לפרשת שמיני
אש זרה
“וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה’. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן” (י’, א’-ג’).
בדברי חז”ל נאמרו כמה הסברים לתוכן החטא של נדב ואביהוא. המפורסמים שבהם הם דברי רבי אליעזר (בגמרא בעירובין ס”ג ע”א, ובמדרש בתחילת אחרי מות) שמתו על שהורו הלכה בפני משה, ודברי רבי ישמעאל (שם במדרש) שמתו על שנכנסו שתויי יין למקדש. עוד ביאור מפורסם כתוב במדרש (במדבר רבה פרשה ב’):
“ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו אלא מלמד שזנו עיניהם כלפי שכינה כאדם שמביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה… נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה… ולמה לא מתו באותה שעה… אמר הקדוש ברוך הוא אם אני הורג נדב ואביהוא עכשיו הריני מערבב שמחת תורה למחר שמחתי באה מוטב בשמחתי ולא בשמחת תורה”.
במדרשים ישנם עוד תוספות וביאורים לחטאם. וברצוננו לשאול ולברר כיצד דברי חז”ל הללו עולים בקנה אחד עם הטעם שכתוב בפשט הפסוק, שמתו על שהקריבו אש זרה?
כמו כן מצאנו לכאורה סתירה בפסוקים, שכאן נאמר שמתו על שהקריבו אש זרה, ואילו בתחילת פרשת אחרי-מות כתוב “בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ”, ומשמע שמתו כעונש על כניסה לקודש פנימה בצורה האסורה. חז”ל נדרשו לכך (במדרש הנ”ל), ונחלקו התנאים איזה מהפסוקים הוא העיקרי. לפי רבי עקיבא מתו בשל ההקרבה, ולפי ר’ יוסי בשל הקירבה האסורה. וישנה גם דעה שמתו בגלל שני הדברים גם יחד.
כתוב במדרש (ויקרא רבה צו פרשה י’, ועוד, ומובא ברש”י לפרק י’ פס’ י”ב):
“ובאהרן התאנף ה’ מאד להשמידו אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אין השמדה אלא כילוי בנים כמה דאת אמר ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת כיון שהתפלל משה עליו נמנעה ממנו חצי הגזירה מתו שנים ונשתיירו שנים”.
אהרון היה אמור להיענש במיתת כל בניו על חלקו בחטא העגל, ותפילתו של משה עזרה לכך שרק שנים ימותו, הלא הם נדב ואביהוא. ונשאלת השאלה, שהרי ידוע שבנים גדולים, כלומר מעל יגיל שלש-עשרה, לא מתים בעוון אבותם. ואם כן צריך להבין איך נדב ואביהוא מתים בעוון אהרון? ואין ליישב שהם היו פחותים מגיל שלש-עשרה, כיוון שהם עבדו במשכן, ולא מצאנו בחז”ל שיציינו שזה בעצמו היה חטאם, שעבדו לפני הגיל הראוי. ועוד, שמסתבר שלא היו נענשים בכזו חומרה לו היו ילדים שאינם בני דעת. ובנוסף, גם כאן מתעוררת השאלה הנזכרת, שיש סתירה בדברי חז”ל בהסברים מדוע מתו בני אהרון, וכיצד מתיישב הדבר עם פשט דברי הפסוק.
***
ובנים לא היו להם
ברצוננו להראות שחז”ל ברוחב דעתם רמזו בהסבריהם לחטא את עומק כוונת הפסוקים, ולא באו להוסיף פשע על פשעם של בני אהרון. לפני שנסביר זאת צריך להקדים שנדב ואביהוא היו אנשים גדולים ביותר, בעלי מעלה רוחנית כבירה. הדבר מצויין בכמה מקומות, ונביא את חלקם. ראשית, בפסוק (שמות כ”ד, י”א) נאמר “וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ”, והכוונה שם לנדב ואביהוא והזקנים, שנזכרו בפסוקים שם קודם לכן. ופירש רש”י שם ש-‘אצילי’ זו לשון של גדולה.
