן ציד בפיו (של יצחק). והדבר קשה לאמרו כפשטו לגבי אבותינו הקדושים, שהסיבה שיאהב יצחק את עשו יותר מיעקב היא משום שהיה מאכיל אותו מטעמים שאהב. ודאי ישנו נדבך נוסף בעומק הפשט.

באותו ענין, יש להבין את משמעות ההדגשה המרובה על המטעמים שיצחק אוהב (שש פעמים נזכרת בפרשה המלה ‘מטעמים’). מדוע כל כך חשוב לציין שוב ושוב שיצחק אוהב מאכל זה או אחר?

וכן באותו ההקשר יש להבין את החשיבות שבציד דוקא. מדוע יצחק שולח את עשו לצוד, ולא מסתפק בגדי או שנים מן הדיר?

***

          בגדי עשו החמודות

כמדומה שהסיפור של עשו ויעקב הוא הסיפור של הבגדים בכלל, ושל בגדי החמודות של עשו בפרט. “וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן” (כ”ז, ט”ו). לעשו יש בגדי-חמודות. המדרשים מציינים שאלה בגדי מלכות, שהיה משמש את אביו כשהוא לבוש בהם. עשו הצטיין בכיבוד אביו, והבגדים הללו היוו את הסמל לכך כיוון שהגדיל לקיים את המצווה על ידי בגדי מלכות, לרוב חשיבות אביו בעיניו (עיין בראשית רבה).  

אך הבגדים הללו אינם בגדים רגילים. אלה בגדים בעלי סגולה מיוחדת לצוד איתם ציד. כתוב בפרקי דרבי אליעזר (פרק כד): “וכל הלובש אותם נעשה גם הוא גיבור שנאמר ויהי עשו איש יודע ציד”. כלומר, בעזרת הבגדים הללו עשו מצליח בצידו. יש להבין כיצד הבגדים הללו עוזרים לצוד.

עשו חוזר מן השדה, והוא עייף. רש”י מביא את דברי חז”ל, שעשו רצח באותו הזמן, ולכן היה עייף (על פי לשון הכתוב בירמיה ד’, ל”א: “כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים”). לא מצוין את מי הוא הרג, ולכאורה גם אין חשיבות גדולה בכך. אך הזוהר הקדוש (קמ”ב ע”ב) מגלה לנו את מי עשו הרג אז. הוא הרג את נמרוד; והסיבה שהרג את נמרוד היא שחמד את בגדיו. חז”ל דרשו (ומובא ברש”י) על המילים ‘בגדי עשו החמודות’, שחמד אותם מנמרוד. בהזדמנות הזו, שהיה בשדה, הרג את נמרוד ולקח את בגדיו. כזכור, גם נמרוד השתמש בבגדים הללו לציד מוצלח – “וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה’ עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'” (י’, ח’-ט’).

בגדי החמודות האלה לא היו במקור גם של נמרוד. בגדי הפלא הללו הם ותיקים בעולם, כימי השמים על הארץ. חז”ל אמרו (בזוהר שם) שאלה הם בגדיו של אדם הראשון. “וַיַּעַשׂ ה’ אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם” (ג’, כ”א). מדוע דווקא בגדיו של אדם הראשון עוזרים להיות גיבור ציד?

בדברינו לפרשת בראשית, ביארנו שמתחילה לא היה רע מעורב במציאות, והחומר לא היווה קישור לחטא או לתאוות. לא היה צריך בבגד גשמי שיחצוץ בין האדם לבין המציאות החומרית, כחומת כהגנה. לאחר החטא האדם נזקק לבגד. הוא כבר לא יכול להיות מעורב עם העולם כמות שהוא, אלא צריך כמין מתאם בין הרוחניות לגשמיות הסובבת אותו. הוא כעת עטוף ומוגן בתוך הבגדים.

