לפרשת שמות - עם ודרכו
הסיפור של ספר בראשית נקטע באמצעו. ספר ויקרא חולק רשות לעצמו, בפירוט עבודת הקרבנות, וספר דברים גם הוא נאום עצמאי של משה רבנו. ספר במדבר חלוק מקודמיו בכך שמתאר את סיפור ההליכה במדבר, להבדיל מהסיפור בספר שמות העוסק ביציאת מצרים ומתן תורה (ובניית המשכן, שהיא המשך ותיקון לחטא העגל). לעומתם, ספר שמות לכאורה מהווה המשך ישיר של אותו הסיפור בו הסתיים ספר בראשית, ויש מקום להבין על מה ולמה נחלקו בראשית ושמות לשני ספרים שונים?
שאלה נוספת, הדומה לקודמתה, היא מדוע מופיע מנין נוסף של שמות הבאים למצרים בפרשתנו? אמנם רש”י הביא שלרוב חביבותם מונים את עם ישראל שוב ושוב, אך עדין יש מקום להבין למה דוקא במקום ובהקשר הזה.
יש לשאול, מדוע דוקא משה רבנו שמגיע “אֶל הַר הָאֱלֹקִים חֹרֵבָה” מצווה לחלוץ את נעליו מפני קדושת המקום, ובני ישראל באותו מקום, במעמד הר סיני, לא מצווים בכך?
קושי נוסף, מהו טעם ההדגשה היתרה בתורה על הרכוש איתו יצאו בני ישראל ממצרים? כבר בברית בין הבתרים הנקודה הזו מצוינת, ובפרשתנו היא מופיעה תוך כדי תיאור מטרת השליחות של משה רבנו. כבר אמרו בגמרא (ברכות ט’ ע”ב):
“אמר ליה הקב”ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם אמרו לו ולואי שנצא בעצמנו משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה ואומר להם בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום”.
אם כן, מהי באמת החשיבות של הרכוש איתו יוצאים ממצרים?
עוד ברצוננו להבין את הטעם לכך ש-ה’ יתברך מצווה להערים על פרעה, ולומר לו שעם ישראל מתכוון ללכת לכמה ימים ולזבוח. וכי כך ראוי, שנתבייש לומר בריש-גלי ובביטחון ב-ה’ את כל האמת? מדוע צריך להסתיר את המגמה של היציאה ממצרים כיציאה שאין דרך חזרה ממנה?
***
פרט וכלל
ספר שמות חלוק מספר בראשית בדבר מהותי. כל יהודי, בנוסף להיותו עומד מול ה’ כפרט, הוא גם חלק ממערכת כללית שנקראת ‘עם-ישראל’. על אף שכל אחד נפגש עם ה’ בעבודתו הפרטית, מכל מקום בעיני היהדות כל מפגש כזה נבחן כבעל חשיבות ככל שהוא יותר קשור לכלל. כלומר, היהודי הפרטי צריך לראות עצמו כחלק מהעם, כאשר הפעילות הכללית של הציבור מתפרטת בפועל לעבודה של יחידים. זהו חידוש ביהדות שאינו קיים בדתות אחרות. האומה כאומה צריכה לשאוף להתקרב ל-ה’ ולתקן את העולם.
ספר בראשית עסק בדמויות ההוד שהיוו את הבסיס הרוחני ליצירת עם ישראל. הן עצמן בסופו של דבר הן יחידות, ואין בכוחם של האנשים הגדולים ההם להביא את הגאולה. לשם קיום המטרות הנשגבות של עם ישראל יש צורך דווקא בעם שלם. העם מורכב מכוחות רבים ומגוונים, כאשר אוסף הכוחות השונים ביחד הוא זה שנותן את הכוח לציבור לפעול ברוחניות וגשמיות לתיקון העולם. המנין בסוף ספר בראשית מנה את האנשים הפרטיים שירדו למצרים. זה של תחילת ספר שמות, לעומתו, עוסק ביסודות הכוחות השונים שמרכיבים את המבנה הרוחני של עם ישראל. אלה האחרונים מניינם הוא שנים עשר, ומיוצגים בשנים עשר השבטים שהם הנמנים בפרשתנו.