וכן בפרשתנו, משה רבנו מנחם את אהרון באמרו “הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ”, הרי שקרא להם קרוביו של מקום. ואמרו בתנחומא כאן (ומובא ברש”י):
“אמר משה לאהרן העת שאמר לי בקרובי אקדש חשבתי כי בי או בך יפגע ועכשיו אני יודע כי הם גדולים ממני וממך”.
חז”ל לא מפזרים ביטויים ללא אחריות, וכל דבריהם שקולים ומדודים. אם הם נקטו לשון כזו מפליאה לפיה נדב ואביהוא גדולים אפילו ממשה רבנו, ודאי מדובר באנשים גדולים ביותר, שאת מעלתם יקשה עלינו לשער[1].
כתוב בפסוק (במדבר ג’, ד’): “וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה’ בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה’ בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם”. בפשט הכתוב העובדה שלא היו להם בנים היא נתינת טעם מדוע לא היו כוהנים נוספים מזרעם (שכן הפסוקים שם מונים את הכוהנים המשוחים). לכל היותר היינו סוברים שיש כאן תיאור של עומק הטרגדיה: לא רק שהם מתו, אלא שגם לא השאירו אחריהם בעולם שורש וענף.
אך דברי חז”ל במדרש (בתחילת אחרי מות) פונים לכיוון אחר:
“בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן ובכולן כתיב בהם מיתה על שהיו שתויי יין וכתיב בו מיתה שנאמר יין ושכר אל תשת… ועל ידי שלא היו להם בנים וכתיב בו מיתה הדא הוא דכתיב וימת נדב ואביהוא[2] אבא חנין אומר על ידי שלא היה להם נשים דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו רבי לוי אמר שחצים היו הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם מה היו אומרים אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא אבינו כהן גדול ואנו שני סגני כהונה אי זו אשה הוגנת לנו רבי מנחמא בשם רבי יהושע בן נחמיה אמר בחוריו אכלה אש למה בחוריו אכלה אש משום בתולותיו לא הוללו”.
חז”ל רואים באמירה של התורה שנדב ואביהוא מתו ללא בנים הסבר לחטאם. אין כאן רק תיאור של הטרגדיה או מידע טכני הנוגע לפרשת ייחוס הכוהנים. נדב ואביהוא נאשמים בכך שבמודע ובכוונה לא רצו לשאת נשים, ומתוך כך לא פרו ורבו. המדרש מכנה אותם ‘שחצים’, כלומר בעלי גאווה. דומה שעל פי תיאור מעלתם הרוחנית (כפי שהבאנו לעיל), קשה להניח שרק הגאווה הגשמית גרמה להם לא לישא אשה. ראשית, כיוון שיש כאן מעשה שטות, כיוון שהמפסידים הראשונים ממנו יהיו הם עצמם, בכך שלא יהיו להם בנים. ושנית, כיוון שיש כאן ביטול מצווה גדולה של פריה ורביה, וכדי שאדם גדול יעשה זאת צריך למצוא סיבה רוחנית מספיקה[3].
מקבל ומשפיע
ככלל, צריך לדעת ולהפנים שהמבנה הרוחני של העולם הוא כזה ש-ה’ יתברך משפיע לעולם את כל הרוחניות והגשמיות הנצרכות לו. העולם הוא המקבל ו-ה’ הוא הנותן. ‘העולם’ כולל את המציאות הגשמית כולה: דומם, צומח, חי ומדבר. כולם זקוקים לשפע האלוקי המחיה אותם תדיר, ולולא הוא היו חוזרים כולם לתוהו בן-רגע. עם ישראל שונה במהותו משאר הברואים בכך שהוא אמנם מקבל שפע כמו כולם, אך בכוחו גם ליצור ולפעול בעולמות הרוחניים. מעשי המצוות ולימוד התורה מוסיפים רוחניות בעולם, וגורמים לבריאה כולה להתקרב אל ה’ יתברך. אך יש להפנים את העובדה, שעל אף היותנו משפיעים ופועלים במידת-מה, הכול מתחיל מ-ה’. כל הפעילות הרוחנית שלנו בנויה על קיום הציוויים של ה’, ואינה יצירה שמתחילה מאיתנו. בנוסף, באופן כללי האנושות, ועם ישראל בכללה, פועלת לקידום גשמי מבורך של העולם שהם חלק ממנו.
