לפרשת קדושים
ערלה, רבעי וארבע המלכויות
“וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַ-ה’. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה’ אֱלֹקֵיכֶם” (י”ט, כ”ג-כ”ה).
התורה מצווה אותנו להימנע מאכילת פירות העץ בשלש השנים הראשונות לנטיעתו. בשנה הרביעית (‘נטע רבעי’) יש להביא את הפירות לירושלים ולאכלם שם בקדושה, בדומה למעשר שני. רק בשנה החמישית הפירות מותרים באכילת חולין רגילה.
דרשו חז”ל (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקס”ג):
“תחת שלש רגזה ארץ אלו שלש מלכויות שמשעבדות לישראל ותחת ארבע לא תוכל שאת זו אומה רביעית כביכול אין הקב”ה יכול להניח את ישראל אלא מיד הוא גואלם וכן הוא אומר שלש שנים יהיה לכם ערלים אלו שלש מלכויות שלא תצפו לגאולתכם אין לכם אלא בשנה הרביעית תאכלו את פריו שבמלכות רביעית יהיה לכם גאולה”.
המדרש הזה מפליא. ראשית, מהו הקשר המהותי שחז”ל מוצאים בין איסור אכילת ערלה, ואחריו מצוות נטע רבעי, לבין ארבע המלכויות?
שנית, בפסוקי התורה מתבאר שבשנה הרביעית יש להעלות את הפירות לירושלים (ולאוכלם שם בקדושה), ורק בשנה החמישית הפירות מותרים לגמרי. ואילו במדרש הזה לקחו חז”ל את אותו הביטוי של התורה – ‘תאכלו את פריו’, שמדבר על השנה החמישית, והעמידו אותו כאילו שמדבר על השנה הרביעית; וזהו פלא גדול.
עוד יש לברר במה נשתנתה מלכות אדום, המלכות הרביעית, שמשולה במדרש הזה לשנה הרביעית, שנת הרבעי, משאר המלכויות המשולות לשלש שנות הערלה?
עוד דרשו חז”ל בפרשתנו (תנחומא י”ד):
“ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו מדבר בתינוק שלש שנים יהיה לכם ערלים שאין יכול לא להשיח ולא לדבר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש שאביו מקדישו לתורה הילולים לה’ מהו הילולים משעה שמהלל להקב”ה ובשנה החמישית תאכלו את פריו משעה שהוא מתחיל לקרות בתורה להוסיף לכם תבואתו מכאן שנו רבותינו בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה וכו'”.
למדנו ממדרש זה, שכשם שאכילת פירות האילן מלוּוה בהמתנת שנות ערלה, כך בנטיעה אחרת שאדם נוטע, הלא היא ילדיו, יש דמיון לערלה. גם הילדים מכונים במקומות רבים פירותיו של אדם, כגון הביטוי ‘פרי בטן’; ועד שהילד גדל ומתפתח, עוברות שנים שמשולות לשנות ערלה.
על דרך זו מצאנו בבראשית רבה (פרשה מ”ו) שחז”ל קישרו גם את המושג הידוע של ערלה במקום המילה, לשנות הערלה של פירות האילן:
“אמר רב הונא בשם בר קפרא ישב אברהם ודן גזירה שוה נאמרה ערלה באילן ונאמרה ערלה באדם מה ערלה שנאמרה באילן מקום שהוא עושה פירות אף ערלה שנאמר באדם מקום שהוא עושה פירות”.
במדרש תנחומא שהזכרנו בסמוך, נראה שלבד מה שהילד מכונה ‘פרי’, גם הדיבור של הילד שמתפתח לאיטו משך ד’ שנים, כפי שהמדרש מתאר, משול לפרי העץ ששייך בו מושג של ערלה. וכמו כן מצאנו בתורה ביטוי של ערלה לענין הדיבור, אצל משה רבנו (שמות ו’, י”ב): ‘ערל שפתים’.