אברהם אבינו היה מנהיג. הוא החזיר אנשים בתשובה, ופרסם את שם ה’ בעולם. יעקב גם כן הקים משפחה לתפארת, ושימש כמורה דרך רוחני לזרעו. גם יוסף היה מנהיג במצרים, ופרסם שם את שם ה’. אך עם היווצרות עם ישראל על כוחותיו השונים ועל ריבוי צאצאיו, הציבור נזקק למנהיג חדש. אין המדובר כאן במנהיג כריזמתי וסוחף, אלא במנהיג כזה שסגולתו תהיה היכולת לכוון את עם ישראל אל המטרה הרוחנית הגדולה המוצבת לפניו. משה רבנו מופיע בזמן שהעם זקוק לרועה כזה שיש ביכולתו לייצב את הציבור על המעמד הרוחני לו הוא ראוי. כדי לעמוד על הקשר המהותי שבין האופי המיוחד של משה רבנו לבין השליחות אותה הועיד לו ה’ יתברך, יש לברר מהי המגמה הפנימית של עם ישראל.
עם ישראל הוא נשמת העולם. כשם שלכל אחד מאיתנו יש נשמה פנימית שהיא המאחדת את כוחות הגוף לכדי גוף חי ואחדותי, כך לעולם בכללותו יש נשמה כזו. נשמת העולם היא דבר רוחני-נשגב, שמתגלה בעולם בנשמות עם ישראל. הנשמות הללו הן כעין חלקים רוחניים של אותה הנשמה הגדולה. בכך שונים אנחנו במהות משאר העמים, שגם אם יפתחו את שכלם וכוחות החיים שלהם כראוי, לא יוכלו להגיע למעלות הרוחניות שיש בכוחו של עם ישראל להגיע אליהן. בדיוק כמו שהאדם הפרטי צריך לשאוף ולהתאמץ להביא את נשמתו לכדי דבקות אלוקית על ידי לימוד תורה וקיום המצוות, כך צריך עם ישראל בכללותו לשאוף לדבוק ב-ה’ יתברך, ומתוך כך לזכות את כל העולם בדבקות מעין זו (כשם הנשמה מזכה את הגוף).
כי טוב הוא
משה רבנו הוא טוב. מיד עם לידתו נאמר: “וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא” (ב’, ב’). גם חז”ל (במנחות נ”ג ע”ב) ציינו את היות משה טוב כתכונה בסיסית אצלו, בקוראם לו על שם טובו:
“יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים יבא טוב זה משה דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא ויקבל טוב זו תורה דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם מטוב זה הקדוש ברוך הוא דכתיב טוב ה’ לכל לטובים אלו ישראל דכתיב הטיבה ה’ לטובים”.
סתם הכתוב ולא פירש מהו בדיוק הטוב שראו אצל משה רבנו עם היוולדו. חז”ל ביארו בגמרא (סוטה י”ב ע”א):
“ותרא אותו כי טוב הוא תניא ר”מ אומר טוב שמו ר’ יהודה אומר טוביה שמו רבי נחמיה אומר הגון לנביאות אחרים אומרים נולד כשהוא מהול וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא וכתיב התם וירא אלקים את האור כי טוב”.
‘טוב’ הוא מושג עלום וכוללני. הרבה מאוד דברים נקראים בלשוננו ‘טוב’. באופן כללי המשמעות העיקרית של ‘טוב’ היא השפעה רוחנית ממקור עליון למקבל תחתון. הטוב השלם אליו אנו מקווים הוא גילוי שלם של ה’ יתברך לעולם. בכזה גילוי, בזמן הגאולה, יהיה גם הרבה טוב-גשמי נלווה. אך עיקר ההטבה היא השפעת הרוחניות מ-ה’ לארץ. שפע גשמי שאיננו קשור לרוחניות איננו מכונה באמת ‘טוב’, גם אם בלשוננו על דרך השאלה נשתמש במילה זו בהקשר כזה.