בדברינו לפרשת תרומה התבאר שהמשכן מהווה כעין אמצעי גשמי שדרכו קל יותר להיפגש עם ה’ יתברך. עם ישראל בחטא העגל למעשה רצו להשיג את אותה המטרה, כאשר העגל הוא האמצעי שהם בדו מליבם כדי לדבוק דרכו ב-ה’. ועל אף הדמיון בין העגל לבין המשכן, נענשנו בחומרה רבה. העיקרון הוא שאי אפשר לבדות מצווה או עבודת ה’ מלבנו. ההבדל בין העגל לבין המשכן הוא שעל המשכן ה’ ציווה ועל העגל לא. כמו כן, הכרובים המצויים בתוך המשכן אינם שונים מכל פסל בתבניתם החומרית, ועם זאת הם מצווה ושאר הפסלים הם איסור חמור. היהודי יכול להרחיב את קיום המצוות הנתונות לנו, במידת חסידות (כפי שהבאנו מהמסילת-ישרים בדברים לפרשת צו), אך כל זה דוקא כאשר הוא ממשיך את העיקרון שלמד מציווי ה’[4]. ואילו להמציא מצווה חדשה, הגם שהכוונה היא לשם שמים, זהו איסור של בל תוסיף.
מבין כל הנבראים, היה אדם אחד שהנהגתו הרוחנית היתה שונה מהמתואר. משה רבנו מבחינה מסוימת היה מקבל ככל אנשי העולם, אך מבחינה אחרת היה שותף ל-ה’ יתברך בהשפעת הרוחניות לעולם. ה’ בחר במשה לתת את התורה על ידו, ולהיות הצינור הרוחני שדרכו יקבלו בני האדם את יסוד השפע האלוקי בנבואה ובתורה. המיצוע הזה שהתגלה אצל משה רבנו מצא את ביטויו בלשון התורה ביחס למשה (דברים ל”ג, א’): ‘איש האלוקים’, וביארו חז”ל (דברים רבה י”א): “מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלקים”.
משה רבנו, לפי מעלתו הרוחנית, נצטווה לפרוש מן האשה. ברובד הפשט הביאור לכך הוא הצורך המתמיד שלו בטהרה כדי לקבל בפתאומיות את דבר ה’, כפי שהתבאר במפרשים על הפרשייה בה מרים ואהרון מדברים במשה (במדבר י”ב). בעומק הענין, ובלי לסתור את הפשט, נראה שיש כאן רובד פנימי נוסף. הקישור של נישואין והולדת ילדים הוא הקישור הבסיסי ביותר למסגרת החיים האנושית הרגילה. כל אדם מן היישוב מקושר לחברה, והקישור הראשוני הוא החיבור לאשה. הולדת הילדים גם היא המשכיות אנושית בסיסית הטבועה בנו, יצורי-האנוש, ולא זוקקת סיבות או שידול חיצוני אצל אדם בריא. משה רבנו הגיע למעלה רוחנית כזו שהוא נמצא למעלה מההתנהלות האנושית הגשמית הזו. הוא במידה מרובה מצוי בצד העליון של המפה הרוחנית; הוא שייך לצד של ה’ יתברך. משה קשור יותר לצד המשפיע, ופחות לצד המקבל. ככזה, הוא לא עוסק בבנין הגשמי של האנושות והעולם בכללו, אלא בהשפעת רוחניות.
נדב ואביהוא היו אנשים גדולים מאוד. הם ראו עצמם שייכים לאותה המעלה הרוחנית המיוחדת של משה רבנו. אמרו חז”ל (סנהדרין נ”ב ע”א):
“וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור אמר להן הקדוש ברוך הוא הנראה מי קובר את מי”.
