פרשת עקב עוסקת רובה ככולה באזהרות כלליות על שמירת התורה, על דבקות ב-ה’, ועל הימנעות מעבירות. בתוך הדברים מוזכרים באריכות השכר שיגיע לנו אם נקיים את התורה, והעונש – אם לאו.

“וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה’ אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ” (ז’, י”ב-י”ג). “וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה’ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה’ אֱלֹקֵיכֶם” (ח’, י”ט-כ’).

“וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה’ בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה’ נֹתֵן לָכֶם” (י”א, י”ג-י”ז).

השכר שהתורה מבטיחה מדבר על טוב חומרי. ריבוי של בנים, ריבוי של תבואה ורכוש. כמו כן, העונשים הם בצוׂרת וגלות, שאלה עניינים חומריים. העובדה שהתורה אינה מבטיחה שכר רוחני, על אף שהוא ודאי קיים, איננו הנושא שלנו כעת. באופן כללי נזכיר שהתורה תמיד מדברת ברובד הפשט על הדברים הנגלים והפשוטים בלבד, והעניינים הרוחניים רק רמוזים בדברים (להוציא יוצאים מן הכלל ספורים).

אך הדברים מפליאים תוך התבוננות במציאות. עינינו רואות שיש צדיקים רבים שרע להם, ולעומתם רשעים רבים שטוב להם. ולא רק עינינו רואות זאת, אלא גם עיניהם של חכמינו זיכרונם לברכה ראו זאת, והם דנו בכמה מקומות בענין צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. הגמרא בברכות (ז’ ע”א) אומרת:

“אמר [משה רבנו] לפניו ריבונו של עולם מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו אמר לו: משה, צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע רשע וטוב לו רשע בן צדיק רשע ורע לו רשע בן רשע”.

לא ניכנס לביאור עומק כוונת חכמינו בענין זה, כי יהיה אשר יהיה הביאור בדבריהם, החוש מעיד על סתירה בין דברי התורה המפורשים לבין המציאות. כיוון שאם יש מדדים נוספים כמו צדיק בן רשע, המגבילים את תשלום השכר על המצוות, הרי שסוף כל סוף לא תוכל להתקיים הבטחת התורה לפיה עבור קיום המצוות מתקבל שכר גשמי!

ובגמרא בסוף חולין (קמ”ב ע”א) אמרו:

“תניא דבי רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכולו טוב”.

ושואלת שם הגמרא: “ודלמא לא הוה הכי” [אולי באמת דברים כאלה לא קורים]. ומשיבה הגמרא: “רבי יעקב מעשה חזא” [רבי יעקב ראה בעיניו אדם שקיים מצוות כיבוד הורים ושילוח הקן גם יחד, ונפל ומת]. ומסכמת שם הגמרא: “אלא שכר מצוות בהאי עלמא ליכא”, כלומר, בעולם הזה אין שכר על קיום המצוות.

מהגמרא הזו רואים שקריאת המציאות שלנו נכונה. אין כאן חידוש גדול מבחינה זו, כיוון שגם הגמרא שדנה על צדיק ורע לו כבר קראה כך את המציאות. אלא שכאן כתוב שבאמת אין לחפש ראיות מן המציאות לשכר ועונש בעולם הזה.

ואם כן אנחנו שבים ושואלים, מה נעשה עם דברי התורה המפורשים בענין הזה?

***

          יחיד וציבור

התשובה לכך נעוצה בחילוק שבין היחיד לעם ישראל כולו. זאת יש לדעת, שבאופן כללי בכל הציוויים של התורה, היא פונה לציבור כציבור. מבחינה הלכתית ברור שחיוב המצוות התחיל ממעמד הר סיני, לאחר שהיה כבר עם שבא לקבל תורה. האבות, ולאחריהם בניהם ובני בניהם לא צֻוו במצוות, ומה שקיימו היה מתוך התנדבות. המשנה בחולין אומרת לגבי גיד הנשה: “בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו”. כלומר, גם איסור אכילת גיד הנשה, שבפשט הפסוקים נראה שהתחיל מהסיפור של יעקוב שנלחם עם המלאך שהצליח לפגוע לו בירך, באמת התחיל כציווי הלכתי רק בסיני. ומה שהפסוקים הזכירו זאת בסיפור עם יעקוב הוא כעין טעם לדבר, אך לא תיאור של היסוד ההלכתי לחיוב.