כל הדעות במדרש באות לציין את הנקודה הזו בביאור המילים ‘כי טוב הוא’. הדעות השונות מבטאות את הקישור של משה רבנו לשפע רוחני מאז היוולדו. נבואה, ובעיקר נבואת משה רבנו באספקלריא המאירה, מבטאת קישור פנימי ל-ה’ יתברך ולשפע הרוחני המגיע ממנו. המילה גם היא מבטאת את תיקון המציאות על מפגעיה (המבוטאים בערלה) בעזרת הכוח הרוחני של עם ישראל, כפי שהתבאר בדברינו לפרשת לך לך. הִמלאות הבית באור, ודאי יש בה כדי לסמל את השפע הרוחני, שכן בכל מקום שפע זה מכונה בשם אור על דרך משל. כגון: “הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל” (ישעיה ט’, א’), או “כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה’ אוֹר לִי” (מיכה ז’, ח’), וכמותם רבים.
תיאור תמצית האופי הרוחני של משה רבנו רמוז בקצרה ובעמקות בשמו. הוא נקרא על ידי בת פרעה ‘משה’, על שם המאורע: “כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ”. משה, כעולל רך, מחובר למים. המים מבטאים בכל מקום את השפע הרוחני הבסיסי מ-ה’ לעולם. “אין מים אלא תורה” אמרו חז”ל בכמה מקומות (למשל בבבא קמא י”ז.). המים הם מצרך בסיסי לקיום, ויורדים כגשם מן השמים לארץ. בכך הם ביטוי חומרי לשפע הרוחני מ-ה’ הנצרך לנו למדי, שיורד מלמעלה אל הארץ. משה רבנו נמשה מתוך המים. הוא נעקר ממקומו הטבעי, המחובר לאלוקות בכל מאודו, ונשלח, כנטע-זר מבחינה מסוימת, לרומם את המציאות לעבר דרגתו-הוא.
משה רבנו הוא שליח ההשגחה העליונה לרומם את עם ישראל לתפקידו הרוחני. כבר התבאר שהמגמה הרוחנית אליה יש להוביל את העם היא דבקות אלוקית. לשם כך, על השליח להיות בראש ובראשונה מקושר באופן פנימי וחזק ביותר ל-ה’ יתברך. פשוט שכדי לרומם אחר למעלה, צריך המרומֵם בעצמו להיות בדרגה העליונה. משה מקושר לרוחניות בעצם הווייתו. קישורו חורג מגדר הרגיל אצל שאר בני אדם, כפי שכתבו הרמב”ם ונפש החיים שגם אם אחרים ישתדלו להזדכך בפעילות רוחנית כמו משה רבנו, לא יוכלו להגיע למעלתו הרוחנית.
משה רבנו מכונה ‘איש-האלוקים’ (דברים ל”ג, א’), ופרשו חז”ל (במדרש רבה שם): “מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלקים”. יש במשה איחוד בין קישורו השמימי לחיבורו לארץ. יש בו את היכולת לחבר ולקשר את הגשמיות בה הוא חי, אל הרוחניות בה שרוי בדרגתו הפנימית.
