המרגלים חוטאים בלשון הרע: “וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ” (י”ג, ל”ב). בדברי חז”ל אנו מוצאים שאין זה ביטוי גרידא, אלא דבר עקרוני כתוב כאן. כלומר, על אף שעל פניו עיקר החטא הוא חוסר אמונה בכוחו של ה’ יתברך, והמרדת העם נגדו, יש חשיבות לכך שנאמר כאן לשון הרע. המשנה (ערכין ט”ו ע”א) אומרת:

“נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה שכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים וגו'”.

ופרש רש”י במקום: “גזר דין – שלא ליכנס לארץ. זה עשר פעמים – גבי מרגלים כתיב דמשמע על זה נתחתם”. ובהמשך שם בגמרא אמרו:

“תניא אמר רבי אלעזר בן פרטא בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע מנלן ממרגלים ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה”.

ואנחנו רוצים לשאול, מה ראו חז”ל להדגיש כל כך את איסור הלשון הרע כאן, שהוא לכאורה שולי בענין? מבחינה הלכתית כמובן שאין כאן איסור, כיוון שאין איסור לומר לשון הרע על עצים ואבנים (כלשון הגמרא). ודאי שבמדד ההלכה ההמרדה נגד ה’ ורפיון האמונה ביכולתו הם חטאים חמורים יותר.

עוד יש לשאול בפשט הפרשה, שמשה רבנו מתפלל אל ה’ שלא יכלה את עם ישראל, מתוך הבנה שאם יכלה אותם יתחלל שמו בגויים: “וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר. מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה’ לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר” (י”ד, ט”ו-ט”ז). ה’ מקבל את הטענה, ועם זאת מעניש את כל הדור במיתה. ההבדל הוא שקודם תפילת משה ה’ התכוון להמית את כולם יחד (‘וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד’), ולאחר קבלת התפילה תקופת העונש משתרעת על פני שלשים ותשע שנה. ואם כן קשה, שאם הטענה היתה שהגויים יחשבו שאין ל-ה’ יכולת ללחום מול צבאות ארץ כנען, עדין יחשבו כך, ואולי אפילו ביתר שאת. היינו, העמים יחשבו שמתוך חוסר יכולת מסובב ה’ את עמו במדבר משך עשרות שנים. ואין ליישב שעל כל פנים אחר משך זמן זה ייכנסו לארץ, ואם כן לפחות אז תסור תלונת חילול ה’; כיוון שגם לפי התוכנית של ה’ לכלות את העם היה אמור לצאת לבסוף המשך לעם ממשה רבנו: “וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ”[1]; ואותו העם העתידי היה נכנס לארץ.

אמרו חז”ל (סוטה ל”ד ע”ב):

“ויעלו בנגב ויבא עד חברון ויבאו מבעי ליה אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להן אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים יהושע כבר בקש משה עליו רחמים שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע י-ה יושיעך מעצת מרגלים”.

רק כלב הולך להשתטח על קברי אבות ולבקש רחמים. הוא נזקק לכך כיוון שעליו משה לא ביקש רחמים. ויש לשאול מדוע התפלל משה רבנו דוקא על יהושע ולא על כלב?

***

          בבואה לרוחניות

כדי לעמוד על שורש ענין חטא המרגלים, יש להקדים הקדמה כללית וחשובה, שכבר הזכרנו אותה בדברינו לכמה פרשות.

התורה עוסקת בסיפורים מעשיים שכמובן קרו בפועל, אך הרובד של הגילוי המעשי הוא רק אחד מתוך כמה רבדים. הדמויות הפועלות בתורה מייצגות במציאות ערכים רוחניים שהיה אפשר לחשוב עליהם בפני עצמם, כערכים מופשטים, גם ללא הביטוי המעשי שלהם בעולם. למשל, אברהם מייצג את מידת החסד (‘חסד לאברהם’ – מיכה ז’, כ’). החסד כשלעצמו הוא מידה רוחנית מופשטת של ה’ יתברך. הגילוי שלה בפן המעשי אצל אברהם, כפי שהדברים מתגלים ונבחנים במעשיו בסיפורי התורה, הוא רק גילוי תחתון וגשמי של הערך הרוחני הגבוה.