הבגדים החדשים שקיבל מציינים את הקישור של האדם למציאות החומרית. כמו שאדם הראשון הוא נשמה כוללת וגדולה ביותר, שכולנו חלקים ממנה, כך גם בגדיו הם במידה מסוימת הקישור של כל הרוחניות המתגלה בעולם, אל הגשמיות. הבגדים עוזרים לצוד כיוון שהלובש אותם מקושר לכלל המציאות בקישור פנימי. החיות כפופות לרוחניות המתגלה על ידי הלובש, ונתונות תחתיו כמו הבגד עצמו.

          ציד

עשו אוהב לצוד. הציד מהווה קישור לחיות, שהן המבטאות את כוחות החיים הגשמיים. היצרים והתאוות נמדדים אצל בעלי החיים כיצרי קיום טבעיים ולא כחטאים. עשו מתחבר לכל התאוות ולכל החומריות דרך הציד. הוא מחובר לחיות, והוא מחובר לכלל המציאות הגשמית. האכזריות המתגלה בציד, הופכת אצל עשו לדרך חיים. המצפון לא משחק כאן תפקיד, שכן אם עשו מסוגל להרוג בני אדם, כל שכן שיהרוג חיות ללא מצפון.

ישנם הרבה קווי מתאר דומים בין יצחק לעשו. עשו מתואר בתחילת הפרשה כ-“אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה”. וגם באותו היום המר והנמהר הוא חוזר ‘מן השדה’. והשדה, כזכור הוא בחינתו של יצחק (כפי שהתבאר בדברינו לפרשת חיי שרה). כפי שביארו חז”ל בפסחים (פ”ח ע”א), יצחק תופס את דרך השפעת הקדושה בעולם בבחינת שדה – “וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה” (כ”ד, ס”ג). גם בהמשך יצחק משבח את הריח שנכנס עם יעקב “כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'”. יצחק אוהב את עשו ‘כי ציד בפיו’, ושולח אותו לפני הברכה לצוד בשדה: “וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד”. מילא עשו, שאנחנו רגילים לחשוב אותו לאדם פראי הזקוק לשעשוע של ציד במקום פתוח. אך מדוע יצחק כל כך כל כך מתעניין בשדה ובציד?

יצחק אבינו מידתו מידת הדין. כבר ראינו בדברינו לפרשת חיי שרה שהשדה הוא הדבר המבטא זאת. מידת הדין היא צמצום ההשפעה. ההר, שמייצג את אברהם (שם בפסחים, ועוד) הוא דוגמא של דבר המשפיע מלמעלה למטה. השדה הוא המקבל את השפע, ולא המזרים אותו. השדה הוא גם לא מקום בנוי ומיושב בידי אדם. הוא סתם מקום פתוח שאין בו כלום. אך בזה הייחודיות שלו; זהו מקום שיד אדם לא נגעה בו. הטבע בהתגלמותו הוא הגילוי הכי פשוט של ה’ יתברך. יצחק לא מחפש הרים או בתים. הוא רוצה לפגוש את ה’ בשיחה שהיא תפילה. הוא מתחבר לטבע כמות שהוא. בלי פיתוחים מעשה ידי אדם, ובלי צורך דחוף להמשיך את כל השפע הלאה. רק הוא ו-ה’. וזוהי מידת הדין שלו – להתרומם אל ה’ בלי להתרועע בעולם.

הציד גם הוא מחבר את יצחק אל העולם. גם הוא, כמו עשו, אוהב חיות. הוא רואה בהן גילוי שכינה ממש. הוא עצמו, כזכור, היה מועמד להיות עולה תמימה במקום בהמה, ועשה זאת בחפץ לב. הבהמות הן כוחות החיים הטבעיים שבעולם, ובשחיטתן על גבי המזבח יש ביטוי למסירת העולם למעלה, אל ה’. העלאת העולם אל עבר ה’, זהו הערך שמתגלה בהקרבת הקרבן. יצחק מחובר לכך בכל מאודו. הוא עצמו מסכים להיות הקרבן הזה. ואם לא הוא, על כל פנים הוא מחובר להקרבת קרבנות אחרים. יצחק לא מקריב הרבה קרבנות על המזבח (לבד מפעם אחת שמצוין שעשה מזבח – כ”ו, כ”ה). אך בדרגת קדושתו אין הוא זקוק לכך. הוא מחובר אל ה’ בצורה פנימית וחזקה כל כך, כך שכל אכילותיו הן קרבן. המציאות כולה מתעלה כאשר החיות המייצגות אותה, על ידי כוחות החיים שלהן, מוקרבות לגבוה באמצעות יצחק. ודוקא ציד, כי בהמות בדיר פחות מבטאות כוחות חיים גשמיים גדולים.