של נעליך
משה רבנו ניגש אל הסנה הבוער, ומצוּוה מיד (ג’, ה’): “שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא”. עם ישראל, העומד באותו מקום קצת יותר משנה לאחר מכן, לא מצווה בכך. משה רבנו לא צריך להוריד את הנעלים כדי לא לרמוס בגסות את הקרקע. הסיבה העיקרית היא הפוכה, למעשה. הוא צריך להפשיט מעליו את הלבוש הגשמי המעובה שמפריע לנשמה לדבוק בקודש. המקום הזה קדוש, ומשה מצווה להתחבר אליו בחיבור פנימי ועמוק, ללא מחיצות. הנעליים נועדו לבודד את האדם מהמפגעים החומריים. משה רבנו, לפי דרגתו הרוחנית, ובמקום הקדוש הזה, אינו זקוק לעזרים הללו. הוא נכון להיפגש עם החומריות ללא מחיצות, ואין בכך סתירה לגילוי הרוחני הגדול שיש בו. אצל משה, הכוח הרוחני סוחב את החומר שהוא נפגש עמו למעלה, ולא נפגע מפגישה כזו.
חז”ל עמדו במדרשים על ההבדל בין משה רבנו ליהושע, שגם אצלו נאמר (יהושע ה’, ט”ו): “וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא”. אך אצלו נאמר ‘של נעלְך’ בלשון יחיד, ואילו אצל משה ‘נעלֶיך’ בלשון רבים.
יש לבאר את עומק ההבדל לפי דברינו, בכך שאצל משה הרוחניות חזקה עד כדי האפשרות לחלוץ מעליו את שתי הנעליים. כלומר, אצל משה ישנה האפשרות להתפשט מן המחיצות הגשמיות לגמרי, בלי סכנה. אצל יהושע, לעומתו, על אף שהתרומם לדרגה הגבוהה של היכולת לפשוט נעל אחת, מכל מקום נעל אחת צריכה להישאר על רגלו. הוא יכול רק באופן חלקי להגיע לדרגה של משה, ולא בשלמות.
היצירה המיוחדת הזו, שהתגלתה בדמותו של משה, נוצרה לשם מטרה מוגדרת וברורה, והיא לרומם את עם ישראל. כמובן שזה כולל את הורדת התורה לארץ, שהיא המכשיר העיקרי לקידום העם ברוחניות.
עמו אנכי בצרה
אלא שהעבודה של משה קשה ומורכבת, שכן העם כעת נתון בשפל המדרגה. חז”ל ציינו[1] שעם ישראל במצרים היה נתון ב-מ”ט שערי טומאה. הם נגאלו מתוך תכנית אלוקית וזכות אבות, ולא מתוך זכות מעשיהם. פרעה קורא בקול גדול: “מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ… לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'” (ה’, ב’). פרעה מייצג את מצרים, ואת האווירה הכללית ששררה אז. באופן כללי מצרים היא ארץ של כשפים. המכשפים יוצרים אוירה לפיה כל הכוחות בעולם, כולל אלה הרוחניים – נתונים בידי בני אדם. “למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה” (סנהדרין ס”ז ע”ב). המקום של ה’ ככוח-עליון כללי, מפנה את מקומו בארץ אלילית ומלאה כשפים כמצרים, לאוסף של כוחות פרטיים, הנשלטים על ידי החרטומים. עם ישראל, כעם של עבדים ללא תרבות עצמית פעילה, נגרר לתוך האווירה המכוערת הזו. במצב הזה על משה רבנו לפעול בשני שלבים. מתחילה עליו לעזור להם להכיר את ה’ יתברך. לאחר מכן, יבוא השלב השני של לימוד על עבודת ה’ המעשית, על ציוויה הפרטיים, והשתדלות לדבוק בו באופן כללי.
משה רבנו טוען שעם ישראל לא יאמינו לו, ויאמרו ש-ה’ כלל לא נגלה אליו. בתוך הטענה הזו מקופלת טענה עגומה ופנימית יותר, שהיא בעצם חוסר אמונה ב-ה’ באופן כללי, ולא רק בשליח. המצריוּת השולטת בארץ ההיא, נתנה את אותותיה גם ביהודים של אז. אלא שטענתם בפיהם, שאם היה ה’ בעולם, לא היה צריך לתת למצב-הביש הזה לקרות. אם יש אלוקים בארץ, כיצד ייתכן שנותן לעמו האהוב לסבול כל כך הרבה שנים בשיעבוד?