בקריאת פסוקי התורה, לבד מן העיסוק הפשוט בפן המעשי (בין זה ההלכתי ובין זה של המסר מהסיפורים) יש לחזור אחורה בסדר הופעת הערכים בעולם, ולזהות את העולם העליון דרך גילויו החומרי בעולם שלנו. כשנלמד בתורה על שור שנוגח ומחייב את בעליו בתיקון הנזק, יש לקשור את השור הגשמי עם בריה רוחנית מזיקה, אותה מייצג השור. מובן שהנזק של אותה בריה רוחנית הוא נזק רוחני, וכן התיקון המיוצג בעולמנו על ידי תשלום כספי – בעולם העליון הוא תיקון רוחני. אך בסופו של דבר שני הרבדים הם חלק ממערכת אחת, והקשר ביניהם צריך להיות ברור.

העולם שלנו באופן כללי הוא בבואה של הבריאה הרוחנית. לפני שנברא העולם היה רק ה’ אחד ושמו אחד, ולאחר הבריאה נוסף בראש ובראשונה חלל-רוחני פנוי למציאות של מלאכים ובריות רוחניות נוספות, וברובד הגשמי נברא העולם המוכר לנו שגם הוא כולל בריות שונות. כעיקרון, כל הבריאה היא גילוי של ה’, שהוא בראהּ והוא השולט בה. אך עם ההתרחקות הרוחנית מן המקור, נבראו ונוצרו גם בריות רוחניות שתפקידן להרע וללחום בגילוי שם ה’. כיוון שהכול שייך למערכת אחת המנוהלת בידיו הנאמנות של ה’ יתברך, יש לראות את הבריות הללו כממלאות תפקיד מאת ה’, ובכך גם הן למעשה עושות רצונו. אך מכל מקום בגילוי של הדברים אלה בריות שנלחמות נגד הופעת האלוקות בעולם. כצפוי, גם בעולם החומרי נבראו הבריות הללו, המייצגות את כוחות הרע. עד כאן ההקדמה.

          דירה בתחתונים

“בשעה שברא הקדוש ברוך הוא העולם התאוה שיהא לו דירה בתחתונים כשם שיש לו בעליונים” (תנחומא נשא כ”ד, ועוד). ה’ רצה ששמו יתגלה בתוך הבריאה הגשמית. החידוש בכך הוא שיהיו ברואים שיכירו אותו ויעבדו אליו אפילו מבעד למסכים הגשמיים. על אף הסתר הפנים, ועל אף היצר-הרע והניסיונות המלווים כל אדם בעולם, יהיו כאלה שיעדיפו לעבוד את ה’ על פני לחם ושעשועים. לשם כך נוצר העולם הגשמי, על הסתר הפנים וכוחות הרע שבו, ובו נבחנים בני האדם היעבדו את ה’ אם לאו. מובן מאליו שהזוכה לעבוד את ה’ בכזה עולם שכרו מרובה מזה של מלאך שלא התנסה בניסיון. ולכן המטרה של גילוי שם ה’ בעולם שקולה לרצונו להיטיב לברואים את הטוב השלם, בעבור עבודת ה’ שלהם.

המדבר הוא מקום שממה. העוברים ושבים מועטים, וחיים אנושיים רגילים לא מתקיימים בו. כמו שאין בו דברים טובים, כך אין בו דברים רעים; יש בו חידלון. לא זהו המקום בו שם ה’ אמור להתגלות על פי התוכנית האלוקית של בריאת העולם. המדבר הוא שלב מעבר בין לידת העם לבין המקום המיועד – ארץ ישראל. בארץ ישראל שֵם ה’ אמור להתגלות. שם ישנה הופעה של נבואה, שאיננה בחוץ לארץ, ושם בנוי בית המקדש. כל ארץ ישראל קדושה בקדושה סגולית ובקדושה מעשית המחייבת בקיום המצוות התלויות בארץ. מאידך, ככל ארץ אחרת, גם בה ישנה אותה המציאות הגורמת להסתר פנים של ה’ יתברך. זו מציאות המשותפת לכל העולם הגשמי באשר הוא, ומתחזקת עם הצורך האנושי להתפרנס ולקיים חיים תקינים; צורך הגוזל מן האדם זמן ומאמץ שלא יהיו מופנים להתקשרות ל-ה’. בכך הארץ הזאת היא מקום של הופעה שווה של הקודש והחול[2].