המשל של פרי ביחס לדיבורי-קדושה של אדם יובן על פי מה שאמרו חז”ל שדיבור של אדם יוצר דברים במציאות הרוחנית. עיין בגמרא בסנהדרין (צ”ט ע”ב):
“אמר רבי אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי רב אמר כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה שנאמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסד ארץ רבי יוחנן אמר אף מגין על כל העולם כולו שנאמר ובצל ידי כסיתיך ולוי אמר אף מקרב את הגאולה שנאמר ולאמר לציון עמי אתה אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן רבי אלעזר אומר כאילו עשאן לדברי תורה שנאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם רבא אמר כאילו עשאו לעצמו שנאמר ועשיתם אותם אל תקרי אותם אלא אתם”.
אם כן, כשם שהפירות הגשמיים הם תוצאות היצירה של האילן, כך היצירה הרוחנית של דיבור האדם יכולה להיקרא פירות. בדומה לכך, מצאנו מפורש בפסוק שיצירה רוחנית של מעשי האדם מכונה פרי: “אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ” (ישעיה ג’, י’). וכן בדברי חז”ל (בסוטה מ”ו ע”א) לגבי עגלה ערופה, מכונה זה שלא הספיק לקיים מצוות – “מי שלא הניחו לעשות פירות”.
בנפש החיים (שער ד’ פרק י”א והלאה) האריך לבאר ולהוכיח שלימוד התורה מקיים את העולם ובונה עולמות עליונים. נביא מקור אחד מני רבים שמצטט שם, מהזוהר ח”א מ”ז ע”א:
“דכל מאן דאשתדל באורייתא בכל יומא יזכי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי ויתחשב ליה כאלו באני עלמין דהא באורייתא אתבני עלמא ואשתכלל הדא הוא דכתיב ה’ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום וכל דאשתדל בה שכליל עלמין וקיים ליה”.
כלומר, אדם שעוסק בתורה בונה עולמות רוחניים ומשכלל אותם.
אם כן, ראינו שלשה סוגי פירות או יצירות שקודמת להם הערלה: פרי גשמי של אילן, פרי זרעו של אדם, ופרי דיבורו של אדם. יש לעמוד על הקשר שבין שלוש הערלות הללו.
***
ארבעת המלכויות
אחד מהתיאורים הבולטים בספר דניאל בכמה מקומות, ובדברי חז”ל בהרבה מקומות, הוא תיאור מלכויות הגויים בדמות חיות. בספר דניאל (ז’, ב’-ז’) כתוב:
“עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוִי עִם לֵילְיָא וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָּא מְגִיחָן לְיַמָּא רַבָּא. וְאַרְבַּע חֵיוָן רַבְרְבָן סָלְקָן מִן יַמָּא שָׁנְיָן דָּא מִן דָּא. קַדְמָיְתָא כְאַרְיֵה וְגַפִּין דִּי נְשַׁר לַהּ חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי מְּרִיטוּ גַפַּיהּ וּנְטִילַת מִן אַרְעָא וְעַל רַגְלַיִן כֶּאֱנָשׁ הֳקִימַת וּלְבַב אֱנָשׁ יְהִיב לַהּ. וַאֲרוּ חֵיוָה אָחֳרִי תִנְיָנָה דָּמְיָה לְדֹב וְלִשְׂטַר חַד הֳקִמַת וּתְלָת עִלְעִין בְּפֻמַּהּ בֵּין שִׁנַּהּ וְכֵן אָמְרִין לַהּ קוּמִי אֲכֻלִי בְּשַׂר שַׂגִּיא. בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית וַאֲרוּ אָחֳרִי כִּנְמַר וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע דִּי עוֹף עַל גַּבַּהּ וְאַרְבְּעָה רֵאשִׁין לְחֵיוְתָא וְשָׁלְטָן יְהִיב לַהּ. בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ חֵיוָה רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָא וְשִׁנַּיִן דִּי פַרְזֶל לַהּ רַבְרְבָן אָכְלָה וּמַדֱּקָה וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַהּ רָפְסָה וְהִיא מְשַׁנְּיָה מִן כָּל חֵיוָתָא דִּי קָדָמַיהּ וְקַרְנַיִן עֲשַׂר לַהּ”[1].