כהקדמה לתשובה, מתגלה ה’ אל משה מתוך הסנה. ואמרו חז”ל (בשמות רבה, ומובא ברש”י) שדוקא הסנה נבחר, אף על פי שהוא שיח קוצני ולא עץ פרי הדור, כדי לבטא ש-‘עמו אנכי בצרה’. כלומר, כאשר עם ישראל סובל בגלות, גם ה’ כאילו סובל ומיצר. אך בהקשר של הדברים כאן, יש לראות משמעות נוספת ומשלימה בהשראת השכינה בסנה. עמו אנכי בצרה, ואני הוא זה שגרם לצרה. אל תחשבו שהצרה נגרמה מאיזה כוח טבעי-עולמי, והדיון הוא רק אם ה’ יציל אותנו, או אם בשעת הצרה צר לו יחד איתנו. הצרה הזו, ואיתה כל הרוע העולמי המתגלה חליפות, הם בריות של ה’, שנבראו למטרה מסוימת. השכינה השורה בסנה, מבחינה זו, מציינת את היות הסנה, השכוח-לכאורה מפאר והדר, גם כן בריה של ה’, וגילוי שלו. הצדדים הרעים והקשים במציאות הם גילויים של ה’ (אם כי בדרגה נמוכה יותר מהטוב), בין כאשר אנו מבינים ורואים בחוש את התועלת הצומחת מהם, ובין כאשר זו האחרונה אינה נגלית לעין בשר ודם.
לכן, כאשר שואלים בני ישראל מה שמו של ה’, מצווה משה לענות להם ‘אהיה אשר אהיה’. ודרשו חז”ל (ברכות ט’ ע”ב, מובא ברש”י):
“אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות אמר לפניו ריבונו של עולם דיה לצרה בשעתה אמר לו הקדוש ברוך הוא לך אמור להם אהיה שלחני אליכם”.
אומר להם משה רבנו לישראל, דעו לכם, שגם הצרה הזו, וגם הצרות האחרות שיבואו בעתיד, הן גילוי של ה’ בצורה מסוימת וכואבת, אך חס וחלילה לא עזב ה’ את הארץ. התשובה לשאלה מדוע ה’ לא הציל עד עכשיו, היא ש-ה’ בעצמו הוא הגורם לה; כמובן מתוך מטרה גדולה וחשובה המצדיקה את הסבל.
אותות
לאחר ש-ה’ מצווה את משה על המענה לעם ישראל, הוא נותן בידו אותות. האות הראשון הוא הפיכת המטה לנחש, והשבתו למטה. השני הוא הפיכת היד למצורעת, ולאחר מכן ריפוי הצרעת. בחירת האותות הללו דוקא, מכל שלל הקסמים שיכולים היו להיעשות בעזר אלוקי, מכוונת למעשה להמחיש את אותו המסר שהתבאר כעת.
הנחש מבטא את יצר-הרע ואת הרוע הרוחני בכלל. הוא זה שגרם לכל נפילת העולם בהחטיאו את אדם וחוה, ודבר זה מספיק כדי לייחס אליו את הרוע העולמי. המטה נהפך לנחש וחוזר להיות מטה, כדי להמחיש לציבור שהרע בעולם הוא לא דבר אחר ונפרד מההשגחה האלוקית. המציאות לובשת צורה ופושטת צורה לפי ציווי ושליטה אלוקית. פעם היא מציאות סתמית של מטה, ופעם הופכת לרוע, וחוזרת חלילה. הכול בהשגחה ובהכוונה מלמעלה.