בזמן שהיה מיועד לכניסה לארץ שלטו בארץ ישראל שבעת עמי כנען. העמים הללו היו המקולקלים שבעמי העולם, כפי שרואים במקומות רבים. אברהם לא נותן ליצחק לשאת אשה מארץ כנען, וכן נוהג אחריו גם יצחק ביחס יעקב. התורה בצוותה על איסורי עריות מזהירה אותנו לבלתי נעשה ככול תועבות הגויים ש-ה’ מוריש מפנינו: “כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ” (ויקרא י”ח, ג’). ושם בהמשך (פסוק כ”ז): “כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ”. וכתב רש”י שם (לפסוק ג’): “מגיד שאותן עממין שכבשו ישראל מקולקלים יותר מכולם”.    

המלחמה של עם-ישראל עם עמי כנען איננה רק מלחמה גשמית על השליטה בארץ. היא בראש ובראשונה מלחמה רוחנית על גילוי שם ה’ בעולם הגשמי ובבריאה כולה. הלוחמים מצד ה’ יתברך הם עם ישראל, שנועדו למטרה הזו: “עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ” (ישעיה מ”ג, כ”א). רואים מן הפסוק הזה שעיקר יצירת עם ישראל היתה כדי לגלות את שם ה’ בעולם. מאידך, העמים השולטים בארץ אז הם בבואה של כוחות הרוע הרוחניים, שעיקר עניינם הוא הסתר שם ה’.

המלחמה היא הכרחית. בעולם של חומר פעמים רבות הערכים מתנגשים וסותרים זה את זה. כאן צריך להחליט מי שולט: מגלי שם ה’ או מסתיריו. אין כאן מקום לסובלנות כיוון שסובלנות תיתן מקום להסתר שם ה’, וסוף דבר שמו מחולל חלילה. אלא שהמלחמה לא נגמרת עם כיבוש הארץ. במובן רחב היא רק מתחילה אז. אם המלחמה היא על הופעת שם ה’ בעולם, הרי שימות המלחמה הם כימות השמים על הארץ, לפחות בצורת העולם החומרי המוכר לנו – אותו עולם שמספק הסתר פנים וניסיונות רוחניים ללא הרף.

          מאבק על המגמה

המרגלים אנשים גדולים היו. כמו שהביא רש”י על הפסוק “כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה”: “כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו”. מאחורי פעולתם השלילית עמדה אידיאולוגיה ברורה. לדעתם מוטב היה להישאר במדבר. הטעם הוא שבמדבר אין ניסיונות, והקישור לאלוקות זמין וקבוע. אפשר ללמוד תורה מבלי צורך לדאוג לפרנסה, אין צורך לבזבז זמן על עיסוקים גשמיים של חיים רגילים, ואין אומות בעלות מעשים מקולקלים שניתן בטעות ללמוד מהם. הם העדיפו את ההנהגה של המלאכים, הנבדלים מהחומר, שבדומה לה היתה ההנהגה הרוחנית של ישראל במדבר.

אלא שטעות זו היא מרה וגורלית. היא מקפלת בתוכה מרידה בכל המטרה של בריאת העולם ושל יצירת עם ישראל. היא כל כך גורלית שהיא שקולה לוויתור על כל החיים הדתיים, שיסודם הוא העבודה של גילוי שם ה’ בארץ, בגשמיות. הם נעצרים בשלב של מלאך, במקום להמשיך אל המטרה לשמה נברא העולם: היות אנשים שוכני בתי חומר מייצגים את ה’ יתברך בעולם. המאיסה הזו במגמה האלוקית היא הלשון הרע שדיברו המרגלים: “וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ” (תהילים ק”ו, כ”ד). הם לא מואסים בעצים ואבנים של הארץ, אלא במה שהם מייצגים. הם אולי פוחדים מיושבי הארץ הגיבורים, אך שורש הענין נעוץ בפחד מפני התמודדות רוחנית. הלשון הרע שדיברו המרגלים נסובה בעיקרה על המגמה האלוקית של בריאת העולם ולא על הארץ הגשמית.