נדב ואביהוא לא דמיינו דמיונות בעלמא. לרוב מעלתם, היה להם יסוד להניח שהם ראויים להנהיג את העם כמו משה ואהרון.
כיוון שהם סברו שהם במעלת הההשפעה הרוחנית של משה, הם בחרו לנהוג כמותו בענין נשיאת נשים. חז”ל ביקרו אותם בחריפות, וכינו אותם בעלי גאווה בעבור זאת, כיוון שמשה נצטווה על כך והם לא. אך היסוד הרוחני שגרם להם להניח שגם להם ראוי לפרוש מן האשה, אכן היה קיים בהם.
הורו הלכה
מאותה סיבה הם גם לא נמנעו מלהורות הוראה בפני משה רבנו, שכן הם לא ראו עצמם במעלה פחותה ממנו. מה היתה ההוראה שהורו נדב ואביהוא בפני משה רבנו? אמרו חז”ל (עירובין ס”ג ע”א):
“רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט”.
אין זה מקרה שזו ההוראה שהם חידשו, בלי להיוועץ במשה רבנו. הוראה זו מבטאת את הלך מחשבתם הכללית. כמו האש שיורדת מהשמים, ועם זאת יש להביא מן ההדיוט, כך בכל עבודת ה’, לבד מהשפע המגיע מ-ה’ אלינו, אנחנו צריכים גם לחדש השפעה מאיתנו החוצה. האש הזרה שהם הקריבו, היתה לדידם אידיאל גדול: אין להסתפק בציווי האלוקי אלא יש להוסיף עליו ולבטא בכך את היותנו משפיעים בעצמינו. העצמיות שלנו תבוא לידי ביטוי בנתינה לגבוה על ידי עבודה רוחנית שנחדש. ייתכן ואף מסתבר שהם לא סברו שכל אדם נמצא במעלה המספיקה לכך; אך על כל פנים ודאי שאת עצמם הם ראו כנמצאים במעלה הרוחנית המספיקה על מנת ליצור ולחדש ברוחניות.
העצמיות שלהם כאנשים גדולים ביותר, הספיקה לדידם כדי לחדש הלכה, וכדי לחדש הקרבת קרבן עליו לא צֻוו. אותה העצמיות הביאה אותם גם לשמש במשכן כאשר הם שתויים. זאת כיוון שהשיכור איננו מסוגל לקבל הוראות מבחוץ. ההתנהגות שלו בנויה על סך ההרגלים אותם קנה או הוטבעו בטבעו, לפני ששתה לשוכרה. נדב ואביהוא סמכו על מעלתם הרוחנית ולא ראו בעיה בשימוש במקדש כאשר הם שתויים. האיסור הזה שייך לאנשים קטנים, הזקוקים בכל עת להכוונה מבחוץ. לא כן בכל הנוגע לגדולים כמותם, שאינם צריכים לעוד הכוונה והנהגה מגבוה.
ההסתכלות הזו על עצמם כגדולי-גדולים כאלה שאין בנמצא כמותם (שייתכן שהיתה נכונה במידה מרובה, כפי שכבר התבאר) גרמה להם לעוד מכשול גדול. הם שכתוב בהם “וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ” (שמות כ”ד, י”א), וכבר הבאנו בפתיחה את דברי חז”ל המבארים שהיה שם חוסר כבוד לשכינה. כעין הנהגת אדם עם חברו נהגו הם כלפי שכינה. ומה שגרם לכך הוא העובדה שהם לא היו רגילים להחשיב עצמם במעמד של מקבלים ומצווים מגבוה, אלא במעמד ממוצע של מקבלים וגם משפיעים, כעין מעמדו של משה רבנו.