מלכויות הגויים ששלטו בעולם המיושב משך שנות ההיסטוריה מחולקות בדברי חז”ל לארבע מלכויות עיקריות. המלכויות הן בבל, פרס (ומדי) יוון ואדום. ארבעת המלכויות הללו נדרשות בדברי חז”ל במקומות רבים. החל מפסוקי התורה הראשונים: “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ”, שחז”ל דרשו שם (בבראשית רבה פרשה ב’) את ארבעת המלכויות. אחר כך בברית בין הבתרים – “וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו”, שגם שם (בראשית רבה מ”ד) דרשו כך; ובעוד מקומות רבים.
אי אפשר להתעלם מכך שנושא זה של ארבעת המלכויות תופס מקום מרכזי בדברי חז”ל, וחורז נקודות משמעותיות במהלך ימות העולם. מהו עניינן של ארבעת המלכויות, ומדוע נמשלו לחיות?
ארבעת המלכויות מבטאות את הופעת העולם האנושי כמות שהוא, בגשמיותו. לכל אומה ישנן התכונות המיוחדות לה ומאפיינות אותה. כל מלכות מביאה לידי ביטוי צד אחר של הכוחות האנושיים. המספר ארבע, כידוע בדברי המהר”ל מפראג בהרבה מקומות, מבטא את מכלול צדדי הגשמיות כפי שהיא, ללא נקודת הקודש המחיה אותה. וזהו עניינן של ארבעת המלכויות: הופעת הכוחות האנושיים הגשמיים בעולם כפי שהוא, ללא הקודש המחיה אותו, שבא לידי ביטוי בעולם דווקא על ידי עם ישראל.
המלכויות משולות בכל מקום לחיות, כיוון שהחיות מביאות לידי ביטוי את כוחות החיים הגשמיים כפי שהם. אם זה ביופי חיצוני של חלק מהחיות, ואם זה באכזריות ותוקפנות של אחרות. כמו כן, אמרו חז”ל (בעירובין ק’ ע”ב) שיש כמה מידות שלולא שנתנה התורה היינו לומדים אותן מחיות מסוימות, כגון צניעות מחתול.
קליפה קודמת לפרי
כתוב בזוהר (משפטים ק”ח ע”ב):
“תא חזי כל אינון עובדין דעביד קודשא בריך הוא ואקדים ההוא דלבר מוחא אקדים במחשבה ובעובדא ההוא דלבר דהא כל קליפה מסטרא אחרא הוי ומוחא מן מוחא ותדיר סטרא אחרא אקדים ורבי ואגדיל ונטיר איבא כיון דאתרבי זרקין ליה לבר ויכין רשע וצדיק ילבש וזרקין לההיא קליפה ומברכין לצדיקא דעלמא… ישראל אינון מוחא עלאה דעלמא ישראל סליקו במחשבה בקדמיתא עמין עובדי עכו”ם דאינון קליפה אקדימו דכתיב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל וזמין קודשא בריך הוא לאקדמא מוחא בלא קליפה דכתיב קדש ישראל ל-ה’ ראשית תבואתה מוחא קדים לקליפה”.
כלומר, הזוהר מבאר שנקודת הקדושה בכל דבר פרטי, ובעולם בכללו, קדמה במחשבה. נקודת הקדושה היא התכלית, ועליה חשב הקב”ה כאשר בא לברוא את העולם. אך במציאות הגשמית, בסדר ההופעה של הדברים, החול קודם לקודש. הקליפה קודמת לפרי, וכדי להגיע לפרי צריך לעבור דרך קילוף הקליפה וזריקתה. וכך, כדי להגיע לקדושה הכללית של העולם, שמופיעה באמצעות עם ישראל, צריך קודם לעבור דרך שלטון ארבעת המלכויות, שמבטאות את הצד הגשמי של העולם.