הצרעת איננה ביטוי לרוע העולמי, אלא את הצרות שבאות לפרקים על אדם או על ציבור. הנגעים באים כעונש גופני על עבירות חמורות (עיין בגמרא ערכין ט”ז ע”א). יש לאדם לדעת שכל מפגע שבא עליו מגיע בהשגחה פרטית ולצורך מסוים, ולא חלילה במקרה. אם יחשוב שבא אך במקרה, פעמים רבות שהמטרה לשמה בא עליו אותו נגע או פגע אחר לא תושג. היד נהפכת למצורעת, וחוזרת ומבריאה בהחלטה מגבוה ולא על פי הטבע העיוור.
“וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת” (ד’, ט’). מהו היתרון של האות האחרון על פני השנים הראשונים?
האות האחרון מבטא את אותו העיקרון, אך ביתר שאת וביתר פירוט. המים מבטאים בכל מקום את השפע הרוחני הבסיסי מ-ה’ לעולם, כפי שהראנו לעיל תוך באור שמו של משה. הדם הוא ביטוי למידת הדין, שמתגלה בראש ובראשונה בשפיכות דמים שהיא הפסקת החיים[2]. מימי היאור נלקחים ממקורם, שבנמשל הוא ה’ יתברך, וכאשר הם מגיעים ליבשה הם הופכים לדין. המים עצמם, שהם ביטוי לחסד האלוקי, מתגלים בעולם בלבוש של מידת הדין. השפע הרוחני משתלשל מלמעלה למטה, ועשוי לפי צרכי ההשגחה האלוקית להתגלות בעולם כדין ואפילו כרוע. אין זה דבר אחר שלא שייך לשפע האלוקי, אלא אותה ההשפעה מתגלגלת ומתעבה בעולם עד כדי התגלות של רע.
ונזבחה ל-ה’ אלקינו
לאחר ההיכרות עם מציאותו של ה’ יתברך, על אף הסתרי-הפנים שבמציאות, ולאחר ההפנמה שהכול נובע מהשגחתו, יש להעפיל אל עבר השלב השני בתוכנית. השלב השני הוא התרוממות של העם לכיוון דבקות אלוקית, על ידי המצוות. כל זה כלול בקצרה ובתמציתיות בקריאה של משה ללכת ולזבוח ל-ה’ במדבר. זביחת הבהמות היא ההיפך הגמור, בפנימיות הדברים, מהאמונה וההתנהלות המעשית של מצרים. מצרים עבדו לבהמות, כפי שמבואר בפסוק (בראשית מ”ו, ל”ד): “כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן”, ופירש שם רש”י: “לפי שהם להם אלהות”. המצרים עובדים את כוחות הטבע, בניתוק ממקורם הרוחני, כפי שהתבאר אצלנו באריכות בדברינו לפרשת ויגש. הבהמה מסמלת את העולם החומרי על כוחותיו הטבעיים השונים. הקרבתה ל-ה’ היא חיבור עמוק ופנימי של כלל המציאות החומרית עם האלוקות. זהו היסוד הפנימי להקרבת הקרבנות[3], וזוהי המגמה הפנימית של עם ישראל לדורותיו.
ה’ אומר למשה שילכו לזבוח במדבר ולא אומר לו שישובו לאחר מכן, ועל דרך זו מדבר משה עם פרעה. אין כאן הסתרה או פחד מפני גילוי המטרה של עם ישראל. אלא שבמקום לומר לפרעה שהעם זקוק להשתחרר מכבלי השעבוד, אומרים לו שהעם הולך לזבוח. יש כאן נקודה משמעותית וחשובה. אפילו פרעה, בדרגתו הרוחנית הנמוכה, צריך להפנים שעם ישראל לא יוצא ממצרים כדי לחיות חיים גשמיים נוחים. לא עברנו את התהליך של גלות מצרים, רק כדי לחזור ולא להיות משועבדים[4]. המטרה היא רוממות רוחנית מיוחדת לעם ישראל.
