לפרשת משפטים - אם כסף תלוה
“אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ” (כ”ב, כ”ד).
התורה מצווה עלינו להלוות כסף לנצרך (בין לעני ובין לעשיר), ואוסרת עלינו לקחת ריבית עבור כסף ההלוואה. על פניו הדבר תמוה, שכן בדיוק כמו שמקובל לקבל כסף של שכירות עבור חפץ מושכר, כך היה צריך להיות מותר לקבל כסף עבור הזמן בו שהו המעות אצל הלווה. שכן במשך הזמן הזה, לו היו המעות ביד המלווה, היה יכול לסחור בהם ולהרויח כסף נוסף. אדרבה, פעמים שהרווח שיבוא על ידי הכסף זמין וקרוב יותר מזה שיבוא על ידי חפץ מסוים המותר בשכירות (במיוחד אם בדרך כלל חפץ זה איננו מיועד להשכרה).
אמרו חז”ל (שמות רבה ל”א, י”ד):
“אדם שחטא אחת מכל העבירות ועומד לפני הקב”ה בדין המלאכים עומדין אלו מלמדים זכות ואלו מלמדים חובה שנאמר ראיתי את ה’ יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים על ימינו ושמאלו אבל מי שמלוה לישראל ברבית אין אחד מהם מלמד לו זכות שנאמר בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה וכל אדם מישראל שמלוה לחבירו ואינו נוטל רבית כאלו קיים כל המצות שכן דוד אומר ה’ מי יגור באהלך וכתיב כספו לא נתן בנשך וגו'”.
כיוון שדברי חז”ל אינם נאמרים בדרך של גוזמא והפלגה שאיננה במקום, יש לעמוד על עומק הענין. מדוע איסור ריבית חמור משאר העברות, וכנגדו – מצוות הלוואה ללא ריבית שקולה כקיום כל המצוות?
***
כסף וזהב
כדי להבין את הענין, יש להקדים הקדמה בנוגע לטיבו של הכסף.
הכסף, שהוא בלשוננו השם למטבעות שבאמצעותם סוחרים, הוא במקור השם של המתכת כסף. אין זה מקרה, כמובן, אך כדי להבין את הקשר בין השנים, צריך מתחילה להתבונן בעניינה של המתכת כסף, וזאת תוך כדי ההשוואה המתבקשת לבת זוגה – מתכת הזהב.
המשנה בבבא מציעא (מ”ד ע”א) אומרת:
“הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב הנחשת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחשת מעות הרעות קונות את היפות והיפות אינן קונות את הרעות אסימון קונה את המטבע והמטבע אינו קונה את אסימון מטלטלין קונין את המטבע מטבע אינו קונה את המטלטלין”.
כוונת המשנה היא שחכמים ביטלו את האפשרות לקנות מטלטלין באמצעות כסף. כלומר, על אף שמהתורה כסף קונה הכול, חכמים אפשרו לקנות בו רק קרקעות ולא מטלטלין[1]. לעומת זאת אם הקונה נותן למוכר מטלטלין ולא כסף, בעל כרחו מתחייב הקונה לשלם עבור מה שקיבל. החיוב הזה לא מקנה למוכר ישירות מטבע מסוים, אבל הוא כן מחייב את הקונה לשלם כסף, במטבעות שיבחר לתת.
כעת באה המשנה ואומרת שגם בתוך סוגי המטבעות השונים יש מי שייקרא כסף, או מטבע, ויש מי שייקרא מטלטלין. כאן מדובר שסיכמו בשעת הקנין באיזה סוג מטבע תינתן התמורה עבור המטלטל הנקנה. אומרת המשנה שהכול יחסי: זהב קונה (כלומר מחייב) את הכסף כיוון שהוא נחשב מטלטלין ביחס לכסף, אך הכסף אינו קונה את הזהב כיוון שהוא נחשב למטבע, לכסף, ביחס לזהב, וחכמים ביטלו קנין כסף. נחושת קונה (מחייבת) את הכסף כיוון שהיא נחשבת מטלטלין ביחס אליו, אך לא להיפך – כי הכסף תמיד נחשב למטבע.
עולה מהמשנה שמטבע כסף הוא המטבע האולטימטיבי[2]. מבין כל המטבעות הוא המייצג העיקרי של המושג המופשט ‘כסף’, המגולם במטבעות. הגמרא שם בהמשך מסבירה שהכסף קיבל את חשיבותו הנזכרת עקב קיומם של שני תנאים: היותו שכיח ומצוי בכל מקום, והיותו סחיר ביותר (כלומר כל אחד מוכן לקבלו עבור סחורה).