העולם נברא מתוך רצון להופיע את הרוחניות בתוך הגשמיות, ולהראות בכך איך אפילו בחומר הרחוק מ-ה’, שֵם-ה’ מופיע. וכשם שלא די בהופעה רוחנית ללא חומר עולמי, כך לא מספיקה הופעת החומר הראשונית, וצריך לחכות עד שהוא יופיע בשלמות. התיקון של העולם כאשר הוא בשל ומושלם מבחינה חומרית, יהיה גדול ומשמעותי יותר מאשר תיקון כזה לפני הבשלות הגשמית. כיוון שהרוחניות באה לתקן את הגשמיות, והגשמיות האנושית מורכבת מכוחות רבים ותכונות רבות, מתבקש לחכות עד שהכוחות הללו יופיעו בשלמות, ואז יגיע התיקון. ככלל, הכוחות האנושיים בעולם מתחלקים לארבעה מוקדים עיקריים, והם ארבעת המלכויות. לכן ארבעת המלכויות קודמות להופעה הרוחנית השלמה של עם ישראל.
בדברים אלו יש כדי לבאר חלק מן השאלות שפתחנו בהן. הקשר בין ארבעת המלכויות לבין ערלה בעצי פרי הוא שבשניהם ההופעה הגשמית קודמת להופעה הרוחנית בעולם. ארבעת המלכויות, המבטאות את הטבעיות של העולם על כוחותיו הגשמיים, מופיעות בעולם לפני שעם ישראל מופיע בכל כוחו הרוחני. הערלה באילן היא משל וביטוי לענין הזה, שלפני שמגיעים לפרי המותר, צריך לעבור דרך ההופעה של הכוח הגשמי, הפסול[2].
וכך גם לגבי הערלה שבדיבור של הילד, שלפני היצירה הרוחנית של דיבורי הקדושה של האדם, יש שלב של ערלה, של חול, שקודם לקדושה. וכמו כן בערלת הבשר, שלפני השלב של הולדת התולדות בקדושה ישנו מעבר דרך התמודדות עם החול, עם הערלה[3].
המלכות הרביעית
אך עדין יש לבאר את השאלות האחרות שהצגנו לעיל. הראשונה, בענין הקישור של הילקוט שמעוני בין מילות התורה ‘תאכלו את פריו’, שעוסקות בשנה החמישית, לבין השנה הרביעית בה עוסק המדרש. והשניה, בענין הקשר בין המלכות הרביעית, מלכות אדום, לשנת הרבעי, להבדיל משלש המלכויות המשולות לשלש שנות הערלה.
כפי שהזכרנו, ארבעת המלכויות הן בבל, מדי (ופרס, שהולכות יחד), יוון ואדום. אדום היא המלכות הרביעית, והיא מתוארת בכל מקום בדברי חז”ל כקשה שבכולן. כל אחת מארבעת המלכויות שלטה בישראל, כאשר שלש הראשונות שלטו לזמן מוגבל של עשרות שנים (יוון אולי קצת יותר). ואילו מלכות אדום מתוארת כשולטת על העולם, ובייחוד על ישראל, משך אלפי שנים, עד סוף גלגול מהלך העולם, כלומר עד ביאת המשיח, שיחזיר את המלכות לישראל.
דוגמא לדבר ניתן לראות במדרש הבא (שכל טוב בראשית ל’), אודות חלום יעקב:
“ויחלום והנה סולם רבי יהושע בן לוי אמר אותו הלילה הראה לו הקב”ה את כל האותות והראה לו ארבע מלכיות הראהו שר מלכות בבל עולה ע’ עוקין[4] ויורד שר מלכות מדי עולה נ”ב עוקין ויורד שר מלכות יון ק”ב עוקין ויורד שר מלכות אדום עולה עולה ומתגאה לומר אעלה על במתי עב אמר לו הקב”ה אם תגביה כנשר אם בין כוכבים שים קינך משם אורידך נאום ה'”.