ליצחק חסר הפן המעשי של לצוד ציד. הוא לא פועל בעולם אפילו לצורך השפעת הרוחניות, וכל שכן שאין לו את היכולת והמוכנות לציד פיזי. אך עשו עושה זאת עבורו, והוא מאוד מרוצה מכך. הוא אוהב את עשו שמביא לו ציד בפה. הוא רואה זאת חלק מתיקון העולם ממש. עשו משמש כאן כשליח לדבר מצווה ממש, מבחינת יצחק. אלה המטעמים שעשו מאכיל את יצחק.

          עשו וקין

עשו הוא איש פרא, שמתנהג כמו החיות אותן הוא צד. זה לא מפורש בפסוקים, אך נרמז בבקשה שלו לאכול: ‘הלעיטני’, שזו לשון של אכילה גסה. וכן, מתוך הנחה שמי שמסוגל לרצוח אח (“יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי”) קשה לצפות ממנו לעדינות מוסרית, דרשו חז”ל רמזים רבים על מעשי-פראות שעשה עשו. חמש עבירות עבר עשו באותו היום של מכירת הבכורה, אמרו חז”ל בבבא בתרא (ט”ז ע”ב), ואחת מהן היא שבא על נערה המאורסה. עוד דרשו חז”ל שעד שנישא בן ארבעים שנה, היה צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותם (בראשית רבה ס”ה, ומובא ברש”י כ”ו, ל”ד).

עם זאת, יש להוכיח שעשו לא היה מנותק מהקודש לגמרי. ראשית, בפשט הפסוקים כתוב שעשו בכה ממש על כך שפספס את הברכות. וכי על מה יש לבכות למי שלא מאמין במציאות ה’? הרי הברכה של יצחק היא רק מכוח ה’ יתברך, כמו שהוא אומר: “ויתן לך האלוקים וכו'”. ועוד, שמתחילה כאשר שלח את עשו אמר לו כך, כי רבקה מתארת ליעקב שיצחק אמר “ואברככה לפני ה'”.

ועוד, שכתוב בירושלמי (מגילה פ”א הי”א): “ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית מהו החמודות שהיה משמש בכהונה גדולה”. לא ייתכן שחז”ל יגידו על עשו ששמש בכהונה גדולה, בלי צד של קישור לקדושה. שהרי אם אין כזה צד, היו צריכים לומר רק שהצטיין בכיבוד אביו, שזו מידה אנושית, כמו שכתוב בשאר המקומות בחז”ל.

ועוד יש להוכיח שיש לעשו קישור לקדושה, ממה שכתוב בפרקי דר’ אליעזר (ל”ח) שחושים בן דן הרג את עשו, ונכנס ראשו של עשו לתוך מערת המכפלה ונשאר קבור שם. ובודאי שיש כאן כוונה עמוקה לומר שיש לעשו שייכות מסוימת לקדושה, ואין זה מקרה סתמי שבטעות הראש נכנס לשם.