משה רבנו טוען כלפי ה’, שאם ימית את כל העם ייווצר חילול ה’ כלפי הגויים שיחשבו שאין ל-ה’ את היכולת להתמודד עם גיבורי הכנעני. מבחינה פנימית, דברי משה נסובים על מגמת הבריאה. כלומר, עלול להתקבל הרושם ש-ה’ וויתר על הצורך לרומם את העולם הגשמי ולהתגלות בו. כאילו שהתייאש הקב”ה מן הגילוי הרוחני בעולם, ולכן משאיר בארץ את הכנעניים, שמבטאים את הסתר הפנים ואת ההתנגדות לרוחניות. וזהו עומק דברי חז”ל (ערכין ט”ו ע”א):

“דאמר רבי חנינא בר פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה דכתיב כי חזק הוא ממנו אל תיקרי כי חזק הוא ממנו אלא ממנו כביכול בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם”.

המטרה הרוחנית של הבריאה, עליה קראו המרגלים תיגר, היא עצמה המטרה של עם ישראל בעולם, כפי שהתבאר. עם ישראל בעצם קיומו מייצג את הופעת ה’ בעולם, והגויים יודעים זאת היטב, גם אם אין הם מנסחים את הדברים בצורה זו. אם חלילה יוותר ה’ על מגמת הבריאה, הרי שאין עוד צורך בעם ישראל.

נמצא שכלוי עם ישראל ייתפס בעיני הגויים כויתור על המגמה של הבריאה, וניצחון כוחות הרע. זהו העומק של הפסוק: “מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה’ לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם”, כלומר יחשבו הגויים שאין ל-ה’ את היכולת לתקן ולרומם את העולם הגשמי ולגלות בו את שמו, שזהו הדבר שאמור להיעשות עם כניסת עם ישראל לארץ. וממילא, אם אין עוד את המגמה הזו, אז “וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר”. לכן מובן שההתעכבות של העם במדבר לא תביא לאותו חשש של חילול ה’. כי בסופו של דבר אם העם עדין קיים סימן שעוד לא התייאש ה’ מן המגמה הרוחנית הגדולה. ייקח כמה עשרות שנים, אך העם המייצג את ה’ בעולם יקום על רגליו שוב, ויצליח במטרת קיומו.

          יהושע וכלב

על אף הביקורת הגדולה על טענת המרגלים, צריך להודות שיש צדק מסוים בטענתם. באמת לא פשוט להיכנס לארץ ולהתמודד. הניסיונות הגשמיים חזקים ביותר והסכנה לנפילה רוחנית אורבת בכל רגע. מי הוא זה שיאמר זיכיתי לבבי ולא אחטא? הענקים ושאר גיבורי המלחמה של הכנענים, לבד ממה שהיו מפחידים מצד ההתמודדות הגשמית, הם גם ביטוי לגבורה רוחנית של כוחות הרע השולטים בארץ. המלחמה הרוחנית קשה ומורכבת, והפחד מפניה אמיתי.

התשובה של ה’ יתברך לפחד הזה הוא הסייעתא-דשמיא המובטחת למי שעושה את רצון ה’ ללא פקפוק. כיוון שגילוי שם ה’ בעולם הוא מטרת הבריאה, ודאי ש-ה’ יעזור למי שמכין ומזמין עצמו להיכנס לקרב עבור זה, בין במלחמה גשמית ובין במלחמה רוחנית. באמת ללא עזרת ה’ אי אפשר לנצח את המלחמה. כפי שאמרו חז”ל (קידושין ל’ ע”ב):

“יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו שנאמר אלקים לא יעזבנו בידו”.

