לפרשת נשא
סוטה בקלקולה
יש לשאול בנוגע לפרשת סוטה, מה ראתה התורה לערוך את מעמד השקיית המים דוקא במקום הקודש, במשכן (ומאוחר יותר במקדש). מה שונה היא משאר הנענשים שבתורה, שעונשים אותם כל אחד בבית הדין שבעירו? בנוסף לקרבן שצריך האיש להביא על אשתו החשודה, יש ליטול גם עפר מקרקע המשכן, דבר שמצביע גם הוא על הקישור של הענין דוקא למקום הקודש.
התהליך של השקיית המים כולל מחיקת המגילה בתוך המים, דבר שכולל איבוד ומחיקת שם ה’ הקדוש הכתוב במגילה הנמחקת. ויש לעמוד על טעם הדבר, מדוע ראתה התורה לנכון לעשות את הבירור של מי הסוטה דווקא באופן כזה, שכולל איבוד שם ה’?
שאלה נוספת שברצוננו לברר היא מדוע נכנסות פרשיות גזל הגר, סוטה ונזיר במקום הזה בתורה. התורה עוסקת בסדר ההליכה במדבר ולאחר מכן בהקמת המשכן ובחנוכתו על ידי קרבנות הנשיאים. טבעי היה להסמיך את העניינים יחד, ולא להפסיק בדברים אחרים. אמנם פרשיות נוספות מפסיקות את הרצף גם הן: פרשיות שילוח טמאים וברכת כוהנים. אך כאן הדבר מובן ומתקבל; כדי להשרות שכינה יש לשלח קודם לכן את הטמאים, ולשם אותה המגמה מתקיימת ברכת הכוהנים. לכן אין פרשיות אלה זרות למיקומן בתורה. אך על מיקום שלוש הפרשיות האחרות קשה.
***
חמדה ותאווה
היצר הרע מורכב מכוחות רבים ומגוונים. עם זאת, שתים הן נתיבותיו המרכזיות: חמדת הממון ותאוות הגוף[1]. החמדה היא הגורמת לעבירות הנוגעות לממון, ובראשן ובעיקרן הגזל. התאווה גורמת לאיסורי העריות ולעבודה זרה. הטעם שעבודה זרה כלולה במסגרת התאווה הוא שבימים עברו היה יצר לעבוד עבודה זרה. היצר פסק בזמן אנשי כנסת הגדולה שביקשו רחמים וביטלו אותו (יומא ס”ט ע”ב). כמו שקשה להסביר את יצר המין למי שמשום מה לא חש בו, כך קשה לנו כיום לדמיין את היצר הזה. אך מכל מקום בהשוואה ליצר הקיים בנו ניתן להבין שהיה זה כמין צורך נפשי לחוש קרבה לכוח רוחני גדול, כאשר הקרבה מתבטאת ביכולת לתפוס אותו בכלים גשמיים – כגון פסל.
נוסף על היות החמדה והתאווה גורמות לאיסורים הנזכרים, עוד הן גורמות בעקיפין לאיסורים רבים נוספים. כאשר אדם להוט להתקרב לאשה מסוימת, הוא עלול לעבור בדרך איסורים רבים כדי להשיג את מטרתו. כמו כן, כדי להשיג כסף עלול אדם לעבור על איסורים או לבטל מצוות, לפי הנסיבות השונות. לכן החמדה והתאווה הן העומדות בבסיס הרוב המוחלט של החטאים.
שתי המידות המגונות הללו, התאווה והחמדה, נראות בהשקפה ראשונה כשייכות בעיקר לחטאים שבין אדם לחברו. הגזל הנובע מן החמדה, ואיסור אשת איש, שהוא האיסור העיקרי הנובע מן התאווה, מקושרים אצלנו בעיקר לפגיעה בזולת ולא לחטא כלפי ה’. אמנם בסיבובי החיים יכולות המידות הללו לגרום גם לחטאים בין אדם למקום, אך החטאים העיקריים התלויים בהן נראים כשייכים בעיקר לצד של בין אדם לחברו.