גם את שמותם ניתן לדרוש ולבאר על פי הדברים הללו. ‘נדב’ הוא לשון נדבה, כאדם הרוצה לנדוב ולתת משלו לגבוה. כמי שלא מסתפק בקיום הציווי האלוקי בו צווה, אלא חפץ להוסיף משלו עוד בעבודת ה’, כעין נתינה לאלוקים. ‘אביהוא’ הוא לשון גדלות ושררה. ‘אבי’ בתנ”ך ובחז”ל הוא לשון גדולה, כמו למשל (מלכים ב’, ב’, י”ב): “אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו”. אהרון, שהיה גדול בעצמו, קרא לבנו אבי-הוא, כאומר הרי בני זה גדול אף ממני. ובכך יש יסוד לכך שנדב ואביהוא נהגו עצמם בגדולה כגדולים יותר ממשה ואהרון, כנזכר לעיל. נמצא שהשם ‘אביהוא’ הוא ביטוי לצד של הגדלות שהופיע אצל שניהם, ומכוחו הורו הוראה ורצו להחליף את משה ואהרון. והשם ‘נדב’ הוא ביטוי לצד של הופעת העצמיות והנתינה האישית ל-ה’, שהיא היסוד להקרבת האש הזרה אשר לא נצטוו בה.
שני פנים בחטא
שני הפנים הללו, שהם שתי הופעות של אותו היסוד הרוחני, הם גם העומדים בבסיס הסתירה בין הפסוקים. מצד אחד כתוב שנדב ואביהוא מתים כעונש על שהקריבו אש זרה, ומצד שני על כך שקרבו לפני ה’. כבר הבאנו לעיל שהמדרש מביא בכך דעות מחולקות, איזה מן הפסוקים הוא העיקר. אך בכל אופן יש מקום לבאר שגם הפסוק השני מגלה על סיבה למיתתם, אלא שאיננה העיקרית, כי סוף-סוף את הכתוב אי אפשר להכחיש. מה גם שישנה דעה במדרש ששני הדברים גם יחד גרמו למיתתם. ויש לומר, שהפסוק האומר שמתו בקרבתם מגלה את הצד של הגדלות האישית שלהם, שתפסה אצלם מקום משמעותי והנחתה אותם עד כדי חטאים (במעמד הר סיני – ‘ויאכלו וישתו’, וכן הוראה בפני משה, וכמו כן זה שלא נשאו נשים ולא עסקו בפריה ורביה)[5]. והפסוק שאומר שמתו על הקרבת אש זרה, מגלה את הצד של הופעת העצמיות בצורה הפסולה, של נתינה אישית ל-ה’ באופן המקולקל, ושל חוסר יכולת להעמיד את עצמם במצב של מקבלים מ-ה’.
יש להדגיש, שלא כל אדם המתגאה מקבל עונש מיתה. וודאי שלא כל אדם שינסה לעבוד את ה’ בדרך שלא צווה בה ימות. אלא שנדב ואביהוא עשו כך תוך כניסה אל הקודש פנימה, שזהו ‘בקרבתם לפני ה” על פי הפשט. וכאשר אדם מתקרב אל הקודש ולא נוהג כראוי, הדבר חמור יותר מאשר אם עושה כן מחוץ לקודש. אך לבד זאת, יש בכך שקיבלו עונש מיתה עומק רוחני, שמבואר אצלנו בדברים לפרשת אחרי-מות. שם הרחבנו בדברים המשלימים את הענין כאן.
מתוך הדברים יש לבאר גם העובדה שמיתת נדב ואביהוא היא עונש לאהרון על חלקו בחטא העגל. חטא העגל היה ניסיון כושל ולא רצוי לחידוש אישי של עבודת ה’ מצידנו. אהרון היה חלק מהמהלך הזה, לפחות בכך שלא מנעו. נמצא שהפן הזה של חידוש עבודת ה’ בצורה הלא-רצויה, שהיה חלק מרכזי מחטאם של נדב ואביהוא, יסודו בהנהגה של אהרון. לכן מובן היטב שבניו של אהרון נהרגו בחטאו, כיוון שהם עצמם המשיכו את אותה המגמה הפסולה שהתגלתה בחטא העגל, שאהרון נידון כשותף בו.