שר מלכות אדום מתגאה ועולה יותר משאר המלכויות. נראה על פניו שאין לו ירידה, כאילו הוא עתיד לשלוט לעולם. השר ההוא מתגאה, ואכן מתכנן לשלוט לעולם. אך הקב”ה מבטיח שגם למלכותו יהיה סוף, וסוף דבר שהמלכות תשוב לישראל. כך גם בשאר המדרשים מוצאים באופן עקבי שמלכות אדום מיוחדת משאר המלכויות בתוקפה ובגאוותה.
חז”ל מתארים במדרש (ויקרא רבה פרשה י”ג) שהנמשל בחיה הראשונה בחלומו של דניאל הוא מלכות בבל, בשניה מדי, ובשלישית יוון. את שלש החיות הראשונות רואה דניאל בחלום אחד. את החיה הרביעית, המפחידה והתקיפה מבין כולן, הוא רואה בלילה אחר, בחלום נפרד. חז”ל עמדו שם, באותו המדרש, על משמעות הדברים:
“דניאל ראה שלשתן בלילה אחד ולזו בלילה אחד ולמה רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש רבי יוחנן אמר ששקולה כנגד שלשתן ורבי שמעון בן לקיש אמר יתירא”.
כמו במקומות רבים, גם כאן רואים שמלכות אדום תקיפה משאר המלכויות. כאן בולטת ההדגשה של שוויון בין שלש המלכויות, לעומת אדום שמתבאר כאן ששקולה כנגד כל השלש האחרות גם יחד, ולדעת ריש לקיש אף יתירה עליהן יחד[5].
כדי לעמוד על ההבדל הרוחני שבין המלכות הרביעית לכל השלש, נקדים שאלה נוספת. המדרש (בראשית רבה ל”ד) אומר:
“מיד כל חיה אדרשנו – אלו ד’ מלכויות. מיד האדם מיד איש אחיו – זה עשו דכתיב הצילני נא מיד אחי מיד עשו. אדרוש את נפש האדם – אלו ישראל שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם”.
ארבעת המלכויות מופיעות גם כאן, כמו במקומות רבים, במשל של חיות. אך בשונה משאר המקומות, כאן עשו (אדום) לא נכלל ב-‘מיד כל חיה’, אלא חולק ביטוי לעצמו: ‘מיד איש אחיו’. וכדי שלא נטעה, המדרש מדגיש מיד בסמוך שאין הכוונה שעשו נקרא אדם, כי דווקא עם ישראל נקראים אדם[6]. ואם כן, נשאלת השאלה מי הוא אותו יצור שאיננו בכלל חיה, ואיננו בכלל אדם?
ניתן לראות את אותה המורכבות במקום נוסף. יחזקאל מתאר (בפרק א’) באריכות את דמות מרכבת כבוד ה’ שראה. התיאור כולל ארבע חיות, שעליהן יש כסא, ועל הכסא יושב אדם:
“וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ… וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה. וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם… וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן… וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה”.
התיאור של פני החיות כולל גם פני אדם, וזאת מלבד הרוכב על המרכבה שהוא אדם. אם כן פני האדם שיש לכל חיה הם מצד אחד פנים של חיה, ומצד שני פנים הדומים לאלה של האדם.
חז”ל דרשו (ויקרא רבה פרשה י”ג, עיין שם באריכות) על הפסוקים בפרשת בראשית המתארים את הנהרות היוצאים מגן עדן, שארבעת הנהרות מכוונים כנגד ארבעת המלכויות. כמו כן דרשו בזוהר (ויקהל רי”א ע”ב) שארבעת הנהרות מכוונים כנגד ארבעת חיות המרכבה:
“אינון ראשי החיה אלין ארבע רישי אנפין חד אריא דכתיב ופני אריה אל הימין וחד שור דכתיב ופני שור מהשמאל וחד נשר דכתיב ופני נשר לארבעתן אדם כללא דכלא דכתיב ודמות פניהם פני אדם ואלין ארבע רישי נהרין”.