החל ממצוות שאופיים נושא גוון ציבורי כגון מצוות המלכת מלך, עבור דרך רוב המצוות של התורה הקשורות לעבודת בית המקדש ולדיני בית הדין, שאלה מצוות שאינן מוטלות על אדם ספציפי, וכלה אפילו במצוות שהם חובת גופו של כל יהודי ויהודי – כל המצוות של התורה מופנות לעם כעם. אפילו מצווה כמו הנחת תפילין, שכל יחיד ויחיד מקיים, היא מצווה שמופנית ביסודה אל כלל ישראל ולא אל האדם הפרטי. כמובן שמקיים המצווה הוא האדם הפרטי, אך היסוד הרוחני של המצווה קשור עם הכלל.

וראיה לדבר, דברי רש”י בפרשתנו. לאחר שהתורה (בפרשיית ‘והיה אם שמע’)  מייעדת עונש גלות לעם ישראל אם לא ישמרו את התורה, נאמר: “וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם… וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ” (יא, י”ח-כ’). רש”י במקום (בעקבות דברי המדרשים) קושר את הפסוקים הללו עם אלה שקדמו להם:

“ושמתם את דברי – אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות הניחו תפילין עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר הציבי לך ציונים”.

כלומר, גם בגלות צריך לשמור על מצוות תפילין ומזוזה. וכל כך למה? כדי שלא נשכח אותן ונדע לקיימן כאשר נשוב לארץ.

לכאורה הדברים מפליאים, וכי מה הקשר בין הגלות לביטול מצוות תפילין? מדוע קיום המצווה בגלות הוא רק זכר לקיומה בארץ, ולא חובה גמורה? הרי אין המדובר כאן במצוות התלויות בארץ כמו תרומות ומעשרות.

התשובה היא שאין המדובר כאן בשאלת החיוב ההלכתי לקיים מצוות אלה. ודאי שמצוות שאינן תלויות בקרקע נוהגות בחיוב גמור גם בזמן הגלות. אך הערך הרוחני של כל מצווה, גם אלה הקשורות לאדם המקיים ולא לקרקע, תלוי בהיות העם במצב של ציבור שלם בארץ. בגלות העם מפוזר ומפורד, ואין ראוי לו שם ‘עם’, אלא הוא מאוחד לכל היותר בקהילות מקומיות. רק בארץ העם נחשב לעם באמת, ושייך להתייחס אליו ככלל מאוחד. ועל זה נאמר בפסוק: “וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ” (שמואל ב’ ז’, כ”ג). ודרשו בזוהר (ויקרא צ”ג ע”ב): “בארץ הם גוי אחד. עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו”. כלומר, ישראל הם גוי אחד דווקא כאשר הם בארץ, ולא כאשר הם מצויים בגלות. התורה פונה לכלל ישראל שיניחו תפילין, ובאופן מעשי המצווה מוטלת על כל אחד.

העיקרון הרוחני העומד מאחורי הפנייה של התורה לעם כעם ולא לאדם פרטי, הוא שבאופן כללי המצוות באות לגלות את שם ה’ בעולם. פירוש הדבר, שכל באי עולם יכירו וידעו שיש בורא לעולם, שהוא מנהיג ומשגיח ושבכוחו לעשות ככל אשר יחפוץ. ההכרה הזו בקרב האומות באה רק בעקבות הגשמת חזון של עם שלם העובד את ה’, ומתוך כך מראה בעולם את הקשר של ה’ עם יראיו. אדם פרטי לא מסוגל לכך, כיוון שכוחו מוגבל לכישורים וליכולות המיוחדים לו. רק בעם שלם ניתן למצוא את היכולת ליצור חברה שלמה מתוקנת המבטאת באורחותיה את המוסר וההדרכה האלוקיים. מתוך כך יוכלו האומות לצפות בנו ולחפוץ להידמות לדגם הזה של החברה.

זאת ועוד, והוא הצד השני של המטבע – רק העם כעם מסוגל לקדם את העולם אל המטרה הרוחנית הנסתרת שלו, והיא הדבקות של העולם עם ה’ יתברך. בכוח העם היהודי לעשות זאת באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות, אלא שמבחינה רוחנית זקוקים לשם כך לעם שלם. רק בצירוף הכוחות הרוחניים המפוזרים בעם ישראל יוכל העולם להגיע לתעודתו הרוחנית.

