לפרשת פנחס
קנא קנאתי
מקובלנו שפינחס הוא אליהו. המקור לכך הוא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ”ו): “רבי אליעזר אומר קרא שמו של פנחס בשמו אליה, אליהו מתושבי הגלעד”. וכן אמרו בזוהר (כי תשא ק”צ ע”א): “פנחס הוא אליהו ודאי בדרגא חדא”. וכך ברש”י בבבא מציעא קי”ד ע”ב: “דאיכא למאן דאמר דאליהו הוא פינחס דכתיב ביה קנא קנאתי וכן בפינחס בקנאו את קנאתי”[1]. כלומר, נשמתו של פינחס התגלגלה באליהו, והדבר מצביע על דמיון רוחני בין הדמויות. ברצוננו לעמוד על אופיים של שני אישים אלו, ולהתבונן בשווה ובשונה שביניהם.
עוד אנחנו רוצים לעמוד על העובדה שכשכר לפעולתו של פינחס, מובטחת לו ברית שלום. ולכאורה הדברים אינם עולים בקנה אחד: הקנאות היא היפך השלום. הקנאות היא המלחמה במי שלא נוהג כראוי, והשלום הוא חיי הרמוניה של כל הברואים, בצירוף כלל הכוחות.
כמו כן יש לברר את הטעם הפנימי שדוקא הכהונה ניתנה לפינחס כשכר על מעשיו, ולא דבר אחר. ובאותו הקשר, מהו ההבדל בין אהרון ובניו הכוהנים, שהכהונה הוענקה להם ללא מעשה מוקדם מצידם, לבין פינחס, שזכה לכך רק עקב מעשהו[2]?
***
פינחס
הצד השווה הברור והנגלה בין פינחס לאליהו הוא הקנאות, כמו שהביא רש”י (בבבא מציעא, והבאנו לשונו לעיל), שבשניהם נזכרת לשון קנאות. ובאמת המפגש שלנו עם פינחס בתורה סובב רק סביב הקנאות. מתחילה כאן (בסוף פרשת בלק ובתחילת פרשת פנחס), ולבסוף בפרשת מטות, במלחמה עם מדין:
“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ… וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ” (ל”א, א’-ו’).
ואמרו חז”ל שם (במדבר רבה כ”ב, ומובא ברש”י שם בפרשת מטות):
“למה שלח פנחס אמר מי שהתחיל במצוה הוא גומר הוא השיב את חמתו והכה את המדינית הוא יגמור מצותו”.
גם בספר יהושע אנחנו פוגשים את קנאותו של פינחס. במעשה המזבח שבנו השבטים שנחלו בעבר הירדן המזרחי נאמר:
“וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִנֵּה בָנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶל מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא. וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן” (יהושע כ”ב, י”א-י”ג).
שוב, כאשר יש צורך לקנא את קנאת ה’ בשעה שחשדו בבוני המזבח כי עשו כן לשם עבודה זרה, חלילה, פינחס הוא האיש שנמצא ראוי למשימה.
אלא שעם קנאותו של פינחס, הוא מוצא את הדרך שלא לעבור את הגבול הדק שבין קנאה מעשית ל-ה’ ובין ויתור על רדיפת השלום. פינחס יודע לפגוע באותו שיש לפגוע בו, ועם זאת לקרב ולאהוב את אותם שנפלו מבחינה רוחנית, אך נזקם לא רב עד כדי צורך להורגם. את נשיא השבט פינחס מבין שיש צורך להרוג, שכן אם לא יעשה כך הוא יסית את שאר הציבור. אך כנגד הציבור הרחב שחטא, פינחס לא נלחם. לכן ההמשך של המעשה החריף שמבצע הוא קבלת ברית שלום מ-ה’. כמו כן, בסופו של המעשה בספר יהושע, שהתחיל מתוך כוונת קנאות של מלחמה עם שנים וחצי השבטים, מצליח פינחס ליצור שלום. הגמרא בזבחים (ק”א ע”ב) מסכמת את הפעילות של פינחס אז: “ששם שלום בין השבטים”.