היה מקום לחשוב שדוקא הזהב, שנחשב ליקר וחשוב יותר מן הכסף, יהיה המטבע האולטימטיבי. ואכן יש כזו דעה בגמרא, לפיה הזהב אינו קונה את הכסף והכסף קונה את הזהב. אך למסקנת הגמרא הכסף הוא המטבע העיקרי, וזאת משום שהמדד לחשיבות המטבע איננו רק החשיבות העצמית שלו, כי אם היכולת לסחור בו בחופשיות ובקלות.
נמצאנו למדים שהמתכת כסף, בהיותה עשויה כמטבע, היא זו שנחשבת ל-‘כסף’ סתם, ובאמצעותה מתבצע עיקר המסחר בעולם. מכאן מובן שיתוף השם בין המתכת כסף לבין סתם כסף כמושג מופשט.
ככלל, הכסף נותן לבני האדם את היכולת המעשית להשיג את אשר יחפצו. הוא אוצר בקרבו אינסוף אפשרויות לשפע שעתיד להיקנות על ידו. כל סוגי האוכל, הכלים או ההנאות השונות עשויים להיות מושגים באמצעות כסף. הכסף הוא כמין שפע ראשוני ובסיסי שעוד לא לבש צורה של חפץ זה או אחר. רק לאחר שייקנו משהו בכסף, ייחשב הדבר כאילו הכסף שינה את צורתו והתגלם לתוך השפע החדש.
להבדיל מהכסף, הזהב מייצג פחות או יותר את ההיפך. אם הכסף מייצג את האפשרות המעשית להשיג את השפע העולמי, הרי שהזהב מבטא את השפע הנסתר שאחריו רודפים בני האדם, ללא הצלחה יתרה. הזהב נדיר ויקר ביותר, ובשל כך רק עשירים יכולים להרשות לעצמם לסחור בו בכמות משמעותית.
שפע וצמצום
הפן החומרי הוא בבואה של הפן הרוחני. כמו שהכסף מייצג את השפע החומרי הבסיסי, כך יש בו כדי לבטא את השפע הבסיסי הרוחני. זה האחרון הוא כמובן השפע שמגיע אל העולם מ-ה’ יתברך.
כתוב בסוף קהלת (י”ב, ו’), בתוך כדי התיאור של מיתת האדם: “עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר”. מה הוא חבל הכסף המוזכר כאן? אמרו חכמים במסכת שבת (קנ”א ע”ב) שהכוונה היא לחוט השדרה, שדומה בצורתו ובצבעו לחבל של כסף. ואמרו בזוהר (ז”ח שה”ש ג’ ע”א): “עד אשר לא ירתק חבל הכסף חוט של חסד שנמשך מלמעלה למטה”. לפי מה שהתבאר מובן היטב שצבע הכסף מקושר עם חסד, שכן חסד הוא הביטוי לשפע האלוקי. אך מדוע דוקא חוט השדרה הוא האבר שנבחר לגילוי החסד?
חוט השדרה הוא המוביל את ההוראות של המוח לשאר האיברים, באמצעות מערכת העצבים. דבר זה היה ידוע לקדמונים, שכן קל להבחין שבמקרה של תאונה, לא עלינו, ככל שנפגעות יותר חוליות בחוט השדרה, הנכות הנגרמת חמורה יותר. כתוב בפסוק: “וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹ-הַּ” (איוב י”ט, כ”ו), וחכמים ראו בכך רעיון מרכזי לפיו הגוף האנושי מבטא בגשמיות את ההנהגה הרוחנית העולמית. חוט השדרה, שבגשמיות מבטא את המשכת ההוראות של המוח לגוף, מבטא ברוחניות את המשכת השפע האלוקי מן המקור העליון לכל הברואים. לכן הוא מבטא את החסד העולמי, ולא בכדי הפסוק בקהלת מתאר אותו בצבע כסף.
הצבע של הכסף והצבע של הזהב מבטאים גם הם תכנים הפנימיים. הכסף נוטה לצבע לבן[3], ובשל כך נחשב לביטוי של שפע (חסד), כמו כל צבע לבן שמבטא טהרה וחזרה לשורש הרוחני העליון. “אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ” (ישעיה א’, י”ח). לעומתו, הזהב נוטה לאדום (עיין גם יומא מ”ה ע”א), ובכך מבטא את הצמצום של השפע (דין), כמו כל צבע אדום שמבטא את המוגבלות של העולם, שיסודה בהפסקת החיים. לכן הדם הנשפך תוך כדי רציחה, הוא אדום[4].