מן ההשוואה בין הדרשות, מסתבר שארבעת ראשי חיות המרכבה של הקדושה, מכוונות כנגד ארבעת המלכויות, בבחינת: “גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים” (קהלת ז’, י”ד). עוד יש להניח שמתוך ארבעת ראשי החיה, זה שמכוון כנגד אדום הוא פני האדם. הנחה זו מבוססת על כך שהזוהר קורא לפני האדם: ‘כללא דכלא’, כלומר הכולל את השלשה האחרים, וכעין זה מצאנו גם במדרש שהבאנו לעיל, האומר שמלכות אדום שקולה כנגד שלש המלכויות האחרות.
אם כן, מצאנו שוב את הרעיון הזה, שאדום הוא חיה מצד אחד, אך מצד שני פניו לא דומים לחיה.
כמו כן ניתן לראות זאת במסכת תענית (כ”א ע”ב), שם אמרו חז”ל: “שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי”. המעיים של החזירים דומים לאלה של בני האדם, ולכן אם ארע דֶבר בחזירים יש לדאוג פן יעבור גם לאנשים (עיין שם בגמרא). החזיר הוא ביטוי למלכות אדום, כמו שרואים בכמה מקומות – למשל בפסחים קי”ח ע”ב; ואם כן יוצא שוב שמצד אחד מלכות זו משולה לחיה, ומצד שני יש לה דמיון לאדם.
מהו עומק הענין הזה?
ציד בפיו
חז”ל מלמדים אותנו (במדרש תהילים מזמור פ’) על תכונה שמאפיינת את מלכות אדום, והיא הצביעות:
“יכרסמנה חזיר מיער… משה אמר ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא מה החזיר הזה פורש טלפיו ואומר אני טהור כך עשו הרשע מסייע ליה בימה בפרהסיא מה שהוא חומס וגונב וגוזל ונראין כאלו הן דינין של אמת אסף אמר יכרסמנה חזיר מיער אמר רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון מעשה היה בשלטון אחד שדן ביום אחד כשפנין ונואפין ורצחנין אמר לסנקליטוס שלו שלשתן עשיתי בלילה אחת הוי יכרסמנה חזיר”.
מצד אחד מדברים דיבורים גבוהים על צדק ויושר, ומצד שני עושים בעצמם את כל מעשי הרשע.
למעשה, תופעה זו כבר הושרשה עם ייסוד אומה זו, אצל אביהם הראשון. כך דרשו חז”ל (מדרש ילמדנו ילקוט תלמוד תורה, בראשית אות קי”ז) על הפסוק: “וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו” (בראשית כ”ה, כ”ח):
“ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו כשהיה בא מן החוץ היה אביו שואלו היכן היית היום ואומר לו בבית המדרש לא כך וכך היא הלכה מכך וכך לא כך אסורו ולא כך היתרו ואומר לאביו אבי המלח מהו שיתעשר והיה יצחק תמה ואומר ראה כמה בני מדקדק במצות ומתוך דברים אלו היה צדו בפיו ואוהבו”.
מכאן נראה[7] שמשמעות הענין של פני-אדם לחיה הקרויה אדום היא זו: באמת הם חיה, אך כלפי חוץ הם מציגים עצמם כאדם. הנצרות שייכת למלכות אדום, שכן בדברי חז”ל בכמה מקומות רואים שמלכות רומא היא המלכות הרביעית, והנצרות התפשטה בעולם על ידי רומא שאימצה את הדת הזו. הנצרות מתיימרת, כידוע, להחליף את עם ישראל. על אף שמבחינה רוחנית הם משולים לחיה, כלומר שהם מבטאים כוח מכוחות הטבע, ולא את הרוחניות העולמית, הם מתייחסים אל עצמם כאדם, כלומר כעם ישראל. לדעתם אין צורך בעם ישראל כעם סגולה הנבחר על ידי ה’, כיוון שכל האומות במדרגה שווה. הם סבורים שהאידיאלים הגבוהים נמצאים גם אצלם, ואין ייחוד לאמונת ישראל. שלש המלכויות שהן חיות, ומתנהגות כמו חיות, לא העלו על דעתן טענות כאלה. רק מלכות אדום, שהיא חיה, אך מתנהגת כלפי חוץ כאדם, מעיזה פניה לטעון כך.