התורה פונה לכלל ישראל, וממילא גם השכר והעונש המיועדים מופנים לעם כעם. היינו, אם העם ישמור את התורה, יזכה הציבור בכללותו לשפע גשמי וחיים נוחים בארץ. ואם לא – מנת חלקם תהיה צרות וגלות. אל היחיד התורה פונה רק בהיותו נבחן כחלק מן הכלל. ממילא גם השכר והעונש אינם מיועדים להיבחן אצל כל פרט ופרט. גם לו אחד מאיתנו סובל, אין זה גורע מן השפע החומרי הטוב שיש לכלל. ולהיפך, גם אם אחד הוא עשיר גדול שחי חיי נוחות ועונג, אך העם בכללו סובל בגלות, אין המאזן הכללי משתנה לטובה.

בכל הנוגע לגילוי השכר והעונש אצל יחידים אמרו חז”ל שאי אפשר לבחון את השכר והעונש בעולם הזה. “שכר מצוות בהאי עלמא ליכא”, והוא שמור כשכר רוחני לעולם הבא (וכן להיפך, לגבי העונש). אם בכל זאת נרצה לבחון את השכר והעונש המתגלים אצל יחידים, ניכנס לבעיה של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, וכעת אין בכוונתנו להעמיק בכוונת תשובת חז”ל לכך (שהוזכרה לעיל). אך בכל הנוגע לקיום המצוות של הציבור כציבור, בהחלט ניתן לבחון את קיום ייעודי השכר והעונש של התורה, ולשם כך די בקריאת דברי הנביאים השונים, שם הדברים מבוארים באריכות וניתנות דוגמאות מעשיות רבות[1].

החילוק הזה בין היחיד לציבור לענין השכר והעונש בעולם הזה, רמוז גם בהשוואה שבין פרשיית ‘שמע’, המופיעה בפרשת ואתחנן, לבין פרשיית ‘והיה אם שמע’ שבפרשתנו. בפרשת שמע ישנם ציוויים מקבילים לאלה שבפרשת והיה אם שמׂע. כך בענין אהבת ה’ יתברך, בענין לימוד תורה וכן בנוגע למצוות תפילין ומזוזה. עם זאת, ישנו הבדל משמעותי. בעוד שפרשת שמע מסתפקת במתן ההוראות, פרשת והיה אם שמע מאריכה בתיאור השכר עבור שמירת המצוות, והעונש עקב עבירות.

רש”י בפירושו לפסוקי והיה אם שמע (י”א, י”ג) התקשה בשאלה מדוע ראתה התורה צורך לשוב ולכתוב את אותם העניינים שהתבארו בפרשת שמע, אצלנו בפרשיית והיה אם שמע. תשובתו לשאלה היא שפרשת שמע מופנית ליחיד, ופרשת והיה אם שמע – לציבור. והדבר מתאים היטב עם מה שהתבאר, שבפרשה המדברת אל היחיד אין הבטחת שכר ועונש חומריים, ובפרשה המופנית אל הציבור – יש. 

          נשמה עולמית

אלא שאנחנו רוצים לעמוד על עומק הענין. מדוע באמת ישנו החילוק הזה בין היחיד לבין הציבור בנוגע לשכר המצוות בעולם הזה?

כדי להבין את הדבר, עלינו לחזור על ענין שהתבאר בדברינו לפרשת בחקתי. שם עמדנו על הקשר המופלא הקיים בין המעמד הרוחני של עם ישראל לבין המצב החומרי שלו. יש להקדים, שצריך להתבונן על העולם החומרי בכללו כגוף גדול המייצג נשמה. כמו שהגוף שלנו הוא כלי-ביטוי חומרי של נשמה, כך העולם בכללותו, על בעלי החיים שבו ושאר היצורים והחומרים – הוא גוף גדול שמגלה נשמה. הנשמה הזו היא דבר רוחני ביותר, ועל ידה קיימת עיקר הדבקות של ה’ עם העולם ושאר יצוריו. הנשמה העולמית הזו נדבקת ב-ה’ על ידי קיום תורה ומצוות של עם ישראל, ומתוך כך כל העולם דבק בו, כגוף הטפל לנשמה שזכתה לדבקות.

ליהודים ישנה נשמה רוחנית, שהיא חלק רוחני מן הנשמה הכללית העולמית הזו. הנשמה הזו למעשה היא איגוד נשמות עַמנו. ככאלה, היהודים אחראיים במישרין על המצב הרוחני של הנשמה הכללית. המצב הרוחני של היהודים, וזה של הנשמה העולמית, הם למעשה זהים. בהמשך לאותו המבט, נכון להסתכל על העולם החומרי כגוף המבטא את נשמות כלל ישראל, כשם שהוא מבטא את הנשמה העולמית, שנשמות ישראל הם חלקיה.