התורה רוצה לרמוז לנו שהסתכלות זו איננה נכונה. לא שאין כאן חטאים בין אדם לחברו, אלא שאותם החטאים שכלפי החבר, הם גם חטאים כלפי ה’.
“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּ-ה’ וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ. וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַ-ה’ לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו” (ה’, ו-ח’).
בשני פנים מתבאר כאן החטא שבין אדם לחברו, כחטא שהוא גם בין אדם למקום. ראשית, נאמר ‘למעול מעל ב-ה”. כלומר המעילה והגזל שנעשה כלפי אדם אחר, הם גם מעילה ב-ה’. ועל זו הדרך נאמר גם בפרשת ויקרא: “נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּ-ה’ וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ” (ויקרא ה’, כ”א).
הפן השני הוא שבמקרה ואין לאיש גואל, דהיינו כאשר הנגזל הוא גר, ולכן אין לו יורשים (כמו שהביא רש”י במקום), הגזל מושב ל-ה’. בפועל אי אפשר להשיב ל-ה’, ולכן הכסף מתחלק בין כוהני המשמר של אותו הזמן, אך יסוד ההשבה היא ל-ה’. וכך דרשה הגמרא (בבא קמא ק”ט ע”ב): “תנו רבנן ל-ה’ לכהן – קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר”. ה’ יתברך מופיע כאן כבעל דין העומד במקום הנגזל. אם אין למי שלהשיב יש להשיב ל-ה’, שגם הוא בעצם נגזל. ההתייחסות היא כאילו בכל גזל נגזלו שנים: בעל הממון הגשמי, ובעל הממון הכללי בעולם, שהוא ה’ יתברך. לכן, כאשר אי אפשר להשיב לאדם יש להשיב ל-ה’.
גם בנוגע לתאווה, רומזת לנו התורה בפרשת הסוטה, שחטא הזנות הוא לא רק חטא כלפי בעל הבוגדת, אלא גם כלפי ה’ יתברך. “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל” (ה’, י”ב). חז”ל עמדו על הכפילות ‘איש-איש’, ועל הכפילות של ‘מעלה בו מעל’ (במדבר רבה ט’, ב’):
“לא היה צריך לומר אלא איש כי תשטה אשתו מה תלמוד לומר איש איש שאף על פי שהיא משמשת לאחד אף על פי כן לשנים היא זקוקה צריך לומר שהיא כופרת בשנים האחד כשהיא מזנה היא כופרת באישה שהפקיד גופו אצלה לשמרו והאחד שהיא כופרת בהקב”ה שצוה אותה לא תנאף”.
ובהמשך שם (באות ח’):
“ולכך כתיב בסוטה בעת ששוכבת עם אחר ומעלה בו מעל שתי מעילות הללו למה אחת שהיא משקרת בהקב”ה והשנית שהיא משקרת בבעלה”.
מחיקת שם ה’
בנוסף על רמיזות התורה הללו, התהליך המתואר בפרשת הסוטה רומז על כך שמעשה הזנות מהווה מעילה ב-ה’. אלא שתיאור הזנות של האשה הסוטה חורג מן החטא הפרטי, ויש בו כדי לרמוז על היחסים שבין עם ישראל כולו ו-ה’ יתברך. ה’ ועם ישראל הם כמו בעל ואשה, כמו שידוע שבשיר השירים הבעל והאשה הם משל ל-ה’ ולישראל. כמו כן בפרשתנו (ז’, א’) נאמר: “וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן”, ודרשו חז”ל (במדבר רבה י”ב, ומובא בקיצור ברש”י) את המילה ‘כלות’ מלשון ‘כלה’, שאותו היום עם ישראל נדמו ככלה הנכנסת לחופתה. במקומות רבים משול חטא עבודה זרה לזנות, ועם ישראל החוטא בו – לאשה שזינתה תחת בעלה. נביא מקור אחד מני רבים, הממשיל את מלכות יהודה וישראל (‘אהליבה’ ו-‘אהלה’ בלשון הפסוק) למזנות תחת בעליהן:
“וַתִּזֶן אָהֳלָה תַּחְתָּי וַתַּעְגַּב עַל מְאַהֲבֶיהָ אֶל אַשּׁוּר קְרוֹבִים… וַתֵּרֶא אֲחוֹתָהּ אָהֳלִיבָה וַתַּשְׁחֵת עַגְבָתָהּ מִמֶּנָּה וְאֶת תַּזְנוּתֶיהָ מִזְּנוּנֵי אֲחוֹתָהּ” (יחזקאל כ”ג, ה’-י”א).