עשו מזכיר את קין. קין הרג את אחיו, ועשו רוצה להרוג את אחיו. לקין יש אח שמצליח יותר ממנו בקדושה (בהקרבת הקרבן), ועל כן הוא מקנא בו, וגם לעשו יש כזה אח, וכזו קנאה. בדברינו לפרשת בראשית הארכנו לבאר שלקין היתה אידיאולוגיה בחיבור למציאות כמות שהיא, בלי לתקן את המידות ואת המעשים. הקרבן שהקריב מן היבול שאיננו דווקא הטוב והמובחר, הוא ביטוי לסברתו שכל המציאות טובה. לא צריך לברור את הטוב. גם הדברים שנתפסים כרעים במציאות, הם קודש. כאילו שלא היה שינוי מהותי בעקבות חטאו של אביו. ה’ יודע את עומק טעותו, ולכן מדריך אותו שם בעקבות הקרבן הגרוע שלו כיצד צריך לתקן את המידות והמעשים. “הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ” (ד’, ז’). זה לא עזר אצל קין.

עשו הוא המשך של קין. הוא לא לומד את הלקח ש-ה’ ניסה ללמד את קין, בדיוק כפי שקין לא למד אותו. קין היה מחובר למציאות, וחשב שיפגוש שם את ה’. הוא הרי הביא קרבן ל-ה’ מאדמתו. גם עשו חושב לפגוש את ה’ בתוך כל החומריות כאשר היא. הוא חושב שאין צורך לתקן את התאוות שלו. אפשר להיות מחובר ל-ה’, תוך כדי שאונסים נשים תחת בעליהן דרך קבע. אפשר לחיות על תאוות אכילה, ורצח לפי הצורך, ולהיות קשור עם ה’. את העדינות של מידת הקדושה של יצחק, המרומם את העולם הגשמי אל ה’, עשו תופס כחיבור לכל הגשמיות שהעולם מציע. עשו משול לחזיר (בראשית רבה, ומובא ברש”י הנ”ל כ”ו, ל”ד) שפושט את טלפיו ואומר טהור אני. ויש להוסיף בזה, שהחזיר כידוע מתפלש דרך קבע בבוץ. הוא שרוי רובו ככולו בתוך החומריות על כל לכלוכיה, ועם זאת אומר טהור אני. עשו חושב שהוא משמש בכהונה גדולה. כאילו הוא מחבר את כל המציאות אל ה’ יתברך על אף, ושמא נאמר בגלל, שהוא מתפלש בבוץ הגשמי[1].

          ויאהב יצחק את עשו

הקשר הרוחני הזה בין מידתו של יצחק לזו העקומה של עשו מאיר באור אחר את הבלבול שנוצר אצל יצחק באשר לטיבו של עשו. זה לא סתם שהוא שואל אותו כיצד מעשרים את התבן ואת המלח, ואז יצחק טועה בו. יש כאן הרבה יותר מזה. עשו באמת חושב שהוא במדרגה גבוהה. הוא חושב שהוא מרומם את כל המציאות, והוא כבר בדרגה של למצוא את הקודש גם איפה שאין שום מצווה או קדושה ידועה. המעשר הוא חלק הקודש שישנו בפרי, ועשו רוצה למצוא אותו אפילו בתבן ומלח, שאינם חייבים במעשר. הקדושה נמצאת בפירות שהם יצירה של הקרקע. סדר הופעת הקדושה בעולם הוא תוך ביטוי של יצירתיות חומרית. התבן הוא פסולת, ומלח הוא לא דבר שפרה ורבה. ועשו כאילו מחבר גם אותם אל ה’.

הקשר בין מידת הקדושה של יצחק לבין עשו הוא מהותי. והוא מבלבל באמת. יצחק טועה בו, בעקבות ההחצנה של עשו את הקדושה, והסתרת הגשמיות הפגומה והאיומה מבפנים. הוא משתכנע שהבן שלו צדיק כזה שגם למקומות הנמוכים ביותר מצליח להשפיע קדושה. גם אותם הוא כאילו מצליח לכלול בתוך החיבור ל-ה’. והכול זה שקר אחד גדול. בתחילה עשו משקר את עצמו, ומתוך כך את יצחק. עשו הוא צבוע, אך הוא לא רואה את עצמו כרשע. הוא באמת חושב שהברכה מגיעה לו. הבכי שלו על הברכה הוא הדבר האמיתי הראשון שאנחנו מוצאים אצלו. לכן חז”ל ציינו את הבכי הזה לטובה, ואמרו שבזכות זה זכה לממשלה בעולם (עיין תנחומא במקום).