אליהו
אליהו הנביא הוא קנאי גדול. תחילת המפגש שלנו איתו הוא בקנאות ל-ה’:
“וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה’ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי” (מלכים א’ י”ז, א’).
אליהו לא מוכן להשלים עם המצב בו המלכות מסיתה את העם לעבוד עבודה זרה, ומשמידה את הנביאים.
אחר כך, בסוף המעשה בהר הכרמל, אליהו הורג את מאות נביאי הבעל שהוזמנו להשתתף במעמד ההוא: “וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם” (שם י”ח, מ’). בעקבות זה איזבל רוצה להרוג את אליהו, והוא נאלץ להימלט למדבר. שם שואל אותו ה’: “מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ”. איך קרה שהגעת לכאן, אליהו, עייף ונרדף בידי המלכות? ואליהו עונה: “וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַ-ה’ אֱלֹקֵי צְבָאוֹ-ת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ” (שם י”ט, ט’-י’).
להבדיל מפינחס, שזוכה להכרה אלוקית מיידית בחשיבות מעשיו, אצל אליהו העסק לא מצליח כל כך. את המעשה של עצירת הגשם חז”ל (סנהדרין קי”ג ע”א) מבקרים בעקבות דיוק הפסוקים:
“ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ כיון דחזא דאיכא צערא בעלמא כתיב ויהי דבר ה’ אליו לאמר קום לך צרפתה וכתיב ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית בעא רחמי למיתן ליה אקלידא דתחיית המתים אמרי ליה שלש מפתחות לא נמסרו לשליח של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים יאמרו שתים ביד תלמיד ואחת ביד הרב אייתי הא ושקיל האי דכתיב לך הראה אל אחאב ואתנה מטר דרש ההוא גלילאה קמיה דרב חסדא משל דאליהו למה הדבר דומה לגברא דטרקיה לגליה ואבדיה למפתחיה דרש רבי יוסי בציפורי אבא[3] אליהו קפדן”.
כלומר, כיוון שאליהו גזר על עצירת הגשם, ה’ לא רצה לבטל את דבריו. מנגד, ה’ רואה את הצורך לבטל את הגזירה הזו, שהיתה חריפה מדי, והציבור לא יכול היה לעמוד בה. לכן הוא סיבב את הדברים כך שאליהו יצטרך להחיות את בן האשה בסיפור שם, כיוון שכדי לקבל את היכולת להחיות את בן האשה נגזר על אליהו להחזיר את המפתח של הגשמים, ובכך לוותר על היכולת לעצור את הגשם. עולה מכאן ש-ה’ יתברך לא הסכים עם חומרת הגזירה של אליהו, ופעל לבטלה. ובסוף הענין שם אמרו בגמרא: “אבא אליהו קפדן”. ופירש רש”י: “קפדן – שכעס על אחאב ואמר חי ה’ אם יהיה השנים האלה טל ומטר”.
גם במדבר, בגילוי האלוקי אליו זוכה אליהו, יש ביקורת מסותרת על מעשיו. ה’ שואל את אליהו ‘מה לך פה?’ ה’ יודע איך אליהו הגיע לכאן ומה גרם לו לברוח. אלא שהוא רוצה לרמוז לו שעדיף היה לוּ לא היה מגיע למצב העגום הזה. אליהו לא מבין את השאלה כך, ועונה מתוך תחושת שליחות גדולה: ‘קנא קינאתי!’ אליהו סבור שזו תשובה שתשמח את ה’; אך לא היא. “וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה’ וְהִנֵּה ה’ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה’ לֹא בָרוּחַ ה’ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה’. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה’ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה”. הרמז כאן ברור. הפגישה עם ה’ בעיקרה איננה ברוח גדולה, ברעש או באש. קולות הצעקה הם עזרים חיצוניים שיש להשתמש בהם בצורה מוגבלת. העיקר הוא הדממה הדקה, הפגישה הפנימית. ולא רק הנביא עצמו צריך להתנהג כך, אלא גם ביחס לפשוטי העם יש להשתדל שיפגשו את ה’ באופן הראוי. פחות עונשים, פחות צעקות, ויותר שידול לפגישה עמוקה ופנימית.