אין בריה שאינה חייבת לאלוקים
על הפסוק “אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי” דרשו חז”ל (שמות רבה תחילת פרשה ל”א):
הדא הוא דכתיב טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט אין בריה שאינה חייבת לאלקים אלא שהוא חנון ורחום ומוחל על כל הראשונים שנאמר אל תזכר לנו עונות ראשונים משל לאחד שלוה מן דיוסטוס ושכחו לאחר זמן בא ועמד לפניו אמר לו יודע אני שאני חייב לך אמר לו למה הזכרת חוב הראשון כבר בטל הוא מלבי כך אדון העולם הבריות חוטאין לפניו והוא מסתכל שאין עושין תשובה והוא מניח להם ראשון ראשון וכשהם שבים באין להזכיר החוב שעשו בראשונה והוא אומר להם אל תזכרו ראשונות מנין אתה אומר שאם שב אדם ועשה תשובה אפילו יש בידו עונות הרבה הוא עושה אותן זכיות דכתיב ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו לכך הוא מזהיר על העני לא תהיה לו כנושה לא תעמידנו ערום והיה כי יצעק אלי וכן דוד אומר צעקו ו-ה’ שמע”.
ה’ מתואר במדרש כאן כמי שמלוה לכל בני האדם. כולם חייבים לו, אלא שהוא בעל חסד ומוחל על החובות. איזו הלוואה הלווה לנו ה’? התשובה היא ש-ה’ לא מלווה לנו כסף, כמו שאדם מלוה לחברו. אך כמו שהכסף מבטא את השפע החומרי, כך הוא מבטא את השפע הרוחני. ו-ה’ נותן לכל העולם חיות וקיום תמידיים, שנחשבים כמו הלוואה כספית בין בני אדם.
אלא שהלוואה גשמית זוקקת השבה. אין היא כמו צדקה, שהיא מתנת חינם לעני. חז”ל היו יכולים לדרוש את הפסוק העוסק בצדקה, ועליו לומר ש-ה’ עושה צדקה עם כולם (שזה כמובן נכון). בכל זאת הם בחרו לדרוש זאת על הפסוק העוסק בהלוואה, וכמובן שיש לכך סיבה פנימית. ולא עוד, אלא שמצאנו בהמשך המדרש שם (אות י’, ובעוד מקומות בחז”ל) ש-ה’ גם לוקח משכון עבור הלוואתו:
“אמר הקב”ה אף על פי כן תנאי התניתי עמהם אם יחטאו יהא בית המקדש מתמשכן עליהם שנאמר ונתתי משכני בתוככם אל תהי קורא משכני אלא משכוני… עונותיכם גרמו לכם שאמשכן להם מקדשי אלולי כן למה אני חייב שנאמר כה אמר ה’ איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם וכן התניתי עם משה עליהם שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה ואם תעברו על המצות האלו אני ממשכן שתי משכונות שנאמר אם חבול תחבול שלמת רעך”.
ה’ נותן שפע לכל הברואים. כמובן שלא שייך להחזיר ל-ה’ דבר בפרעון החוב, אך מכל מקום העולם מתנהג כך שבני האדם מצווים לעבוד עבודה רוחנית ובכך להשפיע על העולם שלנו ועל העולמות הרוחניים. העיקרון ידוע מדברי הרמח”ל, שכדי להשיג את הטוב השלם מאת ה’, צריך לזכות בטוב מתוך עבודה מאומצת. רק כך השפע יהיה שייך לנו באמת, ולא נתבייש במתנת חינם. בפועל יוצא שהעולם מתנהג כמו הלוואה גדולה: ה’ מלווה לנו את החיים שלנו, ואת השפע הרוחני המתמיד, ואנחנו מצווים להשפיע כנגד זה שפע משלנו על ידי לימוד תורה וקיום המצוות. השפע הרוחני של ה’ הוא הכסף של ההלוואה, והשפע שלנו הוא הכסף המושב בפרעון החוב. כיוון שחטאנו ולא קיימנו כראוי את החלק שלנו במסגרת ההלוואה, התמשכנו בתי המקדש בפירעון החוב שלנו.
מצוות הלוואה
מצוות הלוואה היא העתקה גשמית של ההלוואה האלוקית לעולם. מותר לבקש את ההשבה של הכסף, ואין צורך לתת במתנה. אך מוכרחים לעשות זאת באותו האופן בו ה’ עושה. כלומר ההלוואה צריכה להיות בנויה על חסד ולא למטרת רווח. השפע של ה’ לעולם יסודו וסופו בחסד, גם אחרי שאנו מצדנו ‘נחזיר’ על ידי קיום תורה ומצוות. זאת ועוד, שכפי שראינו במדרש לעיל ה’ מוותר ומוחל על החוב באמצעות התשובה. לכן אנו מצווים להלוות כסף בלי לקבל שכר על הזמן בו לא השתמשנו במעות. לכן שונה הלוואה כספית משכירות כלים; כי הכסף מבטא את החסד, כאמור לעיל, ולכן נבחר להיות הכלי שבעזרתו מתקיימת מצוות ההלוואה שיש בה כדי להדמות למידת החסד האלוקי.