השקיית הסוטה נעשית בבית המקדש ולא בבית דין רגיל. הקרבה למקום הקודש מצביעה על כך שיש שייכות לעניינו של המקדש עם דין הסוטה. בדברינו לפרשת תרומה עמדנו על כך שהמקדש איננו רק מקום דירה לכבוד ה’, אלא הוא בית מגורים משותף של ה’ ועם ישראל. כאשר עם ישראל חוטא, ומתרחק על ידי זה מ-ה’, הוא משול לאשה הגורמת לפירוד בבית שבו אמורה היתה לשכון האחווה. באותו הבית ה’ דן אותה, ומגלה את חטאה. כאילו לרמוז, ראו את מי עזבתם בחטאכם.
עם ישראל מגלה את שם ה’ בעולם. תפקידו הוא להודיע ליושבי תבל כי יש בורא ומנהיג אחד לעולם. “עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ” (ישעיה מ”ג, כ”א). כאשר עם ישראל חוטאים, שם ה’, כלומר גילוי מציאותו וכוחו, מתמעט בשני אופנים. האופן הראשון הוא עצם זה שהעם שאמור לפעול על פי ההוראות של ה’ לא עושה כן, ובכך אין הוא מראה על מציאות הבורא המצווה על המצוות. בנוסף על כך, החטא של עם ישראל גורר בעל כורחנו עונש מאת ה’. כאשר עם ישראל סובלים בעולם הזה, הגויים הצופים בנו נוטים לזלזל ביכולת ה’. שכן הם סוברים שאם ה’ לא עוזר לעמו ומצליח את דרכו, כנראה שאין ביכולתו לעשות כן.
לכן, כשהתפלל משה בעקבות חטא המרגלים על כך ש-ה’ לא ישמיד את העם, אמר: “וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר. מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה’ לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר” (במדבר י”ד, ט”ו-ט”ז). וכן בעקבות חטא העגל: “פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת ה’ לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר. וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה” (דברים ט’, כ”ח-כ”ט). וכמו כן, כאשר יחזקאל מתאר את הסיבה לכך ש-ה’ יגאל אותנו על אף שלא נהיה ראויים, הוא אומר (ל”ו, כ”א): “וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה”.
מן הטעם הזה תהליך השקיית הסוטה כולל את מחיקת שם ה’ הכתוב במגילה, בתוך המים. שכן הסוטה הכללית, כלומר עם ישראל בחטאיו, גורם לחילול ה’ בעיני הגויים, דבר חמור לא פחות מעצם החטא. התהליך של השקיית הסוטה במקדש, שרומז על העונש שיגיע לעם ישראל כולו אם יחטא, כולל את מחיקת ה’ כמשל לאיבוד שם ה’ בעולם, כלומר לחילול שמו.
לכל הענין שהתבאר ישנה חשיבות גדולה בהקשר של סדר הפרשה. ראשית, התורה רומזת בכך שהשראת השכינה תלויה בשמירת המצוות ובהימנעות מחטאים. לשם כך הוקדמו איסור גזל ואיסור אשת איש, שיסודם בחמדה ובתאווה, כמייצגים את כלל העבירות.