לאחר הגילוי האלוקי הזה, ה’ שואל אותה השאלה בשנית, במטרה לנסות ולרמוז לאליהו בשנית שמשהו כאן איננו כשורה. ‘מה לך פה אליהו?’ אולי יש לך תובנה חדשה כעת?
אך אליהו לא נרמז, או שאיננו רוצה להירמז. הוא סבור שאין להבליג על שום מפגע רוחני ויש להגיב בכל התקיפות. ‘קנא קינאתי!’ אומר אליהו שוב, באותם המילים, ובאותו הטון הפטריוטי. הגישה שלו לא משתנית, והוא מתכוון להמשיך לקנא ל-ה’ באותה הדרך בה פעל עד עכשיו.
התשובה של ה’ מפתיעה בחומרתה. הוא שולח את אליהו לסדר מינויים חשובים, וביניהם מינוי ליורש לו עצמו. “וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ”. אמרו חז”ל (ילקוט שמעוני ירמיהו רמז שכ”ה):
“אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן שנאמר קנא קנאתי לה’ צבאות כי עברו ישראל את בריתך, מה כתיב שם ויאמר ה’ שוב לדרכך דמשק ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך שאין תלמוד לומר תחתיך אלא שאי אפשי בנבואתך”[4].
בחריפות גדולה אומרים כאן חז”ל שאין רצון ה’ בכזה נביא. הקנאות של אליהו גדולה וחריפה מדי.
פינחס מקבל פרס על הפעילות הקנאית שלו, ואליהו, לעומתו, סופג הדחה מתפקידו. הקנאות של פינחס מדודה ומדויקת, בעוד שהקנאות של אליהו חריפה ורחבה מדי. אי אפשר לעצור את הגשם לכלל הציבור לזמן כה רב. אי אפשר להחזיר את כל הציבור בתשובה בצעקות גדולות או מכות כאלה ואחרות. להילחם מול מי שמייצג את הבעייתיות זה דבר אחד, וללחום בכל העם זה דבר אחר.
לעשות שלום בעולם
לאחר שאליהו מכשיר את אלישע להיות מחליף ראוי, הוא נלקח בסערה השמיימה. בשונה מכל אדם רגיל, אליהו לא מת. הוא ממשיך ללוות את חסידי האומה בכל הדורות, ונחשב לחי. אליהו נכנס למין תקופת-צינון ממושכת. התפקיד שלו ארוך ומשמעותי ולא נחתם במעמד מינוי הנביא תחתיו. העצירה הזו מעלה את אליהו לדרגה חדשה וחשובה, שתבוא לידי ביטוי באחרית הימים.
אם אליהו נתפס, ובצדק, כקנאי הגדול, הרי שלעתיד לבוא הוא יתגלה באופן אחר. במשנה בסוף עדויות נחלקו החכמים בתפקידו ההלכתי של אליהו הנביא בענייני פסולי יוחסין. יש מי שאומר שלאליהו יש תפקיד בגילוי אותן המשפחות שאסור מבחינה הלכתית לכל אחד להתחתן איתן, אך חכמים אומרים שאין לאליהו חלק בענין הזה:
“וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנני שולח לכם את אליה הנביא וגומר והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”.
לדעת חכמים אליהו מגיע כדי לעשות שלום בעולם.
פתאום הקערה התהפכה על פיה. אותו אליהו הקפדן, הקנאי הגדול שהוכרח לעזוב את נבואתו בשל כך, חוזר כמטיל שלום דגול. כאן הוא כבר דומה לפינחס. אמנם אצל פינחס הקנאות והשלום באו ביחד וללא סתירה, ואצל אליהו מתחילה הקנאות הופיעה בתוקפה, וללא הסיוג של מידת השלום. אך בסופו של דבר גם אליהו, לאחר חיים ארוכים של שנות דור ודור, מגיע למידה זו של שילוב מידת הקנאות יחד עם השלום.