עשו שונה מקין בנקודה הזו. קין לא חשב שהוא יותר טוב מהבל. עשו, לעומתו, סובר שהוא עדיף על יעקב. הוא הבכור, ויעקב ניצל רגע של חולשה כדי לקנות ממנו בכסף קל את המעמד המכובד הזה. יצחק קשור עם עשו לאורך כל החיים, ומעוניין לברך אותו, ולא את יעקב. ויעקב בא ולוקח לו את הברכה במרמה. זה מכעיס את עשו, עוד יותר ממה שהוא מקנא ביעקב. עשו רואה בעצמו את ההמשך האמיתי של יצחק, גם מבחינה רוחנית.

אחרי הכול, אי אפשר להתעלם מנקודת האמת שבאה לידי ביטוי בכל הצביעות של עשו. עשו הוא רשע, וגם אם הוא משכנע את עצמו שלא, אין זה פוטר אותו מן הדין. אם אדם עושה את כל העוולות שבעולם בשם הצדק, זה לא הופך אותו לצדיק. הוא גם רשע וגם משוגע. אך יש כאן איזו אמת גדולה שמקופלת ומסתתרת בתוך עשו ודרכו, שהיא המחיה אותו ונותנת לו את כל הממשלה שקיבל בעולם. יש באמת צד שכל הגשמיות, פראית ככל שתהיה, היא גילוי של ה’. אפילו הסיטרא אחרא בעצמו הוא גילוי מסוים של אלוקים. אין בעולם ח”ו משהו שהוא חוץ מהאלוקות ועומד בזכות עצמו. הכול הוא חלק מאלוקים. אלא שיש סדר של הופעת הקדושה ושל הופעת הסיטרא אחרא בעולם, ואנחנו נוהגים בפועל ובמחשבה לפיו. יש קדושה נגלית, ויש טומאה נגלית. אך באחרית הימים יבואו ימים שגם הצדדים האפלים יתגלו כמחוברים באיזו מידה לקודש. זה שייך לרוחו של משיח, ולגובה הרוחני שכל המציאות תתרומם אליו אז. אפילו חיות הטרף יתכופפו אז לפני גילוי ה’ בעולם, “וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ” (ישעיה י”א, ו’). נקודת האמת הזו, שמבוטאת בראש של עשו, החלק הגבוה שמתגלה על ידו, זיכתה אותו לקבורה החלקית שלו במערת המכפלה, יחד עם האבות הקדושים.

נראה שיש בכך הסבר לעובדה שעשו היה כל כך מצוין במידת כיבוד אביו. ראשית, זוהי מצוה שקשורה עם אנושיות ותיקון עולם מעשי. זו אחת המצוות הכי בסיסיות בתיקון החברתי, גם בלי צורך בהדרכה אלוקית. לכן גם למדו מדמא בן נתינה הגוי את גודל ההקפדה על כך (קידושין ל”א ע”א). אך בנוסף, יש במצווה זו גם קישור לאלוקות. אמרו חז”ל (קידושין ל’ ע”ב):

“תנו רבנן שלשה שותפין הן באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני”.

כשאדם מכבד את ההורים, הוא גם מכבד בכך את השותף השלישי ביצירתו, את ה’ יתברך. וכן אומר המהר”ל (תפארת ישראל פרקים ל”ו ו-מ”א) שלכן כיבוד הורים בלוחות הברית שייך ללוח הימני, שעיקרו מכוון למצוות שבין אדם למקום. וכן אמרו בגמרא (שם) “רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאמיה אמר איקום מקמי שכינה דאתיא”, כלומר הוא התייחס לכיבוד הורים ככיבוד השכינה. נמצא שמצוות כיבוד הורים על אף היותה בין אדם לחברו מובהק, מקפלת בתוכה גם את הקדושה של בין אדם למקום. ולכן דווקא את המצווה הזו עשו בוחר להצטיינות יתירה, לפי דרכו שרוצה להיפגש עם האלוקות בתוך הגשמיות כפי שהיא.