בנוסף, ההבנה שהחטאים המרכזיים שבין אדם לחברו, הגזל והניאוף, הם למעשה חטאים שבין אדם למקום, טומנת בחובה יסוד נוסף בהשראת השכינה במקדש. היה אפשר לחשוב שאם החטאים של עם ישראל יסתכמו בחטאים שבין אדם לחברו לא תיפגע השראת השכינה שבמקדש. לכאורה הקשר שלנו עם ה’ לא חייב להיות קשור ליחסי בני האדם בחברה. אך התורה מגלה כאן שאין הדבר כן. כל חטא שבין אדם לחברו הוא גם חטא בין אדם למקום. השראת השכינה בעם תיפגע על ידי חטאים אלו לא פחות מאשר בעקבות חטא עבודה זרה. וכך אכן היה במקדש שני, שחרב על שנאת חינם על אף שבין אדם למקום היו מתוקנים אז.
לכן התורה מקדימה את פרשיות גזל הגר וסוטה, עם רמזים על היותן גם חטאים שבין אדם למקום, לתיאור הקמת המשכן וחנוכתו. לומר לנו, שקיום המשכן תלוי בשמירה על המצוות שבין אדם לחברו, לא פחות ממה שהוא תלוי באלה שבין אדם למקום.
יזיר עצמו מן היין
שִיוּכה של פרשת נזיר במקום הזה בתורה, מתבאר בחז”ל בדרש הסמיכות שבין סוטה לנזיר:
“תניא רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין” (ברכות ס”ג ע”א).
היינו, ענין הנזיר הוא תיקון לחטא הסוטה. אין בנזירות תיקון ממשי לחטא, מה גם שלא החוטאים הם אלה שמקבלים על עצמם את הנזירות. אלא יש כאן הדרכה של התורה כיצד להימנע מהיסוד המביא לידי הניאוף, הלא הוא התאווה.
אמנם הנזיר נמנע רק מיין, אך יש בכך ביטוי להימנעות באופן כללי מתאוות העולם הזה. כיוון שהתאווה ליין מביאה לקלקול מיידי ונראה לעין, נבחר הענין הזה לייצג את כלל התאוות, אך בסופו של דבר הוא רק מייצג. העיקרון הוא שיש לפרוש גם מהתאווה המותרת, כדי שהעיסוק בתאווה לא יביא אותנו בסופו של דבר לעשות איסור. הנזיר אוסר עצמו בדבר המותר – שתיית היין, כדי שהתאווה לא תגרור אותו לדברים חמורים[2].
אם החטא של הסוטה גורם לריחוק מ-ה’ יתברך, שמתבטא בחילול שמו כפי שהתבאר, הרי שהנזיר גורם לעצמו קרבה ל-ה’ באמצעות הפרישות מן התאווה. בדברינו לפרשת שמיני עמדנו על כך שהטומאות מבטאות ריחוק מהאלוקות, ולעומתן הטהרה היא ביטוי לקרבה רוחנית ל-ה’. הנזיר מצווה שלא להיטמא למת, שהוא הטומאה הבסיסית ביותר, כדי להורות על היותו קרוב ל-ה’ עקב פרישותו.
התורה מציעה את התיקון לחטא הסוטה בעקירת השורש הגורם לו, והוא התאווה. לעומת זאת, אין התורה מציעה תיקון דומה לגזל. הטעם הוא שהיסוד של התאווה זוקק מלחמה וריסון תמידי. המלחמה בתוצאות של התאווה היא קשה וכמעט אבודה מראש. אם לא נלחמים בתאווה מן השורש – קשה מאוד אחר כך להילחם בתוצאותיה. לכן בא הנזיר ומשתדל לעקור מן הנפש את החוזק של התאוה. לעומת זאת, המלחמה בחמדה היא שונה. החמדה היא דבר הכרחי גם לצדיק גמור, שצריך להתפרנס ולהשיג לעצמו את הדברים להם הוא זקוק. החמדה, כמידה בסיסית, היא דבר נצרך ושווה לכל נפש. בהקשר של החמדה השאלה היא רק מה אדם עושה איתה, ולא אם היא קיימת בנפשו. העבודה הרוחנית הנוגעת למידה זו איננה בעקירת המידה אלא בהתרגלות של שימוש שכלי נכון בה.