היציאה ממצרים מרוממת את העם לדרגה רוחנית גבוהה ביותר, שאין כמותה בכל העמים. בני ישראל צריכים להתרומם לדרגת חיבור וקישור לאלוקות, דבר שזר ביותר למצרים. באים ואומרים לפרעה, אין אנו יוצאים סתם לבלי שוב. אכן, לא נשוב, כמאמר הפסוק: “כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם” (י”ד, י”ג). אך זו לא הנקודה המרכזית. העיקר הוא המלחמה הרוחנית עם מצרים, שמתבטאת בזביחת אלוהיהם, הכוחות הגשמיים הפועלים בעולם, והקרבתם ל-ה’. העיקר הוא המגמה האלוקית של יציאת מצרים (ומתן תורה שלאחריה), הכוללת עבודה רוחנית שלנו לחבר בין כלל העולם ל-ה’ יתברך.
לאורך כל המשא ומתן של משה עם פרעה במכות, מודגשת ביתר-שאת נקודת האמונה ב-ה’. תפקיד המכות לקדש שם שמים בהראותן את יכולת ה’ הבלתי מעורערת, בהנגדה לעבודה זרה של המצרים. אין איזכור לצורך המוסרי בשחרור עם-העבדים ששרוי כעת במצרים. לא שזה לא חשוב, אך אין זה העיקר. ייתכן והיו ציבורים גדולים נוספים שחיו חיי עבדות במצרים או במקומות אחרים. התורה מתארת כאן את השחרור הרוחני המשמעותי של עם ישראל, יותר מאשר את השחרור הפיזי. ההדגשה על עבודת ה’ כמטרת היציאה ממצרים היא חלק מרכזי מאותו הענין.
ברכוש גדול
העבודה הרוחנית הגדולה המוטלת על כתפי עם ישראל, זוקקת כישורים רוחניים גדולים, הטבועים בנו מעצם יצירתנו. “עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ” (ישעיה מ”ג, כ”א). אלא שבנוסף על הכישורים הללו, צריך גם את הכוחות הגשמיים כדי לפעול בעולם. בצורה סגולית, נרכשה אצל עם ישראל הרוחני היכולת להתחבר למציאות ולפעול בה, מתוך החיבור למצרים. כפי שהזכרנו, אין כמו מצרים בחיבור לטבע ובניתוק מהאלוקות. הכוחות הטבעיים החזקים ששלטו שם, נקלטו אצל עם ישראל בצורה בריאה וטובה, בתור כוח ויכולת לפעול בעולם. זהו רווח גדול שהרווחנו מהגלות והשעבוד במצרים, וכבר ביארנו דבר זה בדברינו לפרשת ויגש.
הרכוש הגדול שהבטיח ה’ לאברהם בברית בין הבתרים, הוא ביטוי לרווח הרוחני הזה. הרכוש הגשמי מייצג את טובות העולם הזה, שבמצרים היו עיקר החיים. הערך הרוחני שהעם מצליח להפיק ממצרים, שהוא הכוח לפעול בעולם הגשמי, מתבטא בשפע החומרי הזה.
אמרו חז”ל (בגמרא בברכות ט’ ע”ב, שצוטטה בפתיחה לדברים), ש-ה’ אמר למשה שחשוב לומר לעם לשאול כלים ובגדים מהמצרים, כדי “שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם”. עומק הענין הוא שיש לשעבוד במצרים מטרה מוגדרת מראש, הגם שלא נגלתה בפירוש בפסוקים. אברהם אבינו, אותו הצדיק אליו נגלה ה’ וסיפר לו על השעבוד ועל הגאולה שאחריו, בהחלט הבין את עומק הענין. לכן חז”ל שמו בפיו של אברהם את הטענה הזו, שלא ייתכן שיהיה שעבוד ולא יקבלו את הרכוש בעקבותיו. לאברהם התגלתה התכנית האלוקית של השעבוד, והוא יודע שיש לה מטרה. אם לא יצאו ברכוש גדול, שהוא הביטוי לרכוש הרוחני כפי שהתבאר, תהיה הגלות ללא קיום המטרה שלשמה נוצרה.