מובן שאין זה מקרה שדוקא אליהו, הקנאי הגדול, יופיע כמבשר השלום, כמו שאין זה מקרה שפינחס קיבל בתמורה לקנאותו את ברית השלום. יש משהו בקנאות שרק הוא יכול להוביל בסופו של דבר לשלום אמיתי. הענין הוא ששלום הוא עמידת כל הכוחות יחד בהרמוניה. אם זה במישור האישי, של שילוב כל כוחות החיים של האדם בעבודת ה’ או בעיסוק אחר, ואם זה במישור הציבורי בהכללת כל הכוחות של הציבורים השונים בעבודת ה’ הכללית. אם כוח אחד יכפה את שאר הכוחות לדרכו המיוחדת לו, הקנאות הזו תהיה לא רצויה. אך יש קנאות טובה ובריאה, והיא הקנאות שמובילה לשלום האמיתי.
הקנאות הטובה היא הקנאות שמזהה את הרוע שאין לו מקום, ומתמודדת איתו ישירות. כמו שעשה פינחס, שלחם במוקד שגרם את העוול הציבורי. וכן בציווי הנוגע לכלל העם, עלינו ללחום בעמלק ולהשמיד את זרעו מתוך הכרה רוחנית שהעם הזה הוא מוקד של רוע בעולם. אין לנו חלילה רצון להשמיד את כל העמים שלא מכירים עדין באמונתנו. אך עמלק שונה מכולם, ונגדו נלחמים בצורה ממוקדת. דוקא מתוך הקנאות הבריאה הזו יבוא השלום, שכן מוקדי הרוע מפרים את האיזון הנכון של הכללת הכוחות לשם עבודת ה’. הם מסיתים את הציבור לצאת מחוץ למסגרת הנכונה. המלחמה בהם מחזירה את הכוחות הציבוריים למעמדם הנכון והראוי, בו לכל אחד יש את המקום הרוחני המיוחד לו בעבודת ה’.
ברית כהונת עולם
פינחס זוכה לכהונה בעקבות קנאותו. הכהונה יסודה בהשפעת טוב רוחני לכולם. בדברי הנביא מלאכי (ב’, ו’-ז’) אודות הכהן נאמר:
“תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה’ צְבָאוֹ-ת הוּא”.
ובמשנה (אבות א’, י”ב) אמרו:
“הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”.
וכן בגמרא (סנהדרין ו’ ע”ב) לגבי המחלוקת האם עדיף לעשות פשרה בין בעלי הדין, או לתור אחר שורת הדין:
“וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו”.
היסוד של רדיפת השלום אצל הכוהנים נעוץ בעבודתם הרוחנית, שהיא עבודת הקודש במקדש. הכוהנים, כעובדי הקודש, נושאים על שכמם את הפעילות של קירוב עם ישראל וכלל העולם ל-ה’ יתברך, באמצעות המקדש והעבודה בו. הקירוב ל-ה’ יתברך הוא יסוד האושר והשלום של כל החיים כולם. עיקר הבעיות והרוע העולמי נעוץ בריחוק של העולם מ-ה’, וכנגד זה עבודת המקדש מקרבת את העולם ל-ה’.
ההבדל בין אהרון וזרעו לבין פינחס הוא שאצל אהרון ובניו התכונה הזו ניטעה בהם בטבעם. הם לא היו צריכים לעשות מעשים שיקנו להם את רדיפת השלום והטוב לכולם. אך אצל פינחס מידת השלום שלו היא מידה שנקנתה לו על ידי פעילות רוחנית ומעשית מאומצת. לכן הוא לא היה נחשב לכהן עד אשר קינא את קנאותו, ובכך עזר להשראת השלום הכללי, כפי שהתבאר. מעתה הוא שייך למגמה של הכוהנים ולערך השלום.