          הברכות

יצחק מחפש את הממשיך שיוכל לתקן את העולם. התיקון צריך להיות מהותי ושלם, שלא מוותר על שום חלק בגשמיות. אפילו עמלק, שבעולם הזה צריך להימחות מתחת השמים, יש לו חלק מעל השמים[2]. הוא מוצא בעשו את המועמד המתאים, על פי מה שמתגלה לו, בטעות, מדרכיו. יצחק רואה רחוק, ולא מחפש את מי שינהל את העולם הגשמי. הוא גם לא מתכונן לברך אף אחד כדי שיזכה באיזה פרס. הוא מחפש מי יהיה אחראי על כל העולם, כדי להביא אותו לתיקונו. הברכה בשליטה על העולם היא קבלת אחריות על גורלו הרוחני. יצחק רואה קדימה עד אחרית הימים, עד ימות המשיח. השלל הגשמי שייקח איתו הזוכה בברכות יוענק לו רק באחרית הימים, כאשר יגיע הזמן של התיקון הכללי. בודאי שאם היינו זוכים היה התיקון מגיע כבר בזמן שלמה. אך בפועל לא זכינו, ואנחנו עוד מקווים לקיום הברכה של יצחק בימות המשיח, ביודענו שאנחנו נבחרנו להיות אחראיים על תיקון העולם.

עשו, לעומת זאת, לא קיבל את הברכה, וקיבל רק פרס ניחומים. פרס הניחומים היה לשלוט על העולם כאשר יעקב חוטא. את זה הוא קיבל, ונוהג בשללו כמלך העולם הזמני בהידור רב. את הפרס הזה עצמו הוא קיבל בזכות האמת שמיוצגת בטענותיו ובדרכו, גם אם היא מופיעה תוך עקמימות גדולה. “וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ” (כ”ז, מ’). “כלומר כשיעברו ישראל את התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עלו וגו'” (רש”י במקום). בזמן שישראל חוטאים יש לעשו טענה על כך שהוא לא קיבל את הברכות. הנה, גם יעקב חוטא ואין תוכו כברו. במה אם כן הוא עדיף ממני? או אז באמת הוא זוכה בממשלה.

          יעקב

בצד עשו, גדל בבית גם יעקב אבינו. יעקב איננו איש ציד ואיננו איש שדה. הוא יושב אוהלים. הוא בעד יצירה רוחנית בעולם, כמו אברהם, וזה מתבטא בכך שהוא קורא לקדושה בעולם ‘בית’ (פסחים פ”ח), שזה מבטא בראש ובראשונה יצירה אנושית ולא הנחת הטבע כפי שהוא. אך הוא לא הר כמו אברהם. בסופו של דבר הוא יושב אוהלים. הוא לומד לו אצל שם ועבר, ולא מחפש פעילות. אך אצלו, להבדיל מיצחק, כן גנוז הכוח לפעול וליצור לעת הצורך. אלא שהכוח הזה כעת גנוז. כעת הוא בשלב של התקרבות ל-ה’, ולא של פעילות בחוץ.

יצחק חושב שמיעקב לא תוכל לצאת התועלת הרוחנית של תיקון המציאות. במידה מסוימת הוא רואה בו המשך שלו עצמו. של מי שיושב כנוס בתוך עצמו ולא תהיה לו האפשרות לתקן את העולם. את היכולת לצאת ולפעול הוא מוצא אצל עשו, ולכן סומך דוקא עליו שיוכל לעמוד במשימה.