באופן כללי כדי לדבוק ב-ה’ יש להידמות לו בדרכיו. כמו שאמרו חז”ל (סוטה י”ד ע”א):
“אחרי ה’ אלקיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר כי ה’ אלקיך אש אוכלה הוא אלא להלך אחר מדותיו של הקב”ה מה הוא מלביש ערומים דכתיב ויעש ה’ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים הקב”ה ביקר חולים דכתיב וירא אליו ה’ באלוני ממרא אף אתה בקר חולים הקב”ה ניחם אבלים דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים הקב”ה קבר מתים דכתיב ויקבר אותו בגיא אף אתה קבור מתים”.
החסד הוא מידתו הבסיסית והחשובה של ה’, שברא את העולם כדי להיטיב לבריות. אם ברצוננו לדבוק במידותיו של ה’ הרי שעלינו לעסוק בחסד, כפי שהדוגמאות שהגמרא מביאה עוסקות כולן בחסד. השפע של הכסף הוא ביטוי ליסוד של החסד, לעצם ההשפעה האלוקית לעולם, עוד לפני שהשפע מתגלם בלבוש זה או אחר. כמו השפע המופשט הזה, כך הכסף הוא הפוטנציאל לקנות באמצעותו הכול, אך עדין לא קנו בו בפועל. מן הבחינה הזו מצוות הלוואה, שהיא העתק של השפע האלוקי לעולם, עוסקת ביסוד לכל החסדים של ה’. לכן המקיימה נדבק ביסוד מידת החסד של ה’ יתברך.
לכן דרשו חז”ל (שמות רבה סוף פרשה ל”א):
“אם כסף תלוה את עמי אמר הקב”ה אם כסף תלוה ולא תקח ממנו רבית אַת עמי מה אני איני מוט לעולם אף אתה אין אתה מוט לעולם שנאמר כספו לא נתן בנשך וכתיב עושה אלה לא ימוט לעולם”.
מי שמלווה ללא ריבית נדבק ב-ה’, ובכך נקשר עם הקיום ועם הנצחיות. ובזה מובן גם מה שהבאנו בפתיחה לדברים, שהמקיים מצוות הלוואה כהלכתה שקול כמי שקיים את כל המצוות, שכן זוהי מצווה בסיסית ביותר בדמיון למידות האלוקיות ובדבקות ב-ה’ שבאה בעקבותיה.
מאידך, מי שמזלזל במצווה הזו ומלווה בריבית, גורם לעצמו רעה בדרך של מידה כנגד מידה. כשם שהוא מתנער מן ההנהגה האלוקית של החסד הבאה לידי ביטוי בהלוואה, כך לא ינהגו עמו בחסד. וכבר ראינו שהחסד שעושה ה’ עם ברואיו בהלוואה שהלווה להם הוא לתת מקום לתשובה ולא להקפיד על העוונות. אך עם המלווה בריבית לא תנהג מידת הרחמנות הזו, אלא להיפך. איתו ידקדקו כפי מעשיו, ומי יוכל לעמוד ביום הדין כשידונו אותו בדקדוק. אין הכוונה כמובן שידונו אותו על עבירות שלא עשה, אך לא יחפשו לו זכות, כפי שהבאנו מהמדרש בתחילת הדברים.
הקרוב קרוב קודם
נקודה נוספת שבאה לידי ביטוי במצוות ההלוואה היא ההדרגה של השפע האלוקי בעולם. אמרו חז”ל (בבא מציעא ע”א ע”א):
“אם כסף תלוה את עמי את העני עמך עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם ענייך ועניי עירך ענייך קודמין עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין”.
אדם מצווה להלוות בתחילה למי שקרוב לו יותר, ורק אחר כך לרחוקים יותר. דבר זה מבטא את היות השפע האלוקי מגיע בתחילה למי שקרוב יותר ל-ה’. ביארנו שהכסף של ההלוואה הוא ביטוי לרוחניות המושפעת מ-ה’ יתברך לעולם. הטוב האלוקי מגיע לעולם בסדר של השתלשלות, כך שהעולם העליון שקרוב אל ה’ ביותר מקבל בתחילה, ורק אחר כך מקבלים אלה שלמטה. כמו כן בתוך העולם שלנו עם ישראל מקבל את השפע, ומכוחו מקבלים כל האומות. כך גם ארץ ישראל מרכזת את מה ש-ה’ נותן לכל העולם, וכל העולם זוכה מכוחה ועל ידה. לכן התורה מצווה על הדרגה דומה גם במצוות ההלוואה שהיא כעין העתק של פעולת הטוב האלוקי בעולם.