עשו הוא אח של יעקב. הוא רואה עצמו בכור, וזכאי לברכות. הוא רואה את יעקב כזה שלקח ממנו בגניבה את הברכות. גם זרעו, ממשיכי דרכו, סבורים שלהם מגיעה הבכורה בהנהגת העולם. כמוהו, גם הם מתנהגים כלפי חוץ כאדם, ולא מבינים מה נשתנו עם ישראל מהם. בזה מובן היטב המדרש שהוזכר לעיל שדורש במילים ‘מיד איש אחיו’ את עשו, שהוא אח של יעקב, ולפי ההקשר במדרש חש עצמו כ-‘אדם’, כמו יעקב[8].
תאכלו את פריו
דא עקא, שיש צדק מסוים בדברי מלכות אדום. יש באמת ערכים רוחניים שנמצאים אצל הנצרות, ועם ישראל צריך ללמוד אותם מהם, וליישמם בקודש. אמנם, הם נלקחו בגניבה מאיתנו עם יסוד הנצרות על ידי אותו האיש, שהיה יהודי שפרש. אך בפועל כעת הם באים לידי ביטוי בנצרות, בעולם המערבי, ולא ביהדות. הכוונה היא לערכים רוחניים כמו ערכי החופש וערכי השוויון שהעולם המערבי מטיף אליהם. אי אפשר לומר שאין צדק בדברים אלו. מאידך, אי אפשר בשום אופן להעתיק ערכים אלו כמות שהם. למשל, ברור שאין שוויון גמור לפי היהדות, לא בין האומות, ולא בתוך החלקים בתוך עם ישראל. אך לקחת את העקרונות הטובים שיש בדבריהם וליישמם בקודש, במקום שאין הם באים בסתירה לערכי היהדות – זהו דבר מבורך. ולא זו בלבד, אלא שמסתבר שעבודה זו היא הכרחית ובלעדיה לא נוכל להתמודד עם הנצרות[9].
לפי כל זה יש לבאר את עומק כוונת חז”ל, שהשוו בין שנת נטע רבעי לבין המלכות הרביעית. בשנות הערלה הפירות אסורים לעולם, ואין להם תקנה. והנמשל הוא האומות עובדי עבודת אלילים, שלש המלכויות הראשונות, שאת הערכים הרוחניים שלהם יש להרחיק לגמרי. בשנה הרביעית הפירות אסורים באכילה מחוץ לירושלים, אך מותרים בתנאי שיביאו אותם לירושלים וייאכלו בקדושה. זהו משל לאופן ההתייחסות לערכים הרוחניים של המלכות הרביעית, שיש לקרבם לקדושה, אך בלי הבאתם למסגרת הקודש אי אפשר להעתיקם כמות שהם[10].
ונראה שיש בזה גם כדי להסביר את מה ששאלנו, מהו ההיגיון של חז”ל שהשתמשו בביטוי ‘תאכלו את פריו’ שנאמר על השנה החמישית, בקשר לשנה הרביעית. חז”ל באו לבטא בכך שמצוות אכילת פירות הרבעי היא דרך שבאה לאפשר להשתמש וליהנות מפירות השנה הזו, אלא שיש לעשות זאת בקדושה, ועל דרך מה שביארנו. ולא כפי שהיינו יכולים לחשוב, שזו מצווה שעומדת בפני עצמה, שאין עניינה להתיר לאדם לאכול, אלא מצווה חיובית לבוא ולאכול. ובהקשר של המדרש שמשווה לארבעת המלכויות, הבנה זו נצרכת וחשובה לגוף הענין, כפי שהתבאר.