אך מה שיצחק לא רואה, רואה רבקה. היא רואה גם את הקלקול הפנימי של עשו, וגם את היכולות הרוחניות הגבוהות של יעקב. היא רואה שיעקב יוכל לעשות חיבור אמיתי בין הקדושה מצד אחד, לבין הפעילות החומרית מצד שני. אין זה ברור מאליו בכלל. זהו דבר קשה ולא מצוי, שאצל אדם אחד הדברים יתחברו כראוי. אך ביעקב היתה התכונה המחברת הזו. רבקה יודעת שהזרע של יעקב יהיה בעל הסגולה הרוחנית הזו, ולכן היא לוקחת על עצמה את האחריות למעשה הנועז של לקיחת הברכות.  

היא מלבישה ליעקב את בגדי עשו, אותם הבגדים שנלקחו מאדם הראשון, ועברו דרך נמרוד עד שהגיעו לעשו. אותם הבגדים שמבטאים את החיבור למציאות הגשמית. את הבגדים הללו לוקח יעקב ומתייצב לפני אביו.

וראה זה פלא. הבגדים מפיצים ריח טוב. כאשר עשו לבש אותם הם לא הפיצו את הריח הזה, שהרי יצחק מתפלא ומתרשם מן הדבר. “רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'”. דווקא כשיעקב לובש אותם יש בהם ריח מיוחד. הריח הוא ריח גן עדן שנכנס איתו, כפי שמביא רש”י במקום. ריח זהו דבר שהנשמה נהנית ממנו (ברכות מ”ג ע”ב). מתקבל כאן חיבור מפתיע בין הגשמיות שמתבטאת בבגדים, לבין הרוחניות של ריח גן עדן. והכול בזכות יעקב. יצחק מביע בדבריו את אותה הפליאה על החיבור הזה: ‘ריח שדה’ הוא אומר. היינו, אותו השדה המיוחד בדרך כלל לי ולעשו, מקבל כאן ריח מיוחד, אשר ברכו ה’. בגדי השדה הללו הופכים להיות מחוברים לקודש באמת, דווקא כשיעקב לובש אותם.

ויותר מזה; לא רק שהבגדים משמשים היטב את יעקב, אלא שהוא למעשה הבעלים שלהם. הזוהר (ז”ח שה”ש ח’ ע”ב) מדקדק שכתוב בפסוק ‘וירח את ריח בגדיו’, כאילו הבגדים הם של יעקב ולא של עשו. ואומר הזוהר שבאמת הבגדים הם של יעקב. עשו גזל את הבגדים מנמרוד, ונמרוד עצמו לא ברור מנין השיג אותם. לעומת זאת, יעקב הוא ההמשך האמיתי של אדם הראשון, בעל הבגדים המקורי. “שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון” (בבא מציעא פ”ד ע”א). הוא המסוגל לעשות את החיבור האמיתי בין הרוחניות של אדם הראשון לבין הבגדים הגשמיים הללו[3].

          אתנהלה לאיטי

יעקב רואה את עצמו בסופו של דבר מתקן את העולם. כל החומריות, כולל הגסה ביותר, תבוא לידי תיקון. העקב הוא המסמל באדם את הצד הכי נמוך. יעקב נולד תוך שהוא אוחז בעקב עשו. כאילו לומר, אני מחזיק בכוחי גם בצדדים הכי נמוכים של המציאות, שבאים לידי ביטוי בחלק הנמוך של עשו (שהוא עצמו מבטא את החומריות). השם ‘יעקב’ בעצמו, שנקרא על שם המאורע, מבטא את היכולת הרוחנית הזו. עשו טוען “וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם”. והוא צודק. יעקב מבין את המצב לאשורו, ומשתדל לאחוז בעקב הזה של עשו. הוא נוטל ממנו את הבכורה כדי שהוא יהיה זה שיתקן את העקב-העולמי. והוא לוקח את הברכות לשם אותה המטרה בדיוק. אין לסמוך על עשו שיתקן את העקב, שכן במקום לרומם את העקב, הוא עתיד, חלילה, להפיל את הקודש אל דרגת העקב, אל הגשמיות העכורה.