הגוף מגלה בצורה החומרית המיוחדת לו את המצב של הנשמה. אפילו בגוף הפרטי שלנו ניתן לראות קישור ברור בין הנשמה לגוף מבחינת כוחות החיים. דיכאון מוליד מפגעים גופניים, ושמחת חיים מולידה בריאות גופנית ומרץ. העולם, שהוא הגוף של הנשמה העולמית ושל עם ישראל, מהווה בבואה של המצב הרוחני של הנשמה. כאשר עם ישראל במצב רוחני טוב גם הגשמיות טובה, כפי שהיה בימי שלמה. וכאשר הם חוטאים, המצב החומרי גם הוא בשפל[2].

אלא שכל זה נכון דווקא במישור ההסתכלות על עם ישראל בכללותו. דווקא המצב הכללי בעם הוא המשתקף בעולם, שהוא הבבואה החומרית שלו. המצב הגשמי העולמי אינו משקף את הרוחניות של חלק אחד מתוך הנשמה הכללית, אלא רק את מעמד הנשמה בכללותה. לכן השכר והעונש הגשמיים נוגעים דווקא למצב הרוחני של כלל ישראל.

          שכר גשמי מובנה

יש לשים לב לנקודה חשובה העולה מן הדברים. ידוע שהשכר והעונש הרוחניים, המובטחים לנו בעולם הבא אינם פרס או עונש חיצוניים לעבודת המצוות. כלומר, עבודת ה’ גורמת לדבקות רוחנית ב-ה’, בין של כלל העולם ובין של האדם הפרטי. הנשמה רוצה מאוד לדבוק ב-ה’, ואין לה חשק בשכר אחר חוץ מעצם ההידבקות באלוקיה. נמצא שעבודת ה’ בעצמה גורמת לשכר הרוחני שהוא הדבקות, ולהיפך – בחטא. אלא שבעולם שלנו הנשמה מכוסה בכיסויים גופניים וחושינו מתעתעים בנו לחשוב כאילו העונג הגדול הוא זה הגשמי. ואילו בעולם הבא, כאשר הגוף אינו חוצץ בעד הנשמה, נגלה הדבר שהשכר הוא עצם הדבקות ב-ה’ ולא דבר חיצוני אחר.

אך גם אחרי הבנת דבר זה בנוגע לשכר הרוחני, עדין היה מקום לחשוב שהשכר הגשמי המובטח בתורה הוא שכר חיצוני. כמו שילד מקבל סוכרייה כדי שיסכים לשבת ולהקשיב לשיעור, כך אנחנו מקבלים שלום, שפע גשמי ואריכות ימים כדי שנקיים את המצוות. אך ממה שהתבאר עולה אחרת. כשם שהדבקות הרוחנית היא השכר הרוחני, והיא פועל יוצא של קיום המצוות, כך השכר הגשמי הוא ביטוי של אותה הדבקות הרוחנית, בכלים החומריים של העולם הגשמי שלנו. ונמצא שבין השכר הרוחני ובין זה הגשמי (וכן העונשים) אינם דבר חיצוני לקיום המצוות, אלא הם ההמשך הטבעי שלהן[3].

[1] מובן מאליו שאין בכוונתנו לרמוז חלילה שאין מושג של שכר ועונש אצל יחידים. בוודאי שישנו, והוא בדקדוק גדול הידוע ל-ה’ יתברך, שופט של הארץ. אלא שאנחנו באים לומר שלא ניתן לבחון זאת בהכרח במציאות הגשמית הגלויה, והשכר והעונש שמורים כערכים רוחניים לעולם הבא.
[2] יש להעיר, שעל פי מה שהתבאר יש מקום לחפש טוב גשמי לכלל העולם במצב של דבקות הנשמה העולמית ב-ה’, ובעיות גשמיות מסוג זה במצב ההפוך. ואכן, בעת התיקון השלם לעתיד לבוא כלל העולם יתעלה למעלה גבוהה והדברים יוכלו להיבחן גם בגשמיות. למשל בהקשר של המשיח נאמר (ישעיה ב’, ד’): “וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”. וכן בגן עדן שלפני חטא אדם הראשון העולם הגשמי עצמו היה במצב יותר מזוכך ומרומם, וכך הוא עתיד לשוב ולהיות לאחר התיקון השלם.
אך בשעת עלייה או ירידה זמנית דבקות עם ישראל ב-ה’ יתברך, הדברים נותנים אותותיהם רק בגוף הקרוב והישיר של הנשמה, והוא החיים החומריים של עם ישראל, ולא בגוף העולמי הכללי יותר.
[3] זהו העומק הרוחני של המושג ‘מידה כנגד מידה’, שכידוע מהווה את הכלל היסודי לפיו ה’ קובע את השכר ואת העונש.