ולכן כאשר העם רוצים לחזור בתשובה מיד לאחר ששמעו את העונש על חטא המרגלים, ובאים להעפיל ההרה, אומר להם משה: “אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה’ בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם” (י”ד, מ”ג). אם אין סייעתא דשמיא אי אפשר ללחום, ובאמת כאשר לא שמעו למשה ניגפו לפני האויב.

לפני שילוח המרגלים נקרא יהושע ‘הושע’. ‘הושע’ פירושו שהוא יושיע. הוא עצמו בעל הכוח לנצח ולהשיג את המטרה. עם הכניסה לארץ, ובייחוד בהקשר של המרגלים, אומר משה ליהושע, דע לך שהמלחמה עם כוחות הרע עומדת להתגבר באופן שלא הכרת. אם עד עכשיו חשבת שיש לך את הכוח הרוחני להתמודד, הרי שעם הכניסה לארץ תצטרך עזרה מגבוה למלחמה שלא הורגלת בה. לכן מעתה תיקרא יהושע, כפי שדרשו חז”ל (סוטה ל”ד ע”ב): “י-ה יושיעך מעצת מרגלים”. על אף שתמיד צריך סייעתא דשמיא המלווה את כל מעשינו, מעכשיו צריך עזרה משמעותית ונגלית של ה’ יתברך.

להבדיל מיהושע, לכלב משה לא דואג. הוא לא משנה לו את השם ולא מתפלל בעדו שיצליח לא להיגרר אחרי המרגלים. כלב לא זקוק לתפילה הזו של משה, לפי תכונת נפשו. כלב הוא גיבור בגשמיות וברוחניות. כאשר מחלקים את הארץ כלב אומר ליהושע שיש בכוחו לכבוש את חברון על הענקים שבה:

“עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא. וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי ה’ אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'” (יהושע י”ד י”א-י”ב).

הגבורה של כלב בכוחו הגשמי היא בבואה של כוחו הרוחני. ביכולתו לדבוק במרגלים באופן שיחשבו שהוא בעצה אחת איתם, ועם זאת לשמור על טוהר הכוונה ולא להיגרר אחריהם. על אף שהוא מחובר לרשעים הוא לא לומד מהם. לשון מדרש תנחומא (סימן י”ט):

“שבתחלה אמר להם אני עמכם בעצה אחת ולבו היה לומר את האמת שנאמר ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי [ולא כאשר עם פי – רש”י אצלנו לפסוק כ”ד] והקב”ה מעיד עליו שנאמר ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו”.

שמו של כלב מעיד על תכונת נפשו. ‘כלב’ במשמעות של כְ-לב, כמו הלב; כלומר כלב הולך עם הלב שלו, ומצליח לשמור על ליבו טהור גם בשעה שלפי צורך הענין נזקק כלפי חוץ לעשות יד אחת עם הרשעים.

המפגש עם הארץ לא מוריד אותו מדרגתו הרוחנית שקנה במדבר. הוא מסוגל להתמודד גם עם יצר חזק, וגם עם אנשים בעלי השפעה רעה. לכן משה רבנו, מתוך היכרות עם הדמות הזו, לא רואה צורך לברכו כמו את יהושע. כמובן, כל אדם צריך סייעתא דשמיא, ולכן אנו מוצאים את כלב הולך ומתפלל על קברי האבות בחברון. אך לתפילה המיוחדת לעת המפגש עם הארץ, שמשה מעתיר בעד יהושע, כלב אינו זקוק.

[1] אדרבה, יש מקום לומר שדוקא לו היה ממית את כולם ברגע אחד הדברים היו מראים שיש כאן עונש על עבירה. ודוקא המצב הזה של תנועה ללא תכלית במדבר, ומוות שעשוי להתפרש כטבעי ולא כעונש, עלול להביא לחילול ה’ גדול יותר.
[2] הצד הטוב והרוחני המיוחד לארץ ישראל מוצא את ביטויו הגשמי בשבעת מיני פירות הארץ המשובחים. המרגלים לא יכולים היו להסתיר את הצד הטוב לגמרי, כפי שהביא רש”י (י”ג, כ”ז) שכל שקר שאין עמו מעט אמת לא מתקיים, ולכן הביאו מפרי הארץ.