אלא שיש הבדל מהותי בין עשו ליעקב. עשו, לפי דרגתו הרוחנית והתכנון שלו לתיקון העולם, לא צריך הרבה זמן. הכול מוכן כאן ועכשיו. אם לא צריך לתקן את המידות והמעשים, והכול נפגש עם ה’ כמות שהוא – אפשר כבר להתחיל. עשו נולד כשהוא כבר עשוי, וזהו המקור לשם עשו. כמו החיות, שמיד (כמעט) עם לידתן מתחילות ללכת ולתפקד. הוא שעיר כאיש מבוגר, ואין לו את הצורך להתפתח. הוא מוכן לפעילות רוחנית מיידית, כמו שהוא מוכן לזו הגשמית.

יעקב, לעומתו, הוא איש של תכנונים ארוכי-טווח. הוא לא ממהר לפעול, לא מבחינה גשמית ולא מבחינה רוחנית. הוא יושב אוהלים ולומד תורה. גם אח”כ, כאשר הוא יוצא לשאת אשה הוא לא ממהר. הוא מנצל את הזמן להיטמן י”ד שנה בבית שם ועבר. הוא בונה על העתיד הרחוק ולא על זה המיידי.

למראית העין אין ליעקב את הכוחות המתאימים לתיקון העולם. לפחות לא כמו הכוחות של עשו. אך אין זאת אלא משום שאצל יעקב יש תקופה ארוכה של כינוס הכוחות. מתוך הבניה הארוכה, התוצאה בסוף תצא מושלמת ואמיתית. לא מדומה וחיצונית כמו ה-‘תיקון’ שאותו מציע אחיו. יש אמת בכך שיצחק לא בוחר ביעקב, אז זוהי אמת זמנית בלבד. כלומר, על אף שכעת יעקב באמת עדין אינו שייך מספיק לפעילות חומרית, זהו דבר שישתנה בעתיד. וכאשר הוא ישתנה, הוא ייבנה בצורה שלמה.

יעקב נאלץ, בסידור המאורעות ש-ה’ קבע בעולם, לחטוף את הבכורה ואת הברכות. הדבר בא לבטא את העובדה שבאמת בשלב הזה הדבר עדין איננו מתאים לו לגמרי. עדין אין בכוחו לשאת את המשא העולמי על כתפיו הצנומות. אך מכל מקום בלא זה אי אפשר. לא ייתכן שהתפקיד יישאר ביד עשו. גם אם עכשיו יעקב לא מוכן, בהמשך הוא יהיה מוכן. וכבר עכשיו צריך יצחק למסור בידו את ההנהגה העולמית העתידית במדרגה של גניזה פנימית, גם אם לא בפועל עדין.

“יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה” (ל”ג, י”ד), אומר יעקב לעשו. וחז”ל דרשו (מובא ברש”י שם) שכוונתו ל-“וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה ל-ה’ הַמְּלוּכָה” (עובדיה א’, כ”א). יעקב רואה למרחק רב, עד לסוף תיקון העולם וביאת גואל צדק, גם אם הדבר תלוי בהתנהלות איטית. מה שכעת עוד לא מופיע בנגלה, גנוז בכוחו של יעקב מאז שנולד תוך אחיזת העקב של עשו.

[1] חז”ל אמנם ציינו את עשו כמי שגם כפר בעיקר במסגרת חמש העבירות שעבר באותו היום. אך נראה שכוונתם שמעשיו הם מעשים כאלה שמביאים לכפירה, ומבטאים דווקא את הריחוק מ-ה’. אך הוא מבחינתו חשב שהוא קשור ל-ה’, מכוח הראיות שהבאנו.
[2] עיין מידות הראי”ה אהבה, ו’.
[3] אגב, חז”ל דרשו (סנהדרין דף ל”ז ע”א): “וירח את ריח בגדיו, אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו”, כלומר שאפילו הבוגדים בעם ישראל הם בכלל הקדושה (עיי”ש). ומובן מאוד לפי דברינו שדבר זה נרמז דווקא בבגדים הללו, שמבטאים את המציאות הגשמית על כל הצדדים הנמוכים שלה.